פסיפס אתר יצירה

הגשם בעתו

פורסם בתאריך כ"ב בשבט תשע"ט, 28/01/2019

עליתי אל האוטובוס, נוטף ומטפטף. ביד אחד ניסיתי לסגור את המטרייה, ובשנייה – לפשפש בכיס אחר הרב-קו החלקלק. ממש מלפניי עמדו מגפיים אדומים מבריקים, ספק מהגשם ספק מחידושם, לצד מגפיים שחורים וגבוהים, נתונים באבזם כסוף.
"אפשר להתקדם כבר?" שאלה בעלת המגפיים בקוצר רוח את העומדים לפניה בתור אצל הנהג. "אני כאן עם ילד קטן!"
הילד הקטן דווקא לא נראה ממהר. הוא הציץ בסקרנות בעגלת הקניות של האישה המבוגרת שעמדה לצדו, שעקב המעיל הארוך והאפור שכיסה את פניה ואת כל גופה – לא הבחינה ביד החמדנית שניסה הילדון לשלוח לתוך עגלתה, כשנחה עינו על חבילת סוכריות טופי המציצה מעל כל השקיות הדחוסות, הרטובות מגשם.
מאחוריי דחק בי מישהו במטרייה בעלת ראש מחודד במיוחד – לא הצלחתי להבין אם זה בטעות או מקוצר רוח דומה.
עקב קומתי הגבוהה יכולתי לבחון את האוטובוס מעל ראשי הנוסעים המחכים לתיקוף כרטיסם, ולראות שאין כל סיכוי למצוא מקום פנוי. אמנם אני אחרי יום עבודה מעייף ורגליים כואבות, אך האישה המבוגרת, וזאת ההרה שנשענת על המעקה באפיסת-כוח, וכן – גם זו עם הילד – זכאיות למקום עוד קודם לי. אז נראה שנגזר עליי לעמוד.
"איזה גשם, אה?" נאנח האיש שעמד דחוק לידי, אחרי שכבר עברתי את מסכת התיקופים והתקדמתי פנימה. "אבל העיקר שסוף-סוף התחיל לרדת גשם."
"כבר דיברו על שנה שחונה," אמרה סבתאל'ה נוספת, שישבה במושב הקדמי (מן הסתם הספיקה לעלות באחת התחנות הראשונות).
"גשם, גשם," רטן נער לבוש חולצה קצרה בלבד, ששרווליה הזעירים חשפו מספר קעקועים על זרועותיו. "לא יכלו להודיע קצת קודם יותר על הגשם הזה?"
ילדה קטנה, שהייתה דווקא מצוידת במעיל גדול, ואחזה בחוזקה בידו של אביה שעמד לצדה, נרתעה כמה צעדים לאחור (ככול שאִפשר לה האוטובוס הדחוק), כדי לא להיות קרובה לקעקועיו של הנער, שאחד מהם, כדרקון לוחש, התפתל לאורך כל זרוע ימינו.
"את הגשם תן רק בעתו...!" זמרר בקול צרוד אדם חבוש כיפה לבנה גדולה ועטוי גלימה מפוספסת. פאותיו המכסיפות והעבותות נטפו מים רבים. הפעם היה תורו של הנער להירתע לאחור.
כשידיי אוחזות היטב במעקה שבסמוך לתקרת האוטובוס (בזכות גובה קומתי יכולתי לוותר על ידית האחיזה לאיש שלצדי), שייטתי את מבטי על ים האנשים הרטובים שבאוטובוס, ולפתע הוא צד את עיניי.
דבוק לאחת משמשות החלונות, כאילו מישהו מִסמר אותו לשם, היה שטר של חמישים שקלים. הוא היה רטוב כולו, ובזכות טיפות המים שבו הוא הצליח כנראה לעבור את המסע מידי נוסע עלום ואל שמשת החלון החלקה, ולהיצמד אליה.
"הי!" קראתי בקול. "מישהו אולי איבד שטר של חמישים שקל?"
כל העיניים של האנשים הקרובים אליי הופנו באחת לעברי. כסף כנראה משחק גם כשיש גשם בחוץ.
"איפה?" שאל הנער המקועקע, והדרקון שעל זרועו התפתל בהתרגשות.
"איפה מצאת?" שאל אבי הילדה, ואחיזתו ביד בתו מעט התרופפה.
"איזה שטר, אמרת?" שאלה האישה המבוגרת בעלת עגלת הקניות, וקולה צרוד ואיטי.
"אני רוצה כסף!" צייץ הילד, שקודם לכן חמד את הסוכריות, ורקע במגפיו האדומים.
רק האיש ה"משיחי" המשיך לזמרר לעצמו בקולו הצרוד, ולא שם לב למתרחש.
"הוא שם," אמרתי, והצבעתי על החלון הרטוב, שעליו השעינה האישה ההרה את ראשה בעייפות.
היא ננערה כשחשה בתכונה הרוחשת סביבה פתאום, ועיניה המטושטשות לכדו את השטר הדבוק בסמוך אליה.
בזהירות, כשהיא מעיפה מבטים חוששים ובודקים סביבה, היא קילפה אותו מהשמשה, ונופפה בו לעיני כולם. השטר נשמט מיד והתקפל בתוך ידה, מטיף עליה טיפות מים.
"השב תשיבם!" זמרר פתאום המשיח המדומה, כאילו מבין מילות שירו העצמי.
"ודאי," אמרתי. "צריך למצוא למי השטר שייך."
"מי איבד כסף?" שאל האיש שלידי בקול רם.
"זה די הרבה כסף," נאנחה הסבתא שבמושב הקדמי. "מסכן מי שאיבד..."
"צריך למצוא למי הוא שייך..." מלמל אבי הילדה.
"מיד!" הכריז הנער, ובגמישות כמו של דרקונו השתחל בין הנוסעים הדחוקים, עד שנטל את השטר מידיה של האישה הצעירה.
"מי איבד חמישים שקל?" הוא הכריז בקול גדול, כשהוא נתלה על אחד מעמודי ה"עצור". "למי נפל שטר של חמישים?"
האנשים העבירו את השאלה בין הראשים הצפופים שבאוטובוס, עד לקצהו של האוטובוס.
כמו גל חזרה התשובה אל קדמת האוטובוס – לא, אף אחד לא זוכר שאיבד כסף, לפחות לא חמישים.
"אולי זה מישהו שכבר ירד מהאוטובוס," אמרה הסבתא, "מסכן..."
"מעניין אם הוא שם לב לחסרונו של השטר," המשיכה אמו של הילד, בעלת המגפיים השחורים, את קו מחשבתה.
"מעניין איך הגיע השטר למקום הזה שהיה בו, בכלל," אמר האיש שלידי.
"נשאיר אותו אצל הנהג, בינתיים," פסק הנער, שהחזיק עדיין את השטר הקמוט בידיו.
הנהג, שעד עתה היה מרוכז במגבים הגורפים את מי הגשם הסוחף מחלונו, הופתע לקבל את השטר, שכמעט לא היה אפשר לזהותו. הנער טרח לישרו, ואף נשף עליו קלות כדי ליבשו, והדרקון המקועקע על אמת ידו נמתח גם הוא בניסיון להשיב לשטר את צורתו המקורית.
"מישהו איבד את זה כאן, באוטובוס," קבע הנער מול פניו הנדהמות והמרוכזות כאחד של הנהג. "אנחנו לא יודעים מי. כנראה הוא כבר עזב."
"יש באגד מחלקת אבדות, נכון?" שאלה הסבתא שמאחורי הנהג.
"או שצריך לשים את זה בצדקה," אמר הילד הממוגף בידענות.
"כן, זה דווקא הגיוני יותר," הנהן האיש שלצדי.
"פשוט לשים אותו בצדקה." אמר האב, ונטש לרגע את ידה של בתו כשנופף בהתרגשות. "אתה תדאג לזה, נהג? או שאולי מישהו אחר כאן יוכל לעשות את זה?"
"אני אדאג לזה." אמר הנהג, שלא טרח להשיט את מבטו על פני הנוסעים שלו, שכרגע היו מאוחדים בניסיון השבת האבדה.
"אפשר לשים את זה בקופת הצדקה שיש לנו בבית, מה שהכנתי בגן לפני שנתיים!" צייץ שוב הילד, בתקווה.
"אתה ילד טוב," צבטה בעלת העגלה בלחיו של הילדון. "מגיעה לך סוכרייה!"
והיא שלתה מבין שקיות הניילון את החבילה שתפסה את עינו של הילד קודם לכן, ומיד שבתה את לבו ואת פיו, כשהוא קילף במהירות את העטיפה, מלמל ברכה, ותחב את הסוכרייה לפיו.
"אני צריך לרדת!" שמתי לב פתאום. "אפשר לעבור?"
בינות לאנשים הצפופים-נוטפים נקרע בעבורי מעבר צר, שאפשר לי לפלס את הדרך לכיוון דלת היציאה של האוטובוס. האישה המעוברת לחצה על הפעמון שהיה סמוך אליה, ובו בזמן – שלח גם האיש בעל המטרייה המחודדת את חוד מטרייתו כדי לצלצל בפעמון המרוחק יותר ממנו. גם הנהג ידע כעת שעליי לרדת.
הדלתות נפתחו בעוד האוטובוס מאט לעצירה, ואני ירדתי בזהירות במדרגות החלקלקות מהגשם הפתאומי של חודש טבת (שבתוך מה שהייתה אמורה להיות שנה שחונה), וכך עזבתי את החמימות הרגעית שנוצרה שם באוטובוס.
מאחוריי שוב שמעתי את זמרתו של האיש עבות-הפאות: "את הגשם תן רק בעתו, ובאביב פזר לנו פרחים... ותן שיחזור שוב לביתו, יותר מזה אנחנו לא צריכים..."
 

תגובהתגובות