ולפעמים כשהשקט עוטף
אני בסיפור חיי מדפדף.
מתוך השורות ניבטות לי מילים,
המילים של חיי, של כל הרגעים.
האלה שאינם, אלה שיהיו,
אלה שישמחו, אלה שיבכו,
האלה שלא רציתי להודות בקיומם,
האלה שיקרו ולא ארצה לשמוע אותם.
ובאמצע אני, בזמן ההווה,
יושב וחושב, מחפש כוס קפה,
תוהה לעצמי מה מעשיי?
תוהה לעצמי לאן ילכו רגליי?
תוהה לעצמי מה עוד יבוא?
תוהה לעצמי
ותו לא.
תגובות
את המחברת אני פותח.
ונזכר מי אני, איפה הייתי, ולאן מועדות פניי.
ועולה בפניי זיכרון הימים הקשים והטובים, והימים ששאלתי האם יש רחמים?
חזק ואמץ!