פסיפס אתר יצירה

 

אבודה

פורסם בתאריך כ"ו באייר תשע"ט, 31/05/2019

פוקחת עיניים בבהלה. מה זה הבלאגן הזה, מה זה כל הרעשים האלו? יוצאת בצעדים מהירים לסלון. לא מאמינה שהם עדיין מתנחלים לי פה. כל הכורסאות, הפופים, הספות.. הכל מלא. סליחה, אני רועמת בקולי, תצאו מפה מיד! הלא אמרתי לכם. לכל אחד ואחד פה אמרתי. לכו מפה, זה לא המקום שלכם. כמו שאני איני יושבת לכם באמצע הסלון ומתרווחת על הספה. אף אחד לא הזמין אתכם, אמרתי לכם אלף פעמים ללכת. מה זה חוסר הנימוס הזה? אני צועקת. הם מתנצלים יפה, ועוזבים אחד אחד. משאירים אחריהם צלילים ישנים, מוכרים עד כאב.

לטאטא הכל החוצה, אומר לי הראש. מהר, לפני שהם יחזרו. והלב משתוקק להתיישב בין הלכלוכים, להקשיב. להיזכר. פשוט לחזור לשם ולהישאר.

די, אני אומרת לעצמי. תאספי את עצמך. הם הלכו, כולם. הם לא יחזרו. קומי, תסדרי, תאספי, תנקי. שכשהוא יבוא, יהיה לו מקום להיכנס אליו.

אני לא אוספת. לא עכשיו. הולכת לחדר, לישון. לעשות סדר בראש.

סדר לא נהיה. כמובן. אבל שקט מבורך.. כמה ימים כאלו, של שתיקה באמצע הבלגן. עד הפעם הבאה.

אני מוצאת את עצמי שוב בבית מבולגן ועמוס אנשים מוכרים עד כאב, זרים. אני צורחת את נשמתי. מתחננת - לכו, פשוט לכו! אין לי מקום בשבילכם. אני לא מסוגלת להכיל את זה, מצטערת.

הם מחייכים אלי. כל אחד וחיוכו הוא, המוכר כל כך. כל אחד ואני יודעת על מה הוא חושב עכשיו. לכי את, הם אומרים לי. לכי חפשי לך דייר של קבע, כך לא נכנס לך לפה שוב. לעולם. מבטיחים.

אז אני יוצאת, בורחת. משאירה הכל מאחורי, מפזרת לכל רוח. קחו, אני אומרת להם. קחו הכל, אל תשאירו לי כלום. הכל פה נגוע, לא השארתם לי פינה אחת נקיה.

הרחוב מכה על פני בשאונו. אנשים, אנשים, אנשים בכל מקום. אני מתרוצצת, אחוזת אמוק. מתחננת - מישהו ראה אותו? מישהו יודע איפה הוא? לאן הוא הלך? מה הוא עושה? תגידו לו שאני מחפשת, שאני עוד רגע גוועת ככה לבד באמצע הכל. בכיכר העיר תולה את עצמי לראווה, אולי יבוא מישהו וייקח אותי אליו. שמישהו יגיד לו.. שמישהו יגיד לי. מה קורה פה? מה יהיה? אני עומדת באמצע כיכר העיר שבתוך עצמי, צועקת, צורחת, שואגת בכל הכוח שלי, עד שהריאות נגמרות, שהגרון ניחר, שאין לי אוויר יותר לנשימה. מה יהיה אלוקים מה יהיה? מתי כל זה יגמר? מה יהיה? צורחת לשחור שמסביבי, לכלום שבתוכי, שמישהו יבוא ויציל אותי מפה.. איבדתי את הדרך הביתה, אנשים זרים השתלטו לי עליו ואין לי לאן ללכת. הבטיחו לי שהוא יבנה לי בית חדש. הבטיחו!!

בוא כבר, בוא.. אני צועקת עד שאין בי כוח.

 

קורסת אל תוך עצמי באמצע כיכר העיר הריקה, ואין אחד בעולם ששומע את השאגה האחרונה

תגובהתגובות