נכנסתי לחור.
חשבתי זה היה מסוכן.
הכל היה שחור מסביב.
גיליתי שטעיתי, הרגשתי טוב , היה כיף הרגשה מרוממת כזאת פתאום הכל הפך ורוד ונשאבתי לפתח צר שלא הצלחתי להבין איך עברתי בו מבלי להיפגע.
פתאום ראיתי 2 תורות ארוכים. אישה נחמדה שאחזה תינוקת בידה ובחצאית שלה משכו 3 ילדים קטנים. היא עמדה בתור שהיה נקרא ה"מבוקר" הרמתי את מבטי לתור השני והזדעזתי הכל היה שחור ונשים אשר מראיהם דמה למכשפות הלכו שם.
האישה הסתובבה אלי וראתה את מבטי התמיהה על פרצופי. היא התקרבה אלי ולחשה לי "תקווי שאת לא לשם". היא הצביעה לעבר שלט גדול ושחור שהיה כתוב בו "חידלון", הורדתי את מבטי וראיתי שוב את שורת הנשים השחורה, לא יכלתי להסתכל מראיהן היה מזעזע. ניסיתי להבין מה שונה בהן והבנתי. הן לא אחזו תינוקות. ולא היה אפילו ילד בקרבתם. היו שנים שאחזו בראש של תינוק. הרמתי את מבטי והזדעזתי. הראשים לא היו מחוברים לתינוקות. ראשים כרותים.
האישה שהחזיקה בראש הסתובבה אלי . הזדעזתי. היא היתה מגעילה. שיניה עקומות וצהובות.פרצופה עקום וקמטים בכל מקום. שערה שחור כלילה דוקר ומאיים. בידה המצומקת החזיקה ראש של תינוק שנטף דם היה לו מבט שאמר "תצילי אותי". הזדעזתי ועצמי את עיניי . היא דפקה על כתפי והרגשתי את ציפורניה הדוקרות נוגעות בי. היא אמרה בקול סדוק ואימתני"היית יכולה לשנות את זה אבל עכשיו מאוחר מידי" היא עצרה לרגע ואמרה "ברוכה הבאה לגיהנום"
כמעט התעלפתי. המגע שלה צמרר אותי. הסתובבתי וניסיתי לברוח כמה שיכולתי . שנים שעברו ולא יחזרו ."עכשיו מאוחר מידי" נזכרתי במשפטה המחריד . מאוחר?! איפה אני בכלל?! גיהנום? . הדברים החלו להסתדר בראשי כמו פאזל . תור לגיהנום ותור לגן עדן. באותה שנייה הורדתי את מבטי לראות את בגדי וקפאתי. הם היו שחורים. הרגשתי רע. לא יכול להיות! חייבת להיות דרך! איפה הבן שלי?! נזכרתי שלא היה לי מעולם בן. נשכתי את שפתי ובכיתי.
דמעות הציפו את עניי. לא בכיתי כך מעולם. לא חשבתי שאני צריכה ילד אבל עכשיו הרגשתי כמה רציתי את התינוק הזה לחבק אותו שיהיה ליידיי. סובבתי את ראשי וראיתי את התורות הולכים ונעלמים באור הקלוש. נלחצתי. ה'! סליחה!! הרגשתי רעד בכל גופיי. זהוו תורי אני חייבת לגשת. החור השחור שאליו נכנסו הנשים נעמד לפני. מבטי נע לעבר האישה הטובה ההיא שנכנסה לחור אשר קרן ואור רך נשפך ממנו. היא חייכה אלי ונעלמה באור הקורן .בכיי התעצם ,דמעות גדולות זלגו על פני ונפלו על בגדיי .דמעות של חרטה .הרכנתי את ראשי ולרגע קפאה נשימתי .הדמעות הותירו על שמלתי השחורה סימנים לבנים בצורת טיפות שהלכו וגדלו ,שהלכו והתעצמו .אור הציף אותי !הסימנים הותירו בי שבבי תקווה .
דמות איש נעמדה מולי .לא ,היא לא נעמדה !היא ריחפה !לאט לאט הרמתי את ראשי והסתכלתי עליה .זאת הייתה מלאכית .כולה קרנה באור והפרצוף שלה היה הפרצוף שלי .לפני שהצלחתי להשחיל מילה היא אחזה בידי , ,שהתמלאה בשניה בחמימות נפלאה ,ואמרה בקשיחות ":בואי ,יש לך משפט"
זה היה מוזר. מה קרה הרגע? תהיתי לעצמי מה קורה עכשיו ואיזה משפט זה. לא כ"כ משנה לי, ידה של המלאכית נתנה לי הרגשה שיהיה טוב. היא הלכה מהר. בעצם ריחפה מהר. והסתובהה מידי פעם לראות שאני בסדר. צעדנו במסדרון ארוך. הוא היה נראה כמו ענני סוכר קטנים בצבע זהב. הכל היה רך וקורן. פתאום ראיתי את החיים שלי. הרגשתי שבקצה יש סרט ודמויות מסתכלות ורואות אותי. הנה! גם הרע שעשיתי הובכתי מאוד. כולם ראו הכל . פשוט הכל.
השפלתי את ראשי ורציתי להעילם. הרגשתי בושה ענקית. הדברים הכי הזוהיים שלא הייתי חולמת שמישהו ידע מהם אפילו לא בעלי. פתאום הם כאן, על מסך גדול כמו סרט קולנוע. כולם מסתכלים עלי.. נלחצתי. רציתי לברוח. לא יכולתי. ידה של המלאכית החזיקה אותי חזק. כאילו קראה את מחשבותי. "בואי" אמרה בקול לחוץ מעט. הלכתי אחריה. הגענו לדלת זהב גדולה. היה עליה שלט גדול "בית דין שמיים". הבנתי הכל. זהו. נשכתי את שפתי וקוויתי לטוב.
לקחתי אוויר. זהו,עכשיו אני מוכנה. הדלת הגדולה נפתחה, התפעלתי מהיופי הרב שהיה שם. הרצפה . יותר נכון העננים. זהובים כאלה. הכל זהב ועננים. באמצע ניצבו 3 כסאות זהב טהור, התקרבתי אליהם בחשש, "זה יפה" התפעלתי בקול. היו שמות על הכסאות. כתב מוזר ולא קריא, הסתובבתי למלאכית במבטי שאלה והצבעתי על הכיסאות. היא חייכה אלי את חיוכה החם ואמרה"בין דין של מעלה הגבוה" היא עצרה והצביע ל3 הכסאות. "אברהם יצחק ויעקב"
קפאתי, אברהם יצחק ויעקב?! רעד עבר בגופי.. רצתי למלאכית ושאלתי במהירות "מתי הם מגיעים?" היא לא נראתה מופתעת וענתה "בעוד כמה זמן". זה לא אמר לי כלום. אולי זה עוד יומיים אבל היססתי לשאול שוב. הסתכלתי לכסאות ודימיינתי את שלושת האבות מגיעים לכאן. הזויי! התחלתי להזיע.. זה היה מלחיץ.. "טוב, ישלי עוד דברים על הראש" אמרה לפתע המלאכית, היא הסתובבה . חייכה ויצאה מהדלת.ניסיתי לפתוח חזק אבל זה היה נעול. אני לבד.
הדלת הזאת חזקה משחשבתי.. התיישבתי מיואשת על אבן שהיתה בחדר. מוזר. תהיתי. אבן פו?! הרגשתי שהאבן זזה.. קמתי בבהלה וקפאתי. ישבתי על.. ראש של תינוק.. כרות.. נוטף דם.. הדם חלחל בעננים וצבע את חלקם באדום חזק. נבהלתי. איפה המלאכית?!. פתאום נפער חור קטן והראש התגלגל וסתם אותו. פתאום הרצפה נהייתה קצת שקופה. הבחנתי באור אפל ושחור. הסתכלתי לרצפת העננים. פתאום שמו לב לדמויות מהלכות מתחת. נשנקתי. אלו היו השחורות.
התבוננתי בהן במשך כמה דקות. הם הלכו במגעל סביב עצמן ומידי פעם הסתכלו למעלה. לא נזהרתי מספיק כנראה כי פתאום אחת הנשים הסתכלה עלי. לא יכולתי לשמוע מה היא אמרה רק ראיתי שהיא מניפה את ידה האכולה עובש לעברי. פתאום כולם הרימו את מבטם והסתכלו עלי.. בקושי נשמתי.. זה היה מרתיע.. פתאום ידה של אחת הנשים התארכה והתקדמה כמו נחש זוחל ואימתני לעברי. לא זזתי. עצרתי את נשימתי וחיכיתי לבאות..
מרגע לרגע הרגשתי פחות בטוחה במקום הזה. ידעתי שמשהו יקרה. לא משנה מה אני עפה מפה כמה שיותר מהר. ידה של המכשפה ההיא נגעה ברצפת העננים עליה עמדתי. הרצפה לא זזה . היא נראתה קפואה כאבן. הסתכלתי למעלה וראיתי גל שחור מתקרב אלי. קפאתי במקומי וחיכיתי לבאות. החדר נהיה חשוך וצבעי העננים הזהובים הפכו בן רגע לשחור. הצצתי למטה וראיתי את המכשפה שניסתה לגעת בי . היא שכבה על רצפת העננים התחתונה ונראתה ללא רוח חיים..
רעש קלוש.
הדלת נפתחה ורוח קלילה נשבה פנימה,
היססתי לרגע ואז קראתי "מי זה?"
שום קול.
דממה.
עני זזו בבהלה וחיפשתי דבר מה.
הרגשתי תחושה שמשהו מביט בי, מישהו איתי פו בחדר.
הרחש גבר, עניי תרו אחר דמות , אך זו לא באה כמצופה.
"שלום יקירתי" , קול קלוש ורך נשמע לעברי.
נבהלתי.
מבטי הקפוא נמס ברגע כאילו הכרתי את הדמות.
זאת לא הייתה דמות.
זה היה אור חזק ובוהק שלא שמתי אליו קודם.
לא היה לו פרצוף, לא גוף ולא דמות.
רק רוך ואור שופע.
הרגשתי נעים בקרבתו ופסעתי לעברו בלי שליטה,
"שלום", עניתי והתסכלתי אל האור.
הייתה דממה.
פתאום ראיתי את האור מתחלק לשלושה ונע לעבר הכסאות.
זה היה מפתיע.
עכשיו האור היה כבר בעצם שלושה אורות בודדים.
האורות נחו בריחוף על הכסאות שהופיעו עליהם שמותיהם.
"אברהם,יצחק ויעקב" שיננתי לעצמי כאילו הכל היה בידיעה קודמת שלי.
לחשושים קלושים.
הזעתי.
דמעות של זיעה נטפו ממני, לחץ פתאומי היה מורגש באוויר,
"מה אתם רוצים ממני?, עזבו אותי בשקט!"
שמעתי את עצמי שואלת ללא שליטה,
"מה עשית שם בעולם?, למה נולדת בכלל? מה המטרה שלך הייתה בחיים?" נשלחו לעברי שאלות במהירות כחיצים דוקרים ללא אפשרות לעוצרם.
"מה שצריך עשיתי" שמעתי את עצמי שוב מדברת,
רציתי לעצור את עצמי, להתנצל, להגיד שזה לא אני מדברת, אך משו חסם בעדי.
לא הצלחתי לדבר.
"וכי מה היית צריכה לעשות?!"
נשלחה לעברי שאלה נוספת מכיוון שונה.
"לחיות, לעבוד את ה' ,ולהתחתן"
פי מלמל בקול רפוי.
"וקיימת ועשית את מצוותיו של ריבונו של עולם?!"
קול הזדעק מכיוון נוסף.
"אכן",
"אומנם אם כך ילדים יש לך?!" זעקה קורעת לב נשלחה אלי והקפיא את גופי.
"לא" מבטי הושפל ודמעותיי איימו לפרוץ.
משהו שוב עצר בי, הדמעות לא פרצו.
הרגשתי גוף זר אשר היה בגופי תמיד מתעורר לחיים, מדבר במקומי.
הלחשושים חזרו ואותיות בשפה לא ידעוה שטו להם באוויר וקרעו אתת הדממה האיומה.
דקות ארוכות עברו ובעניי כנצח.
הרגשה משונה, החלק החי שהיה בי עד זמן מה כעת חלש, הרגשתי אותו כבה מרגע לרגע.
ברגע שנגמר לגמרי ולא הרגשתי כלל אותו קרה משהו.
ליבי איים לצאת, דמעות עלו מגופי ופרצו כמו ים סוער שמאיים להטביע.
בכיתי.
לא עצרתי, הרגשתי נורא.
"למה זה מגיע לי?!" הזדעקתי בקול שחתך את לחשושיהם הרכים.
לא היה אכפת לי מכלום, רק רציתי טוב, שיהיה טוב.
שתקתי שוב וחיכיתי לדיני המר.
לחשושיהם גוועו והבנתי שהם הגיעו להחלטה משותפת.
"יעל ברוך, יקרה את לליבנו וגזר דינך בפינו"
זה היה אברהם אבינו. הוא עצר מעט והרגשתי שהוא מסתכל עלי.
נשכתי את שפתי עד זוב דם.
"יעל ברוך" דבריו של אברהם אבינו הדהדו בראשי.
"חיים לא פשוטים עברו עלייך, גלגול נשמתה של נשמה גדולה בקרבך ולכן עלייך היה להזיהר יותר, מכיוון שלא ידעת זאת,
הזדמנות שנייה בפנייך ומעמדיך יוכל להשתפר,
החלטתנו התקבלה כאחד וברצנינו להחזירך לעולם השקר אשר את תוכלי לשוב על דרך ה' יתברך ולקיימו".
תגובהתגובות