ילד,
אני זוכרת את הפעם הראשונה שקראתי לך ככה.
מכירה את המבט ההוא שלי,
עיניים אוהבות.
היום שבו התווכחנו מה גדול יותר; אהבה או התאהבות.
אמרתי לך שאני אוהבת, ומאוהבת - בך.
הזכרתי לך, לעצמי שלוואי ואתאהב בך, בנו, כל יום מחדש.
צחקת. גבר שלי, הלב שלי פעם, קיטצ'ית שכמותי.
שלחת לי סמס כשכעסתי עלייך,
שיחפש מי יענה לו... מגיע לו לחכות,
אני קשה להשגה! חשוב שתדע את זה.
אבל היה כתוב שם א.א.א. שיחקתי את עצמי לא מבינה,
הייתי עצבנית, כן? (לא ממש, פשוט כל כך רציתי אותך, אתה - עסוק, אני, שואבת הרבה אנרגיה.)
אז חיכיתי חמש דקות. יותר מזה לא יכולתי.
שלחתי סימן שאלה. כשלא הגבת מיד, כתבתי: עזוב, אוף. וזה עבד. התקשרת אליי, את יודעת שלא אעזוב.
אף פעם. א.א.א. אני אוהב אותך.
מה אמרת? תגיד שוב. אמרתי, שאני אוהב אותך.
אני מקווה שאת מסכימה לקבל את זה.
מממ יופי, רטנתי כמו חתלתולה משוועת לליטוף.
אני עושה לך הפתעה ביום חמישי, תסמכי עליי, יהיה כיף.
מבטיח. והיה. היה לי כיף. מצטערת שלא מספיק הודיתי אז...
פעם רציתי לומר לך, אבל לא אמרתי, תודה שקיפצת איתי יחף בדשא. אני יודעת שהיה לך מוזר.
בנסיעה, בדרך, הרגשתי איך כואב לך,
וההרים שממול... רצית לבכות, אבל אתה לא יכול.
רציתי לגעת בך, להרגיע, אבל אני לא יכולה.
אז רק ליטפתי במחשבה.
מעולם לא גילית לי אם הרגשת. לא חשוב, זה בסדר...
אבל בסוף הזה, אני יודעת שאני אשמה,
אתה מבין? עשיתי את זה רק כי אהבתי.
לא. לא אותי. אותך. ילד. אותך ילד ( לא ) שלי.
שמרתי אותנו, מבטיחה לך. אנחנו אפילו באותו העמוד.
לא נגעתי בו... אפילו לא הפכתי דף.
אני מתגעגעת אליך. אולי תשוב אל המזרח?
תגובהתגובות