דקירות של קור
בראשי המורכן מפני אימת ממטרים.
צועדת בעיוורון, חונקת את צווארי
בצעיף של אבדון.
מרימה עיניים, חוקרת קרעי עננים
בורחת:
כי הוא לא שם.
ממשיכה ללכת בעוז מופגן.
ריחות של פרחים
באפי המשתרבב בתקווה.
מישירה את מבטי, אל אופק הנפרש
בכף ידי.
מתעלמת מקרני חסד שנשלחו לחממני,
שוכחת:
הוא שם.
ממשיכה לכבוש שדות עולם ברגליי.
טעמים של זיעה
בלשוני המלחלחת באוויר אחר טיפת מים.
קורסת על פיסת מדבר, כובשת את צמאוני
באדמה מלוחה.
שולחת את עיניי לתעות בשמים הבוהקים,
זונחת:
את התקווה שהוא שם.
ממשיכה לשקוע בתוך החול שהטבעתי בזיעתי.
קולות של רוח
חרישית באוזניי שאינן מורגלות.
עוצרת לרגע, אוצרת את הרגע
שקסמו מתחיל להתגלות.
מתנתקת לאיטי מכל מה שאחזתי,
צונחת:
כי הוא שם.
מרפה, מתרפה, מתרפאה,
משליכה עצמי על הקרקע לרגליך.
נוכחת:
אתה כאן.
תגובהתגובות