שכבתי על הגב, עם הפנים לשמים השחורים, וחיפשתי משהו. מצאתי.
הוא היה יפה וזוהר, והיה נראה לי חכם וטוב לב. פניתי אליו.
"הי, כוכב!"
כמה כוכבים סובבו את הראש לכיווני. סימנתי לו.
"אפשר לדבר אתך רגע?" הוא התקרב בסקרנות.
"כוכב, אתה רוצה להיות חבר שלי?" שאלתי בתקווה.
"מממ חבר שלך?!" הוא גיחך במבוכה. "אני לא רגיל לבקשות כאלו", התנצל,
אך ניכר היה שנהנה מהבקשה.
"לא מבין, מבין כל השבעה-שמונה מיליארדים
שם למטה לא מצאת מישהו יותר קרוב ויותר, אההמ, אנושי?" הוא התפלא.
"איך אני אגיד לך," הוא היסס. "זה קצת מוזר, לא? שבת אנוש רוצה להיות
חברה של כוכב. אין לנו נושאי שיחה משותפים, ובכלל, העולמות שלנו מאוד
רחוקים. מנטליות שונה, שפה שונה, את מבינה על מה אני מדבר?" הוא בירר בעדינות.
"אני מבינה, כוכב חכם שלי. אבל אתה יודע- דווקא לכן. אני רוצה חבר
כוכב כזה, שיאהב אותי בדיוק כמו שאני נראית ושוקלת, מתלבשת ומחייכת.
אתה יודע יותר טוב ממני, כוכב, עד כמה הגוף הארצי שלי הוא זמני וחיצוני בלבד.
בסך הכל כיסוי. אז מה הטעם לאהוב או לא לאהוב אותו?? הוא רק עטיפה!
הבעיה היא, כוכב, שבעולם פה למטה, מתחתיך,קצת שוכחים את העובדה הזאת.
הם עסוקים לקשט את העטיפה שלהם, ולבחון את העטיפות של כל הסובב.
וזה בסדר, כך אלוקים ברא אותנו, בני האדם. רק שיש שמתעלמים שהוא רק כיסוי,
מתעסקים בו כאילו הוא העיקר. וזה מעיק. ומשפיל. ומלחיץ. ומקטין.
לכן אני צריכה אחד כמוך, למשל, שלא מתעניין בעטיפה בלבד. בסדר, כוכב?"
הפצרתי בו. "אתה מסכים?" הוא הנהן לאיטו, מבין את גודל האחריות.
ומאז, בכל פעם שאני רואה אותו, או את אח שלו, או בן דוד שלו, אני מנופפת
לשלום. לפעמים מדברת איתו, לפעמים שותקת איתו, ולפעמים זה בכלל לא הוא.
אבל בשביל חבר שמימי זה בסדר, רק כדי לזכור שיש מקום גבוה יותר.
תגובהתגובות