ואז את אומרת לי, בוא ונצא
נרוץ בשדות עטופי ירח
יחדיו נדבק, אם רק תרצה
אני נופל אל חיקך, והריח
ממלא.
אין שרים את שיר בלב כבד
את נוזפת, ואני, שותק
הן השיר הוא דבר האבד
ומהכבדות, מוצא עצמי שוטט
ממלל.
בוא, בוא כבר,
א־ל אבוד לך, בתוהו
חלף, עבר,
צעד לשם, זה הוא
זאת הדרך, זה השביל, זהו הצעד
גם בנפילה לתהום תגיע ליעד.
ואני, שותק.
כי אולי ידעת, אבל אם כן,
מדוע לא תיידעני בגלוי,
מדוע לא אשמע קול מבשר,
כבר דופק, ואני, עדיין, תלוי
לא יודע מה אין ויש, רק שאני, עדיין, חסר.
חולם על עדייך, חסר.
תגובהתגובות