פסיפס אתר יצירה

רק רוח

פורסם בתאריך כ"ח בסיון תשע"ט, 01/07/2019

רוחות חזקות נשבו בחוץ.

חורף קר היה זה, חורף קר ויבש.

עלי העצים התעופפו להם הרחק, מטריות שבורות הוטסו על המדרכות. הרוח השתוללה בממלכת החורף, והשמיים היו צבועים בתכלת קרה, בוהקת, בלי ענן אחד לרפואה.

כל בר דעת שיכול היה לעשות זאת – נשאר בבית, הרחק מהרוח השורקת, יבשה וחודרת לעצמות.

אבל היא, שמעולם לא נכנסה תחת ההגדרה "בר דעת", קמה ויצאה החוצה.

אל הרוח המשתוללת, העצים הנאנקים, והאוויר הסוחף, הצורב ומנקה את הריאות ואת הראש.

הוא הביט בה מהחלון, משתוללת יחד עם הרוח, רוקדת שם בחוץ, חשופה כמו שמעולם לא ראה אותה.

צועדת לעבר השדות הקמלים, השפופים ברוח, זמר על שפתיה. פורשת ידיים, ממששת את רגבי האדמה היבשה, מנקה קצת מאבק הקיץ שעודנו כאן, עמוק בתוך כסליו.

כמה טוב שאין אנשים בחוץ. אם היו רואים אותה היו חושבים שהיא משוגעת. ולא פלא שהיא לא מוצאת לה חתן, מי ירצה כזאת מטורפת שקמה ויוצאת החוצה באמצע החיים לנשום.

היא נשכבת על החום כהה הזה, מתכרבלת בין הרגבים, מקשיבה לנשימותיה מתנגנות עם נשמת האדמה, פורשת ידיים ומניעה אותן למעלה ולמטה, עושה כמו "מלאך שלג" על האדמה הקרה והקשה, מתמכרת לטירוף הזה של הרוח.

היא מתיישבת, מחייכת, מאושרת מריח האדמה והשמים. ממוללת בידיה אבנים קטנות, חושפת זרעים שנטמנו בשלהי הקיץ, והגשם טרם בא להשקות אותם.

היא פורשת את כפותיה, מזרה לרוח זרעי קיץ, שתישא אותם הלאה בתפילה.

מרימה עיניים לשמים, לכחול הבוהק, מייחלת.

עוד זרעים נישאים ברוח, מבקשים.

גשם.

תגובהתגובות