פסיפס אתר יצירה

אמיצה

פורסם בתאריך י"ג באדר תשע"ט, 18/02/2019

לפני שיצאתי לים, אמא דחפה לי ליד תיק עם המון ציוד.

'את תזדקקי לזה', היא אמרה. והוסיפה

'תכנסי רק עד הברכיים. ובכלל עדיף שתשארי מחוץ למים'. וכאילו שחשבתי להקשיב.

והגעתי לים. ומיד עזבתי את התיק

כי התיק יציב ובטוח. וגם החוף

אבל אני, אני ים.

ורצתי. אל תוך המים. פחדתי להתחרט

ומי בכלל חשב אז על ברכיים. אני חיפשת שקט,

ואמרו לי שמעבר לים הוא נמצא.

ופחדתי לטבוע. ועמדתי לטבוע

ופתחתי בריצת אמוק בלתי אפשרית אל הלא נודע

ונפערו בורות באדמה

אז נפלתי. נפלתי. נפלתי. וכשקמתי ראיתי שהדרך עוד ארוכה

והוא היה קרוב, התיק שהשארתי על החוף. כנראה אני עוד רחוקה מהסוף

ואם אני אטבע? מי יוכל להציל?

הרי מי שבמים עסוק בעצמו. ומי שבחוץ

איך יוכל להבין. לדעת, כמה מסוכן בפנים.

ואיך יצליח להתמודד עם הגלים?

נשבעת. הגלים חזקים יותר מכל מה שהכרתי,

חזקים כמעט כמו מה שקיוויתי להכיר

 

 

ופתאום הגיע גל גדול, שכיסה אותי מכל הכיוונים.

המים גברו עלי. עמדתי למות

ומי בכלל חשב אז על שקט. אני רציתי לחיות,

ולצעוק זו היתה הדרך היחידה

 

ואז אני כבר לא זוכרת. אחרי רגע או שניים, או אולי היו אלה כמה שנים?

מצאתי את עצמי שרועה על החוף. על החוף שלי

ולידי עמד אדם עם חולצה אדומה שעליה באדום היה כתוב 'מציל'.

והוא שאל אותי אם הכל בסדר, ואני במקום לענות רק שאלתי. איך הוא חזק יותר מן הגלים?

איך יכול להיות שהוא על החוף, ובכל זאת יש בו שקט רועם יותר מן הסער של הים?

המציל לא ענה. רק דחף אותי חזרה אל המים

וכשהתרחקתי לחש לי: השקט שאת מחפשת, מעבר לים הוא נמצא.

אבל זה לא משנה לאיזה עבר תגיעי.- רק תהיי קודם בים. רק היי אמיצה

 

תגובהתגובות