פסיפס אתר יצירה

 
פורסם בתאריך כ"ח באייר תשע"ט, 02/06/2019

הרבה זמן לא יצא לי לכתוב. אבל בעצם תמיד כשאני מתחיל לדבר לעצמי אני פותח בשורה הזו... ובקבלת שבת יצאתי למתקן האירובי בגן שעשועים ליד הבית כנסת וניסיתי לחשוב למה הרבה זמן לא כתבתי.

כלומר אני יודע למה, כי אני לא יכול יותר לג'לנג בפיצולי האשיות שלי ונאלצתי לבחור באחד מהם ולאכסן את האחרים בעליית הגג המנטלית ביחד עם שאר הדברים שהפסקתי לעשות ויום אחד אני מבטיח אתם רק תראו לא מתאים עכשיו כי בדיוק משהו....

מול העיניים שלי הבטריה של המחשב קופצת מ80.9 ל80.7. מצחיק. "מחשב נייד.." אולי טוב שיש לי הגבלת זמן על הכתיבה, הדרך הכי טובה ליצור היא הגבלה. אולי אם המילים יגמרו לי לפני הבטריה אני אתחיל להלחין טראנס חדש. אבל אני יודע שלא, כי יש לי כבר איזה ארבע התחלות בעליית הגג המנטלית, כי על כל אחת מודבק תירוץ למה היא נשארה התחלה.

אנחנו עומדים על 75.5% אז כדאי שנחזור לנסיון שלי לכתוב קצת שוב כמו פעם..

אולי זה משהו עם דאגלס אדאמס. כן, אני די בטוח בזה... יש משהו בתקופה הזו...... הקסם/תמימות של שנות ה70. היופי שבלהיות טרמפיסט, וודסטוק, סיימון וגרפינקל, המוזיקה הלא מחייבת... משום מה מעלה לי בראש איזה גשר שכוח אל בלילה עם פנס לילה יחיד שמטיל אור צהוב על הנפש הבודדה שעומדת תחתיו, בלי שום מחשבות כבדות.

ואני מנסה לאמץ את הגישה הזו, בחיי. ואם עוד הייתי הולך לפסיכולוג הוא בטח היה אומר שזה מה שאני צריך לעשות עם עצמי. אז כשאני על האוטובוס ורגע לפני שהנהג סוגר את הדלת על עצמו ועלי, הנוסע היחידי שלשמו הוא התכנס כאן הערב אני צועק לו 'רגע!' ויורד. וחוזר אחרי 30 שניות עם ארטיק פסיפלורה. חבל, הייתי צריך להביא גם לו. ואני שואל אם עוד אנשים נוסעים בקו הזה, כי את מספר האמצעים שמקשרים בין איפה שאני נמצא כרגע לבין הציוויליזציה הקרובה אפשר למנות על כף יד של חייל בהנדסה קרבית והוא כל כך מופתע שלוקח לו קצת זמן להזכר איך מדברים בנסיעה והוא עונה שלא יודע, זו פעם ראשונה שלי בקו הזה. אז אני מאחל לו לילה טוב (שזה מוזר לגמרי לאחל כזה דבר לנהג שלך) והולך לאמצע כי לא באמת מתחשק לי (לא באלי להגיד 'באלי'. נה) לדבר איתו. ובמקום לראות עוד פרק על סול גודמן אני איכשהו מוצא את עצמי מאזין לפסקול של שומרי הגלקסיה. כבר הזכרנו את האיכויות של שנות השמונים? ואיכשהו אני חוזר לסיני, איך לאף אחד לא הייתה קליטה אז לא יכלנו לשמוע מוזיקה ישראלית במונית ורק לי, חתיכת נוסטלגי מזדקן היה על הפלאפון את אותו פסקול. ורק אני נופפתי בידיים ושרתי בקול

If you like Pina Coladas, and getting caught in the rain

If you´re not into yoga, if you have half a brain

If you like making love at midnight, in the dunes of the cape

I´m the love that you´ve looked for, write to me, and escape

והן הסתכלו עלי במבט של "אולי בעצם כדאי לבדוק יותר טוב עם אני אנחנו נוסעות לסיני".

אבל אף אחד לא ידע להעריך את הרגע ובסוף ניתקו אותי מהנוסטלגיה והקלילות של האלף הקודם והשמיעו דיסק של עדן בן זקן שהנהג המצרי שלף מהתא כפפות.

ואני יורד מהאוטובוס ועולה על אחד אחר.

In the desert you cant remember your name

Because in the desert there aint no one to couse you no pain

61.7%

וכשעלינו לאוטובוס לאישה לפני נפל כפכף מהתיק והיא לא שמה לב אז הרמתי אותו באבירות והושטתי לה. הנסיך של סינדרלה היה מקנא בי על המחווה האצילית בטירוף. היא הודתה ולקחה את הכפכף ואז הסטלן לפניה אמר "ראיתי אותה מקודם מפילה עוד אחד", כאילו שהיא מסתובבת עם אוסף של כפכפים בתיק. והנהג אמר "זה בסדר, גם ככה היא הולכת יחפה" ואני הסתובבתי אחורה וראיתי על הרצפה משהו שנראה דומה למה שהחזקתי ביד עד לפני רגע. אז וויתרתי על המקום הראשון שלי בתור של חמישה נוסעים בפוטנציה (בסופו של דבר אף אחד מהם לא עלה על האוטובוס) וחזרתי להביא את הכפכף האבוד. וכשחזרתי איתו דפקתי לה על החלון ונפפתי בכפכף בעליזות ומישהו מאחורי צחקה וכשהסתובבתי היא נראתה דומה לאשתו של חבר שלי ורציתי לשאול אם היא קשורה אליה אבל שכחתי את השם משפחה הקודם שלה אז לא אמרתי כלום.

אז עליתי לאוטובוס והקשבתי לנונסנס האחרון של רועי כפרי. ומוזר, אני כבר פחות שם. עברו לפחות כמה חודשים מאז שכתבתי ביוטיוב "charlie the unicorn". כמו מישהו בגמילה שסופר את הימים, אבל הגמילה שלי נגמרה לפני שבועיים! בגלל זה יש ליד המחשב עכשיו חצי בקבוק של סינגל מאלט מעולה. האם זה אומר שהגעתי לשפיות או שהתרחקתי ממנה?

ובאמצע מפריעים לי האישה ממקודם וחרדי בן 20 שכל אחד בטוח שאם יהיה מספיק נחרץ והחלטי יצליח להמיר את יריבו מהצד האפל לצד הנאור של המוסר ודרך החיים האידיאלית. ואחרי שכמה ששברי שיחה הגיעו אלי וצחקתי בקול פשוט עברתי לשבת לידם כדי לשמוע יותר טוב.

"אתה יודע איך אני יודעת שכל החרדים טועים? כי אני אוהבת את הדתיים הציונים! הנה, הבחור פה, אתה משרת בצבא?" היא פנתה אלי ושאלה.

-"אני אחרי"

"רואה?!" היא פונה שוב לחרדי שמולה, "איפה כתוב בתורה שחרדים לא צריכים ללכת לצבא!"

-"אבל יש בתורה הגיון הכי צודק בעולם, כי בואי תשמעי, נגיד מישהו נכנס לגינה של מישהו אחר ויש שם פרה והיא נגחה אותו מי אשם?"

-"פעם איש אחד השאיר מקרר בגינה ובאו לשם ילדים לשחק ונכנסו לתוך המקרר וננעלו ובית המשפט חייב אותו לשלם!"

-"רואה? כי התורה אומרת "מאי בעי בהאי חצרא??" כלומר הבעלים של הגינה פטור מלשלם"

-"אתה יודע מה הבעיה שלך? שאתה חושב שהתורה שייכת רק לך, כי התורה שייכת לכולם. ולא משנה מה כתוב בתורה כי בית המשפט פסק שהוא היה צריך לחשוב שיכנסו לו ילדים לגינה והוא אשם ואסור לערב את התורה בבית המשפט!"

-"ואם מישהו גנב ארנק אז הוא צריך להחזיר כפליים ממה שהוא גנב, אבל אם הוא גנב שור אז הוא צריך להחזיר חמישה שורים (ככה, 'שורים'. כמו 'תורים' או 'שוקים'). ואת יודעת מה? יש בתורה הרבה הלכות, ואני רוצה לקיים תרייג מצוות ואני לא יכול בצבא, כי צריך להתפלל בציבור ולפעמים לא יהיה לי שם מניין!"

-"אז תן לי לספר לך משהו, כי אחיין שלי בצבא והוא אמר לי שאפשר לארגן להם כמה מניינים שירצו, אם ירצו גם מאה מניינים!"

-"אז לא רק תפילה בציבור, אני גם צריך ללמוד תורה כל היום, אבל בצבא צריך לשמור במחסום! איך אני אלמד תורה אם אני שומר במחסום?"

-"זה נשמע שאתם מסתמכים על אנשים אחרים שישמרו עליכם"

-"אנחנו לא כי יש לנו את התורה. את יודעת מה כתוב בתורה? שהתורה מגנא ומצלא! ואת יודעת מה עוד כתוב בתורה? "עת לעשות לה' הפרו תורתך!" זה אומר שאני צריך להמשיך ללמוד תורה!"

ופה לצערי האוטובוס שלי הגיע לתחנה ונאלצתי לרדת. איחלתי לילה טוב לנהג (זה היה נהג אחר), פניתי לרדת מהאוטובוס ובמדרגה האחרונה הסתובבתי אל הניצים, הנפתי שתי אצבעות בצורת V, קראתי אליהם "פיס אן לאב!" וקפצתי אל המדרכה.

נשבע לכם שהוויכוח הזה התנהל ביניהם, כמעט מילה במילה איך שכתבתי כאן. במו אוזני שמעתי (היו גם עוד קצת דיונים בענייני נזקים וקנסות של גנבים).

ובזמן שגמרתי לצפות בהזיה האחרונה של רועי כפרי חשבתי לעצמי שלפעמים החיים עושים לנו איזה ניעור בעליית הגג ולפעמים חלק ממה שמאוכסן שם נופל לנו על הראש ולפעמים אחרי שמנקים את האבק זה דווקא יכול להיות נחמד.

אז שמתי באוזניות אלט ג'יי והגעתי לדירה ולקחתי לגימה ארוכה מהוויסקי שליד המיטה ואז, ביד אחת הבקבוק, בשניה המחשב ובכיס שוקולד הרשיז יצאתי למרפסת והתחלתי לכתוב.

43.2%

תגובהתגובות