אווירה
נוגעת
עוטפת
מערפלת
מרצדת בין חושך לאור
בין נראה לבלתי נראה
בין מורגש ללא מורגש
לפעמים אווירה מורגשת,
יותר מהדבר הכי סמיך שיש
לפעמים היא חומקת,
כמו אוויר כמו מים כמו אש
אבל תמיד היא נמצאת שם
לוטה בערפל
דוחפת אותנו
לפעמים לטובה
לפעמים לרעה
והיא כמו כל הכלים
ואנחנו רק צריכים
לדעת לנצל אותה
להשתמש בה
האווירה הזאת מחזירה אותי אחורה
כמו במערבולת צבעים וצורות
שלוש וחצי שנים. אל אותו יום שישי
האמת היא שאף פעם לא כתבתי על אותו ערב שבת
לא יודע אם זה מבריחה. או מעוצמה
מפחד או מגבורה.
אחרי כבר שלושה ימים
שלושה ימים שאני שם בלב המחלקה
אפוף בכאב, פחד, קושי
לצד גבורה, אור ותעוזה
שלושה ימים של עליות ומורדות
שלושה ימים של תהיות ומחשבות
שלושה ימים של שאלות ותשובות
בעיקר שאלות.
וזה גם ימים של ערפול חושים
של פעם בכמה זמן לחיצה מיוחלת על כפתור
שמכניס את גופי ומחשבתי על אותו הענן
ענן של חוסר ממשות במציאות
ענן של בריחה מהצורך בהתמודדות
או בקיצור- מורפיום.
אחרי אותם ימים, כמעט באותה תנוחה אני מגיע ליום שישי
ערב שבת פרשת נח של אותה שנה
אותה שבת שלעד תיזכר לי
אותה שבת שלתמיד תיחקק לי
בראשי. וליבי
שעתיים לפני שבת אמא כבר צריכה להגיע הביתה
סוכם שאבא יישאר איתי
ואמא... היא תהיה איתי בליבי
דקה לפני שאמא נוסעת, היא פורשת ידיים
מחבקת, ממששת. רוצה לקבל אות חיים
דמעה אחת בודדת חומקת מבין העפעפיים
אמא שולחת ידיים- מניחה אותם על ראשי
"ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה" בני...
אני מנסה להעלות חיוך על הפרצוף לשנות אווירה
אבל היא כמו יודעת את מקומה. מסרבת להשתנות
לובשת ארשת רצינית. האווירה.
ודוחפת עוד דמעה במורד פניה של אימי
דמעה שכבר מצטרפת אל חברתה
וביחד הם סודקות את ליבי
אמא הלכה לה
ושבת נכנסה לה
אבא לבוש לבן. נכנס לחדר- "שבת שלום"
האווירה עדיין מסרבת להשתנות.
יודעת היא את חשיבותה ברגעים אלה
ומחליטה לדחוף קדימה...
"רוצה נשיר קבלת שבת?" אבא שואל אותי
ומתחיל לזמזם
את הניגון אני מתחיל לזהות
"ידיד נפש אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך ירוץ עבדיך אל רצונך"
עוד נגיעה קטנה ממנה, מהאווירה.
ואני מתחיל לבכות.
יודעת היא היטב את תפקידה
נכנסת ויוצאת
עושה בי כרצונה
לפתע היא משתנה לאווירה של חיבור
אווירה של גישור
ומעל השאלות
מעבר למסך הקשיים והתהיות
מבעד לערפל הפחדים הכאבים והמחשבות
אני מרגיש חיבור
הערפל מתפזר
ומבעד לשחור
בוקע לאט לאט- אור
תגובהתגובות