|
רעש האופניים הנתקעות במעמד ההחזקה שלהם עמעם את פליטת הפה הכעוסה שנפלטה לדני באותו הרגע. זו לא הייתה פליטת פה הראשונה והאחרונה שנפלטה מפיה מרגע יציאתה מהאחוזה. היא לא האמינה שזה באמת קורה; שנים היא השתדלה בכל כוחה להיפלט מכל מסגרת אפשרית, כל בית ספר שרק שלחו אותה אליו היא עשתה את כל המאמצים כדי שיום יומיים אחרי יסלקו אותה. והנה פה המשימה הזו שנתנו לה, בתחילה לא כללה לימודים בבית ספר. הבטיחו לה שאלכס לא הולכת לבית ספר. אז היא הסכימה, אם רק הייתה יודעת מראש היא לא הייתה נכנסת לתוך כל הדבר הזה. אך אחרי מה שליאורה אמרה לה, אחרי החשדות והמובן מאליו החלו לזחול לה לתוך הראש היא לא יכלה לשחרר. היא הייתה חייבת לבדוק שזה נכון. שזה שהיא ואלכס-
"איי..." נשמעה צעקה מהדהדת באוזניה של דני, אך דני התעלמה ממנה והמשיכה ללכת.
"תגידי, משוגעת אחת. מה נראה לך שאת עושה?! הלוו?" דני הרגישה שמישהו מושך בחולצתה בכוח. היא הסתובבה לראות מי זה שמעז בכלל לגעת בה.
"את בטח החדשה, הבת של גריי, נכון?" אמרה הילדה בעלת השיער השחור השופע.
"גם אם כן, מה זה עניינך?" ענתה דני בקול קר נטול כל רגש.
הילדה כחכחה בגרונה במבוכה, "אני יודעת שאת חושבת שמותר לך הכל כי את הבת של... אבל יש גבול. את לא יכולה להפיל ככה בן אדם ולהמשיך ללכת..." העיניים החומות הגדולות של הילדה שדיברה אל דני הביעו כעס וכאב ביחד.
דני הביטה לכיוון אליו אצביע הילדה וראתה בחור בערך בגילה בשלבי קימה מהרצפה.
"אסתהר, אני יכול לדאוג גם לעצמי. " אמר הבחור ואז הפנה את מבטו לכיוונה של דני. "אז מה יש לך לומר להגנתך?" אמר הבחור בטון משועשע.
"הממ... מצטערת?!" ענתה דני בחצי שאלה חצי תשובה.
הוא החל להתקדם לכיוונה, רק אז היא שמה לב למקל שהחזיק בידו, ולעיניים החצי פוזלות חצי מסתכלות ישר.
"הכל בסדר גברת גריי," אמר, קד קידה קטנטנה בליווי צחקוק והושיט את ידו בערך לכיוונה. "נעים מאוד, הוד מעלתך. אני סהר."
דני הסתכלה על אסתהר, ידה היו שלובות על ביטנה, היא רקעה ברגלה בעצבנות ופיה היה קפוץ בכעס. "הממ... " דני הייתה מבולבלת. "אלכסנדרה, אה.. כאילו אלכס, השם שלי הוא אלכסנדרה אבל אתה יכול לקרוא לי אלכס." אמרה ולחצה את ידו תוך כדי שהיא בוחנת את עיניו. וכאשר נגעה בו היא יכלה כמעט להישבע שהיא ראתה מן ברק חוצה לו את עיניים ועיניו לרגע נפערו לרווחה.
"המ... המ... "
סהר ודני הפנו את מבטיהם למקור הקול.
"אני מאמינה שאת מחפשת את המזכירות... " אמרה אסתהר. "תמשיכי ישר עד הסוף. תעלי במדרגות מצד ימין. הם ממש שם בכניסה, צריך להיות עיוור כדי לפספס."
המשפט האחרון עורר בדני צביטה, היא מהירה להסתכל על סהר, אך זה היה נראה כאילו הוא לא שמע. 'טקט... הבחורה צריכה טקט ודחוף' חשבה לעצמה.
"תודה." זרקה דני תוך כדי הליכה לכיוון אליו כיוונה אותה אסתהר.
*
"אז אלכסנדרה," אמר המנהל מתחת לשפם שופע, "אני מבין שעד עכשיו לא למדת בבית ספר. "
דני הנהנה בראשה חסרת כל התעניינות בנאמר. "כן, עד עכשיו למדתי בבית עם מורה פרטית," הוסיפה.
המנהל כחכח בגרונו. "הבנתי. את תצטרפי לכיתה של מר בינס, י"א3. אני מקווה שתמצאי את שהותך כאן כמרתקת ומעניינת במיוחד."
"תודה המנהל." אמרה דני תוך כדי שקמה מכיסאה כדי לצאת סוף כל סוף מהחדר הקטן עמוס המסמכים.
"רק רגע," קולו העמוק ועבה שמנוגד לגודל גופו הצנום נשמע בחלל החדר. דני הסתובבה כלפיו.
"אני מניח שלגבי התנהגות אני לא צריך להסביר. אני צודק?" קולו היה קשוח, רציני זה העביר בדני צמרמורת.
"כן, אתה צודק." אמרה דני, יצאה מהחדר במהירות ונעמדה ליד הקיר במסדרון. אם רק היה לה מנהל כזה במסגרות הקודמות יש מצב שהיא לא הייתה מעיזה לעשות את מה שעשתה שם. המנהל כאן שידר מן כריזמה כזו שדני ידעה שלא כדי לה להתעסק איתו, הוא שידר לה משהו שהיא פגשה רק אצל האנשים מהרחוב.
"פגישה ראשונה עם המנהל , אה?" קולו של סהר בקע מאחוריה. דני נבהלה. "כן, זה יכול להיות קצת מבהיל, מר שר קצת מלחיץ לפעמים, אבל אל תדאגי הוא בן אדם טוב."
דני שהאינסטינקט הראשוני שלה לאחר שהוא הבהיל אותה היה לכעוס, נרגעה קצת כשהיא הבינה שזה סהר.
"אה.. כן. הוא קצת מאיים..." הסכימה דני. "תגיד אתה יודע אולי איפה זה הכיתה של מר בינס?" היא תהתה לעצמה אם זה חסר טקט לשאול ילד עיוור איפה איזה. אבל היא ניסתה את מזלה בכל מקרה.
עיניו של סהר אורו. "כן, כן בטח. זה ליד הכיתה שלי. אני לומד עם גברת ברנר. את פשוט צריכה להמשיך פה במסדרון ישר, פני ימינה והדלת הראשונה משמאל."
דני הביטה בו מופתעת מעט. אך היא הניחה שהוא מכיר את כל המקום הזה בעל פה. היא שמעה על התכונה הזו אצל אנשים שכאשר נפגמת להם יכולת אחת, מתחזקת אצלהם השנייה, אז הניחה שהזיכרון של סהר ממש, אבל ממש טוב.
"אהה.. תודה סהר."
"בכיף." הוא חייך חיוך גדול. "אמ.. אלכסנדרה אני..."
"אלכס..." תיקנה אותו דני, היא חששה שאם יתחיל לקרוא לה פה אלכסנדרה היעוד החברתי שלה יועד מראש לכישלון.
סהר צחק, "אז אלכס... תגידי אם לא תמצאי חברה יותר מגניבים לשבת איתם בארוחת הצהריים את מוזמנת לשבת איתנו." אמר ונכנס למזכירות.
דני הסתכלה על הדלת הנטרקת מאחורי גבו של סהר, וחייכה לעצמה.
'קדימה! את יכולה לעשות את זה.' עודדה את עצמה שעמדה מול דלת הכיתה של מר בינס. היא נשמה נשימה עמוקה ופתחה את הדלת, עוד היא הספיקה לשמוע את רעש הדיבור של המורה מרחף בלהט ברחבי הכיתה במשך חמש שניות ואז הוא נפסק, כל המבטים הופנו אליה, 'התלמידה החדשה'. דני נאנחה והחלה לשחק את ההצגה.
"שלום, אתה מר בינס?"
המורה הזדקף מעט ומצמץ בעיניו. "נכון, ומי את?"
"אלכס, לא עדכנו אותך שאני מגיעה?" שאלה דני תוהה לעצמה מה נסגר.
מר בינס הביט בה לרגע מניע את ראשו בתהייה, "אה, אה... אלכסנדרה את מתכוונת?" אמר לפתע.
"אני מעדיפה אלכס." אמרה במהירות מבוהלת מקווה שכמה שפחות תלמידים שמעו אותו.
"אוקי, אלכס. שבי פה." אמר בחוסר סבלנות, זה היה נראה כאילו היא מפריעה לדבר הכי חשוב בעולם.
דני התיישבה בכיסא עליו הצביע ובינס המשיך בשיעור. היא בהתה בשעמום רב בשעון שתקתק לו בלחש מעל הלוח וחיכתה לרגע בו תלך הביתה.
"נו, אז איך בכיתה של מר בינס?" שאל סהר ובקולו היה גוון של לעג. דני התלבטה בינה לבין עצמה אם זה מן קטע כזה שהוא נולד אתו שזה נשמע תמיד כאילו הוא צוחק עלייך בכל משפט שהוא אומר. בערך.
דני הרימה את גבותיה. "מממ... מעניין." אמרה בטון קצר וענייני.
"סליחה, אבל אני יכולה לשאול אותך שאלה קצת חצופה?" שאלה אסתהר שעד עכשיו דאגה להתעלם מדני באופן מוחצן ומודגש למדי.
דני הנהנה בראשה לכן וסימנה לה בידיה להמשיך.
"למה בכלל באתם לכן? מה היה חסר לכם שם?" השאלה יצאה מפיה באופן מזלזל ולא נחמד.
"כשסהר הזמין אותי לשבת אתכם לא חשבתי שזה יכלול חקירה."
"מה יש לך להסתיר?" גלגלה אסתהר את עיניה.
"אין לי כלום. אבל אולי רק השנייה בערך פגשתי אותך ולא בא לי לשפוך לבן אדם שבקושי אני יודעת את השם שלו את כל סיפור חיי."
"בחייך אסתהר, תרדי ממנה." אמר סהר, אך שוב נשמע משועשע למדי.
זה עצבן את דני. "סהר, אני יכולה לדאוג גם לעצמי." ענתה לו, היא ראתה בעיניו זיק של הבנה מאיפה היא לקחה את המשפט הזה.
"נראה לי שאני סיימתי להיום. חמש שעות וסבילה של שתי אנשים מעיקים למדי נראה לי מספיק ליום הראשון של הלימודים." היא זרקה את מילותיה כלפי סהר ואסתהר, לקחה את ילקוטה ויצאה מחדר האוכל תוך כדי שהיא שומעת ברקע את קולו של סהר צועק, "נו... בחייך אלכס, אל תהיי כזו...." יש מצב שהיא הייתה חוזרת אחורה ומנסה לסדר את העניינים, אבל זה הסתדר לה, היא ממילא רצתה לחזור מוקדם להתחיל את המשימה שניתנה לה, אז היא המשיכה ללכת לכיוון האופניים בחוסר עניין חד מדברי סהר, מנסה לחשוב איך מחר היא תנסה לתקן את מה שהיא הרסה לעצמה. שוב.
*
"מה את עושה פה?" קול ברור ועמוק ונשמע לפתע. דני קפאה במקומה, היא לא האמינה שכבר בפעם הראשונה היא נתפסה.
היא סובבה את ראשה באיטיות מרבית מנסה לתכנן תשובה מספקת, היא הסתכלה על פניו של אדוארד, הן היו חסרי סבלנות.
"חיכיתי לך, אמרו לי שאתה אמור להגיע כל רגע לכאן." פלטה דני במהירות, מקווה שהוא יאמין לה.
אדוארד צמצם את עיניו ובחן את דני, "אוקיי," אמר לבסוף. תוך כדי הליכה לכיסא המשרדי שהיה מאחורי השולחן מעץ מלא. "אז מה רצית?"
"המ... רציתי לאמר לך שאני מצטערת בקשר לבוקר..." אמרה דני בקול חלש תוך כדי שהיא משפילה את ראשה וידה מחזיקה בחוזקה את הנייר שבכיסה.
אדוארד הרים את ראשו, על פניו היה נסוך מבט מופתע. "את מה?!" שאל כלא מאמין. "צאי מכאן, עכשיו." אמר בקול תקיף, "מיד."
דני נרתעה לאחור בבהלה. 'מה היא כבר עשתה' היא חשבה לעצמה.
היא הסתכלה על אדוארד בגועל, "וואו, זה כבר שפל המדרגה. אני פשוט לא מאמינה שיש לבן אדם יכולת כזו גדולה לרוע." אמרה במהירות. "אני פשוט מתביישת בך!" את המשפט האחרון היא כבר צעקה.
אדוארד נעמד במהירות, הוא הרגיש את חמתו עולה, איך הכעס והבושה בערו בו מבפנים. הוא הביט על הדלת הנטרקת מאחורי גבה, הנשימה שלו התגברה בקצב, פתאום הוא הרגיש איך הוא כבר לא מצליח לנשום, הזעה ניגרה על פניו. הוא הספיק להרגיש עוד את הכאב החד בחזה ואת המכה החזקה בראשו לפני שעיניו נעצמו.
הרעש החזק לפתע שדני שמעה גרם לה לעצור במקומה, היא הסתובבה לאחור והסתכלה לכיוון ממנו שמעה את הרעש. היא הסתכלה על דלת משרדו של אדוארד. היא התלבטה אם להיכנס שוב או לא. היא הביטה בדף הנייר שהייה בידה. הרצון לפעול ולהמשיך הלאה בער בה והיא החליטה להתעלם ממה ששמעה, והתקדמה לכיוון חדרה, היא פתחה את דלתה והתיישבה על המיטה מביטה בנייר המקומט מאחיזתה החזקה. והחלה ליישר אותו על רגליה. אט, אט, נגלו לעיניה המילים הכתובות על הדף הלבן. עיניה קראו בעיון את המייל שהצליחה להדפיס מהמחשב של אדוארד. נשימתה נעתקה, היא כמעט ולא שמה לב לרעש הסירנה של האמבולנס שלפתע הדהד באוזניה. היא הרימה את ראשה למעלה בדיוק כשדלת חדרה נפתחה ופרצופו של לאון הופיע, על פניו הייתה נסוכה דאגה גדולה. דני ראתה אותו לוקח נשימה עמוקה ואז הוא אמר, "זה אדוארד... האמבולנס פה בשביל אדוארד."
תגובהתגובות