ישוב צדדי בצפון הארץ
הבית לא זע ולא נע. לא סיפר לאף אחד את אשר ארע בו באותו ליל אימים.
השעון המעורר צלצל ובישר על השעה 7:00. היא קמה במהירות, מלבישה את בגדי ראש החודש שלה וקלעה לה במהירות צמה יפה. המסיבה תהיה מושלמת! בזאת היא בטוחה! אבא ואמא יבואו ויביטו בה כיצד היא רוקדת ומציגה ובסוף ההצגה כמו תמיד יגישו לה מתנה וינשקו אותה בלחי. לאחר עשר דקות התארגנות היא ירדה למטבח. אף אחד לא נכח שם. שיילי חיפשה בחדר הוריה, בסלון, בחדר האורחים. שום כלום.
היא ניגשה בשקט לכוון דלת הבית וניסתה לפתוח אותה אך זאת הייתה נעולה. חשש עמוק עלה בליבה "משהו קרה!!" אמא ואבא דיברו איתה שיכול להיות שיבוא יום שכזה וכנראה שהוא בא. מישהו התעסק בדלת והיא נלחצה. היא רצה במהירות לכיוון ארון המעילים שעמד בכניסה לבית והתחבאה בתוכו, חונקת שיעול כבד מן האבק שסרר שם.
"שיילי???" הקול היה לוחש, היא לא הצליחה לזהות מי הוא הדובר.
"שיילי זאת אביטל!!! את פה???" שיילי יצאה במהירות מין הארון וחיבקה את אחותה התאומה בחוזקה. הדמעות כבר פרצו מאליהן.
"מה יהיה עכשיו?"
"אני לא יודעת..."
שנתיים לפני.
"זו הצעה שאף אחד לא יסרב לה!"
"אז איך עד עכשיו לא קיבלת מענה מאף אחד?"
"חח אתה לא מבין כנראה! אבל אני יודע שאני פונה כרגע למקצוען!! אתה הראשון ששומע מההצעה שלי!"
"אני לא חושב..."
לפתע הקול נהפך אכזרי וקשה. לא מותיר מקום לפשרות. לא מותיר הרבה בררות.
אקדח ננעץ בין צלעותיו והוא הרגיש את המתכת הקרה צמאת הדם צורבת אותו. מישהו ביצעה באקדח בדיקה ממש לפני שניות ספורות, אין פלא שהוא עוד חם!
"אני אספור עד 5 ואתן לך כמה דקות חסד, לפחות תחשוב איזה צוואה תביא לכלב שלך ומצידי תכתוב אותה שהגוף שלך כבר יהיה בקבר... מואאאהההה" קולו האכזרי של סטול הרעיד את היער כולו. מצמרות העצים ועד הרמסים והשפנים הקטנים.
"אני מבין שאין הרבה ברירות אז..."
לפתע האקדח חזר לנרתיקו של סטול והוא חייך חיוך שחשף את מספר השניים שחסרו לו. הם לחצו ידיים ופתק הפריד בין כפותיהם.
הוא חזר הביתה והרגיש כי הוא מציג בסרט אימה. פניו שטופות מזיעה ובעינו היה פנס כחול. דם זרזף מרקתו השמאלית ופניו היו נטולות צבע לחלוטין. אשתו כנראה וטרם חזרתה מין העבודה. איזה נס יש לו. הוא נכנס לאמבטיה ושטף את פניו. מנסה להשוות לעצמו מראה רגיל לחלוטין.
לאחר מיכן הוא בא לצאת מין האמבטיה אך הדלת הייתה נעולה. 'קליק' של אקדח נשמע ולאחריו צעדים חרשים על קצות הצבעות
'לא! זה לא קורה!! לא!!!!'
כעבור שנתיים:
התיקים היו ארוזים ומוכנים ליציאה בידיעה כי אין דרך חזרה. הן הותירו אחריהן בית מלא חוויות, ציפיות, התרגשויות ובכיות, אך בעיקר המון כאב. הן עלו על האוטובוס וישבו שקטות ומופנמות. כרטיסי ההפלגה שלהן חודשו כל חודש ע"י אביהם.
הביקורות עברו בהצלחה והפקידה נתנה להן מפתח לחדר שלהם. הן הניחו את חפציהן בדממה. אביטל התעסקה עם ענף קטן - תנועה שהשתמשה בה כאשר הייתה משועממת. שיילי רק הביטה בה בעייני הדבש שלה ועיניה אמרו הכול.
תגובהתגובות