פסיפס אתר יצירה

 

מוטי העייף

פורסם בתאריך ח' בחשון תש"פ, 06/11/2019

בקומה השנייה של בניין ישן בעל 4 קומות, מדשאה שהפכה למחסן וגדר אפורה גר מוטי. בכל בוקר התעורר מוטי בשעה 7:00, עייף, עייף מאוד. כלומר, ממש עייף. מוטי היה איש אשכולות חכם ואינטליגנט עם עסק מצליח לרהיטים במרכז, אשה וילדים מקסימים ובכלל לא חסר לו דבר. הוא היה מסיים לעבוד די מוקדם והיה לו פנאי במשך היום לפתח תחביבים כמו צורפות בכסף או קריאת עיתונים, אך למרות שמוטי היה מגיע לביתו בשעה מוקדמת והלך לישון בשעות סבירות, מוטי קם עייף. עייף מאוד. כל-כך עייף שגם אחרי שקם, הוצרך מוטי לכמה שעות בכדי לחשוב בראש צלול, לא פעם כמעט התנגש בעמוד עם רכבו בדרך אל החנות מחוסר שימת לב. וזה לא שמוטי לא קם, הו הו הוא קם, כמו חייל בכל יום עם השמע הצלצול השני והמכריע בשעון המעורר אותו כיוון בקפדנות בלילה -צלצול ה'שעון אנלוגי' שמלווה אותו כבר כמעט עשור- הוא קם, אך קם עייף, הוא יכל לישון לפחות עוד 5 שעות אילולא היה צריך לקום, אפילו 8 או בעצם 9. ברצף.

 

עם הזמן הוא ניסה שיטות חדשות להתעורר, כמו לקום מיד עם השמע השעון המעורר למקלחת חמה ומענגת, אך בפועל יצא ממנה עם מגבת על הכתף ופיהוק מתמשך תוך כך שהמיטה לוחשת לו שיבוא אליה. גם קפה שחור וחזק ב'שלוק' לא בדיוק עזר, וגם קפה שחור ממש חזק לא הועיל. ממש כלום.

 

מוטי עם הזמן התייאש, בעצם הוא די השלים עם העובדה שכך גוף האדם עובד, קמים עייפים ועם הזמן מתעוררים.

 

את הרעיון הזה דחו מכל וכל חבריו של מוטי בעודם יושבים סביב שלחן בבית הקפה אחר-הצהרים. "אני קם כל בוקר כמו אריה" התרברב באוזניו יקיר, "בצבא הייתי ישן כל לילה שעתיים-שלוש וקם לטחון 12 שעות" חתם בעודו מנגב את פירורי העוגה משפתיו. גם אשתו של מוטי הביעה חוסר הבנה בכל הנוגע לעייפות היתר של בעלה "אני קמה עייפה, עייפה מאוד אך לא כמו שאתה מתאר, מספיקים לי רבע שעה והפוך על בסיס חלב בכדי להתחיל את הבוקר".

 

יום אחד מוטי קם והשעון לא צלצל, 'עדיין לא צלצל' חשב. כפי שכבר קרה לא מעט פעמים, הוא 'הקדים את השעון' פיהק לעצמו, אך מבט בעין עצומה לצד המיטה שלאשתו והאור החזק שבקע  דרך וילונות הבד הלבנים אמרו אחרת. 'שבע וחצי' צעקו מספרי השעה שעל צג הפלאפון.

והנה, פלא, מוטי לא רץ בבהלה להתלבש, לשטוף פנים ולצחצח שיניים. מוטי לקח את הזמן. הוא קם באטיות בעודו מתמתח במיטה, צחצח שיניים ולבוש בפיג'מה שתה את הקפה של הבוקר תוך שהוא קורא את כותרת העיתון של השבוע, דבר שלא עשה בזמן האחרון בשעות שכאלו, "אם כבר קמת מאוחר אז כבר תהנה מזה!" פסק לעצמו, מוטי היה קצת בהלם מהחשיבה הלא אופיינית לו בכלל, אבל הוא די נהנה ממנה, אז למה שיפסיק.

 

מוטי ירד אל רכבו כשהוא הולך לו בנחת, מאז קם לא הביט אל השעון. הוא הגיע אל שער החנות בכדי לפתוח אותה ואף לקוח לא עמד על מפתן הדלת. השעה הייתה 8 וארבעים. שלושים וחמש דקות איחור מכל יום רגיל. ומוטי לא היה עיייף הוא חש חזק ורענן. "טעות של שנים" חשב לעצמו, "שנים אני מתענה בכל בוקר, אני בקושי רב מצליח לעמוד על שתי רגלי דבר שעולה לי באנרגיות רבות, אני בכלל לא מסוגל לדבר עם אף-אחד, כל דבר מרגיז אותי, וליטרים של קפה שחור חזק לא משנים את זה. ועכשיו מסתבר שחצי שעה איחור של סדר היום שלי, הוא דבר כל-כך משמעותי?".

"מחר" החליט מוטי "אשים לזה סוף". מוטי פתח את החנות ומיד פנה אל השלט ואיחר עם טוש שחור חצי מחיק את שעות פתיחת הבוקר בחצי שעה. 'סוג אחר של חיים' הבטיח לעצמו.

בלילה כיוון מוטי התראה חדש בשעון המעורר שלו, דבר שלא עשה מאז קנה פלאפון חדש. שבע וחצי.

יום ה', 5\11, 7:30. מוטי קם. עייף, ממש עייף.

תגובהתגובות