עם סנדלים.

חורף.

הם אמרו שחורף כזה לא נראה אולי עשרים שנה. גשם חד ועבה נשפך מן השמיים הקודרים ללא הרף, מותיר אחריו אדמה בוצית, אדמה חסרת אימהיות או חן או יופי כלשהוא. הרוחות אף הן היו סוחפות ומתלהטות (על אף שאבסורדי לתאר דבר קר כלוהט אין הגדרה מדויקת מזו.)

חורף חורף וחורף. ואילו היא? היא הלכה עם סנדלים. ארבע רצועות דקיקות, כעין ציור מדויק ועתיק יומין על רגליה הקופאות ושני אבזמים כסופים. ברחובות הייתה היא מהלכת בצעדים זעירים, כאילו היא עצמה חשה בושה ותמהון, אך גם  בטחון רב היה בהם וחוזק ועוצמה.

מאז ומתמיד הייתה מוזרה כזאת, לא רק מיום שחזרה בתשובה, לא רק מאז שהחלה לאסוף את שערותיה השחורות לצמה עבה ורצינית, לא רק מהיום בו החליפה את הגופיות הצועקות לחולצות מוארכות שרוול.

לא רק מאז.

היו מעטים שהעזו לקרוא לעברה שחורף עכשיו, ואם אין לה כסף הם מוכנים לתת לה מכיסם, וש- שאם היא דוסית אז זה אמור להיות בדיוק הפוך, לא? כנראה שלא.

והיא המשיכה ללכת. לא עונה לקריאות האנשים, לא עומדת באומץ אל מול השאלות, רק משפילה מעט את העניים, רק מחייכת חיוך שכולו זעקה ועייפות וכאב. רק לוחשת לעצמה, בשקט בשקט, "רק עם סנדלים תלכי, לא עם נעליים."

 

*

 

תבואי, הם אמרו לה, תבואי. יש מסיבה מטורפת בשישי בערב, כולם יהיו שם. תבואי. תפסיקי להיות תקועה בעולם הזה שלך עם כל הדוסים. אפילו עם חצאית את יכולה. רק תבואי.
והיא באה. עם נעליים. כן, כן, כן, עם נעליים. חומות ארוכות עם שרוכים לבנים ורכים.

 

תחנה מרכזית תל-אביב, אויר אפור כהה ומחניק וכבישים שלא נגמרים. מה את עושה שם ברחוב? למה את לא עם בגדי השבת, למה את לא קדושה, למה את לא מאירה? ולמה.

 

למה את לא כמו כולם.

 

לפני שנה זה היה, כן, לפני שנה בדיוק, בשבת הראשונה שהגעת אל המדרשה, גופיה אדומה ומכנסים חומות. ועיניים. אבודות-אבודות-אבודות. ואיך הלוותה לך שרית חצאית לבנה שנראית כמו מפת שולחן בבית של סבתות, ואמרה לך שעוד חצי שעה בדיוק תכנס השבת הקדושה ושמן הראוי שתלבשי חצאית.

"מה זה שבת?" שאלת בקול שקט שבקושי שומעים, ושרית פצחה בהרצאה שגרמה לך להצטער בכלל ששאלת, ואז הגיעה תרצה המדריכה ואמרה לשרית שזה בסדר, ושעם הזמן תלמדי לבד, והעיקר שהגעת לפה. והעיקר שתלבשי את החצאית הלבנה והמכוערת.

 

ואחרי שבועיים, כן שבועיים, איך שכולם שם התפעלו מהקצב. כבר לך עצמך היו שלוש חצאיות, ובבוקר לאחר התפילה ניגשה אלייך הרבנית וליטפה אותך ביד יבשה ובוטחת, "איך שאת יפיפייה עכשיו. איך שאת זוהרת". ואור יקרות התפזר אז בחדר. אור של אמת ותקווה ושלווה.

הם אספו אותה במכונית. התגעגענו אלייך ולמה את לא מחייכת, ואיזה נעליים יפות יש לך ומיוחדות. אמרנו לך שתחזרי בסוף, זה לא בשבילך העולם הזה שלהם.

"שלום עליכם מלאכי השלום מלאכי עליון ממלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא." שבת קודש. שלושה מלאכים מלווים את האדם אל ביתו. לא, אל תחפשי את המלאכים האלו. מלאכים לא מלווים נשמות עלובות. מלאכים לא באים למסיבות בשישי בערב. "זכיתי, ברוך ה´, זכיתי." זוכרת שלחשת וזעקת וצעקת בעניים מלאות אש, את המשפט הזה שוב ושוב יחד עם כל שאר הבנות, שזכו גם הן. אז כבר בשבת הראשונה. ואיך ניגשת אל הרב וניסית ללחוץ את ידו, ולא הבנת למה כולם מסביב נהיים אדומים ונבוכים. ורק אחר כך, בלילה, ניגשה אלייך תרצה והסבירה לך בקולה המתוק, שאיש לא נוגע באישה אלא אם כן הם נישאים זה לזו. וזה לא סתם, ממש ממש לא סתם, זה בשביל שאחר כך הכל יהיה טהור ונקי וקדוש. ואת אמרת לה בכאב, שאת לעולם לא תהיי טהורה באמת שעשית כל מה שרק אפשר לעשות. והיא חיבקה אותך חיבוק קצת רחוק ואמרה שלחזור בתשובה זה כמו להיוולד מחדש. והעיקר להיות דבקים ולא להתייאש לעולם.

לא להתייאש.

כמה רחוק הוא היה אז, הייאוש. ואיך ישבתם בסעודה השלישית עם אגרופים קמוצים ועיניים סגורות, כן בדיוק ככה כמו שאת עכשיו, רוקדת. וחשכה הייתה בחדר, וזה היה בכוונה החושך, שתצליחו להרגיש באמת, ולו רק לערב אחד, להרגיש אותו, את ה´. כמה קרוב שרק אפשר.

לא לא לא!

אל תתגעגעי אליו עכשיו, מועדונים בשישי בערב זה לא מקום להתגעגע בו אל ה´. קול דודי דופק, פתחי לי אחותי, רעייתי יונתי, תמתי. הוא דופק, דופק לך בראש כמו המוזיקה הרועמת הזאת. תמיד תמיד תמיד. המוסיקה הזאת. תמיד האורות והעשן שמערפלים הכל. הנה, כולם מסתכלים עלייך, אפילו שאת עם חצאית הם מסתכלים, לא מזיזים את העיניים. איך שהתגעגעת לזה. כמו שאמרת אז לרב, בשיחה ההיא, שהגעת שבורה ובוכייה ואמרת שקצת קשה לך, שאת... שאת... צריכה קצת חופש. קצת אויר לנשימה.

"חופש?" זעק הרב זעקה מלאת עוז והוד והדר, "שם יש חופש?" ואת יכולה להשבע שהיו לו דמעות בעיניים. ואז עצם את עינייו היפות ואחר כמה רגעים שנדמו אז כנצח אמר, "לכי עם סנדלים. תמיד. רק עם סנדלים." וחייך חיוך לבן ושלם. ומה אפשר להגיד מול חיוך שכזה. איך אפשר לומר שאת לא ממש מבינה, ומה קשורים בכלל הסנדלים, ומה תעשי שיהיה קר. ובערב סיפרת לתרצה וראית שאפילו היא מתפלאת אך מהנהנת בראשה ואומרת, "עשה לך רב, עשה לך רב. זרקי את הנעליים." ואת לא זרקת, רק החבאת אותן עמוק עמוק מתחת למיטה ומאז לא נעלת אותם עוד. עד עכשיו.

 

תשתי תשתי תשתי.

תשתי כמה שיותר. שהכל יסתובב סביבך מעגלים מעגלים. מעגלים של שבת וחול ואור וקודש. הכל מסתובב בסוף, מתאחד לגוש אחד שחונק את הגרון ולא מותיר רגע קטן לנוח.

לא.

אל תבכי עכשיו. מועדון זה לא מקום לאנשים שבוכים. בטח לא לאלו שבוכים כי הם כל כך רוצים, באמת, באמת רוצים. והם תמיד בסוף כאן, בקצה של רחבת ריקודים, תמיד מגלים שכולם צדקו, תמיד אי שם בתהומות של עייפות וכאב.

 

אז הרב אמר שמי שהכי רחוק הוא הכי קרוב, ושערי שמיים לעולם לא ננעלים. אז- מה. מעניין מה היה אומר אם היה רואה אותך עכשיו.

תרקדי תרקדי תרקדי.

כאילו האיברים לא מחוברים אצלך אחד לשני, כאילו לא שישי בערב, כאילו אין בנים שמסתכלים עלייך, כאילו לא החלטת שאת לא עושה את זה יותר, כאילו את לא יודעת שה´ מסתכל עלייך עכשיו. מסתכל ומתייאש. כמה צער את עושה לו. כמה שחורים נהיים השמיים.

במקום שבעלי תשובה עומדים. ומה עם המקום בו הם כבר לא מצליחים לעמוד?

 

*

 

היא יצאה החוצה לשאוף מעט אויר, הילכה בצעדים מתנדנדים, אולי היתה זאת שלולית, אולי קליפה של בננה שגרמה לה להחליק על הרצפה בקול גדול. היא הצליחה לקום בקלות יחסית, אבל, כנראה שהיתה זאת סוליית הנעל שאחראית היתה לרעש. היא הייתה קרועה. איזה טוב ה´ שבזכותו היא הביאה בשקית את הסנדלים.

 

*

מונית.

תל אביב ירושלים. לא משנה כמה יעלה רק תיסע כמה מהר שאתה רק יכול. "את דתייה או מה?" שאל הנהג. אח, נשמה טהורה, נשמה יתרה של יום שבת קודש. היא לא ענתה רק חייכה את החיוך ההוא, העייף, והסתכלה על הסנדלים.

---