הכל התחיל כשה' רצה לברוא עולם. העולם שה' רצה לברוא היה צריך להיות קצת נפרד מה', קצת מערכת עצמאית, נפרד מהרצונות של ה', שפועל באופן שלו. במונחים קבליים זה הצמצום. העולם היה צריך את האיזון. אבל איזון לבד לא מספיק. ה' רצה מטרה בעולם. איזון לבד גורם לניוון. ה' רצה התקדמות. אבל אם הוא היה כופה על העולם את ההתקדמות, אז האיזון היה נהרס, העולם לא היה יכול להתקיים. אז איך אפשר לגרום לעולם להתקדם בלי לכפות? איך לתת לאיזון מקום ושגם העולם יתקדם?
אז ה' אמר לאדמה להוציא שפע. להתקדם, להוציא שפע, שיוכלו ליהנות מהכול. יותר מההכרחי. אבל האדמה – שהיא מייצגת עכשיו את הטבע – סירבה. הטבע רוצה לעמוד בעצמו, במחזוריות שלו, לפי מה שהכרחי, ולא להתקדם לפי מה שה' אומר. ה' היה יכול לכפות על האדמה, אבל אז האיזון היה נהרס. לא היה טבע. זה היה כאילו לא נברא העולם. אז ה' המשיך בבריאה. אבל עדיין הייתה שאלה איך ה' יראה את עצמו בעולם, איך העולם יתקדם. אז ה' החליט לברוא אדם. אם האדמה לא חוטאת יתכן שלא היה צורך באדם. אבל האדמה חטאה ואדם היה הכרחי. אדם – מתוכנן להיות יצור מופלא. יצור שעשוי מאדמה, שהוא כולו בטבע של העולם הזה, בדרך של העולם הזה, אבל יצור שיש בו נשמה א-להית, שמייצג את ה'. הוא נועד להיות כמו שגריר של ה' באדמה. שמגלה את ה' ומעודד התקדמות מתוך הטבע. שהוא ייחשב כחלק מהטבע. ולכן זו לא נקראת כפייה אם האדם כופה, והעולם עומד בפני עצמו, והטבע מחשיב את האדם כחלק ממנו.
אז ה' בורא את האדם ואומר לו שהוא יכול וצריך לשלוט על החיות, לקדם את הטבע. ואיך לקדם את הטבע? ה' אמר לו "לעבדה ולשמרה" – לעבוד על הטבע ולשמור עליו. אבל את זה גם הטבע עושה מעצמו! הטבע שומר על עצמו! ובמה מתגלה בזה ה'? אז ה' אמר עוד דבר: שהאדם ישמור, מהבחירה הטבעית שלו, שלא לאכול מאחד הפירות. כי ככה ה' אמר לו. לכאורה הכול בסדר עכשיו, אבל ה' גילה שהאדם לא מסתדר עם הטבע: ה' הראה לו את ככל החיות והאדם הוא קרא להם בשמות, אבל לא הרגיש בנוח איתן. הן לא התאימו לו. הוא לא היה קרוב מדי לה' אבל הוא היה רחוק מדי מהטבע. זה פשוט מרחק גדול מדי מכדי שיצור אחד יוכל לחצות אותו. האדם לא יכול להעביר את כל השפע מה' אל הטבע. אז ה' הפיל תרדמה על האדם וברא את האישה. האישה הייתה אמורה להיות מתווך נוסף בין ה' לטבע. באופן כזה: אדם יעביר את ההתקדמות מה' לחוה, וחוה תעביר את זה לטבע.
זה היה נראה מושלם. עד שהגיע הנחש. הנחש בעעצם מייצג את הטבע. כמו שכתוב "והנחש ערום מכל חית השדה" הנחש שייך לחיות השדה, אבל הוא יותר מזה. הוא יותר ערום מכולם. ערום זו תכונה שמייצגת את הטבע. חיות הן ערומות בניגוד ללבוש שמייצג את הציוויזילציה שמרוחקת מהטבע. הנחש הוא הפה של הטבע.
אם כן, הנחש בא בשם הטבע ומפתה את האדם לאכול מעץ הדעת. למה? ניתן לנחש לדבר בשם עצמו: "והייתם כאלוקים", הנחש רוצה שהם ימלאו את תפקיד אלוקים. העובדה שהטבע ניזון ממקום חיצוני הורסת את המחזוריות. והטבע חושב שאם האדם, שבא מהטבע, יחליף את ה' - המחזוריות תושלם.
ואיך יהיה סדר האכילה? היות שחווה הכי מחוברת לטבע נתחיל ממנה וממנה נעבור לאדם. רפרוף קצר הלאה בחומש יגלה שהתוכנית עבדה באופן מושלם. אך משום מה התוצאה המיוחלת לא קרתה.
למה? מפני שאף אדם אינו יכול להיות כאלוקים. ראשית הוא לא יכול להיות מחובר לטבע בתפקידו הנוכחי. ברגע שאדם אכל הוא רצה להתנתק מהטבע ולהתלבש. אבל גרוע מזה, את הקשר שלו עם הטבע הוא ניצל לצרכיו הפרטיים. הוא השתמש והשחית עלי תאנה כדי להתלבש. והיות שהטבע אינו מסוגל להתנגד לו אם היה ממשיך בדרך זו, היה הורס את הטבע.
ולכן ה' התערב, הוא הפריד בין אדם וחווה לטבע. הקשר בין האדם לטבע הוא כשהוא לוקח אוכל מן הטבע ולכן ה' גזר שהטבע יתנגד לו ויכריח אותו לעבוד קשה וגם כך ייתן לו רק קוצים. הקשר בין האישה לטבע הוא בלידה. ולכן ה' אמר שגם קשר זה יתקיים בכאב. בנוסף, ה' הפריד את הקשר הישיר בין אדם וחווה לנחש שמייצג את הטבע וקילל שישנאו זה את זה, וכך ימנע המצב שהטבע מקריב עצמו לאדם.
אבל באחרית הימים החטא יתוקן ואזי הקשר בין האדם לטבע יחודש ותתקיים הנבואה
"וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה
יהי רצון ונזכה לראות זאת.
תגובהתגובות