פסיפס אתר יצירה

 

לפעמים מגיע סוף

פורסם בתאריך כ"ה בתשרי תש"פ, 24/10/2019

ולפעמים אדם הולך ברחוב או סתם יושב על המיטה ומחכה לשיחת טלפון שהתנתקה ופתאום הוא חושב על אובדן. והוא לא רוצה ולא יכול להאבק בזכרונות, אז הוא עוצם עיניים ונותן לאנשים לחלוף. אומר שלום לחבר שלא פגש זה עידנים, או לפחות שנתיים וחצי, תוהה האם מותר לו לברך מחיה המתים על הראיה גם אם ידוע שהוא מת. ופתאום הוא תוהה על קנקנה של המילה הזאת. מת. הברה אחת, תכליתית, שאומרת בעצם שהיה וזהו, נגמר, ולא יהיה שוב, וזה לא משנה למה. ושהוא יכול לעצום עיניים ולדמיין, אבל, בסוף זה לא משנה כלום, הקבר אותו הקבר, רק האבנים מתחלפות.

ב.

והוא יושב שם ופתאום מבין שככה זה, זהו, אתה חי ואז אתה לא חי. ככה. מה שהספקת הספקת, וזה לא משנה אם אתה בן שמונה עשרה שהלך להתנדב עם חברים שלו או בן מאה וארבע שנפטר ממחלה, כי אחר כך אתה באותו המצב, לא כאן, 'לא חי'. ולא משנה שאתה ממשיך, אנשים ישארו כאן מאחורה ויגידו שאתה 'לא חי'. גם אם אתה חי יותר מאי פעם. ויהיו שבעה ימים ושלושים ומתישהו בסוף תהיה גזרה שתשתכח מן הלב, ויזכרו אותך פחות ופחות ויעבור דור ושניים ושלושה וזהו, כאילו לא היית פה מעולם.
...

 

ג.

מתישהו גם לו היו כל מיני מחשבות תהויות על החיים ואיך חיים ואיפה ומה התכלית של זה הכאב וכל מיני שאלות שעולות לראש של בן אדם ממוצע שחי בעולם מבולבל כשלנו, ומתישהו גם הוא חיפש תשובות, ואולי מצא ואולי לא אבל כשהוא חושב על האנשים שפתאום לא כאן כבר לא שלם לו ושוב יש לו חור בלב והוא שואף בחדות והבטן שלו מתכווצת והוא מרגיש את הגעגוע דוקר אותו. למרות שיש תשובות, הוא רוצה רגע להתייחד עם הכאב, למרות שגם בתשובות יש מקום לכאב. הוא רוצה את הכאב הטהור.

ד.

הוא רוצה את הכאב הטהור שיש בללכת בסתם תאריך לקבר ולשבת ליד המצבה (ששותקת, תמיד שותקת) ולבכות ולצעוק ולפעמים סתם להשבר ולשתוק שם לשעה או שעתיים או עשר, תלוי כמה זמן יש לו היום ואם כבר נגמרו הטרמפים, לא שהוא רוצה לחזור הביתה, אבל לא רוצה שיחפשו אותו וימצאו כאן. והוא רוצה את הכאב הטהור שבנטילת הידיים ביציאה, ורוצה את הכאב הטהור שבלקרוא שוב ושוב את ההודעות ואת המכתב שהוא שלח לו רק כמה ימים לפני ש, הכל נגמר. והוא רוצה, לא רוצה, הוא צריך, את הכאב הטהור שיש בלעבור על הקטעים שהוא כתב בעבר ולגלות שם קינות שהוא כתב עליו ושירים ולקלוט שהוא עדיין זוכר את המנגינה ופתאום להבין ונופלת תבהלה עליו ולהרתע אחורה. הוא רוצה את הכאב הטהור, כי זאת אשליה של להיות ביחד.

ה.

אבל זאת אשליה, והוא לא רוצה אשליות, אשליות הן לא מדויקות והוא יודע שכמה שהוא לא ידמיין אותו כאן, הוא לא יהיה פה. אולי הוא יחווה אותו, אבל זאת לא תהיה מציאות. למרות מה שהוא אומר לעצמו. ופתאום הוא מבין שכמו שהדמיון הוא שקר גם עלמא דשקרא הזה הוא שקר, ופתאום כל-כך קשה לו עם זה שקשה לו שיש לו חוסר בשקר, והוא נזכר במה שהוא ראה על זה שהסיבה שהאדם מצטער בפרדה כזאת היא כי לא יוכלו יותר להתגדל יחד בעבודת ד', וזאת נחמה פעוטה והוא מנגב את הדמעות ומנסה להרגע, ואז הוא מבין איזו זכות היתה לו ואיזו זכות הוא אבד, סתם, סתם, בלי סיבה, והוא נשבר שוב וכבר לא יודע מה יותר אמיתי, הדמעות שהוא מחזיק בכוח או המצבה שבניגוד לדמעות קרירה ואדישה ולא אכפת לה מדברים כמו חברות אמיתית ועבודה ויראת שמיים.

תגובהתגובות