קללה בצל הפירמידות...

פרק א'-

"שלום!, קוראים לי יובל ואני רוצה לספר לכם על ההרפתקה המסעירה ביותר שהייתה לי:

"נוסעים למצריים! נוסעים למצריים! נוסעים ל-", "אנחנו יודעים שאנו נוסעים למצריים", קטע אבא את אחי, רונן, "ואנו לא צריכים עוד תזכורת לכל העבודה שלנו". "עבודה?", שאלתי, "איזו עבודה?". "מה עם לסדר את המזוודות, לקפל את הבגדים, לנקות את הדירה החדשה, לסדר בה את הרהיטי-". "וואו", קטעתי את אבי משטף דיבורו, "כמה עבודה יש לכם". "אין מה לעשות", החזיר לי אבי, "אלה החיים...".

אני רוצה להראות לכם קטע מיומני בעמוד של היום:

                                                                                                                                                     2.3.07

"יומני היקר,

אתמול אבי ואימי ספרו לי ולאחי רונן שאנו נוסעים למצריים בשבוע הבא. אני מאוד מתרגשת. אני מצפה בקוצר רוח לשבוע הבא. עוד לא הוחלט באיזה יום בשבוע ניסע, אבל למרות זאת אני מתרגשת כאילו זה יהיה מחר. אתה יודע, יומן שלי, אני חוששת שלא יהיה לי כייף במצריים. שלא אהנה שם. מה דעתך?. נו טוב, אני יודעת שאתה לא יכול להחזיר לי תשובה, אבל  כל הקטע ביומנים (טוב, אולי  זה לא כל הקטע) הוא לשפוך את מה שיש בתוך הלב, כי, כפי שאתה יודע, הלב הוא לא מחסן, ומה שאני שומרת בליבי הוא לא אך ורק סיפורים, אלא גם שאלות שאני לא יודעת את מי לשאול או שאני בכלל מתביישת לשאול אותן. טוב, אז בקיצור, מה לעשות? אני ממש חוששת שלא יהיו לי שם חברות. אוי לא... באמת מה לעשות...?".

הדברים שכתובים ביומני ב-2.3.07 עוד נמשכים, אבל רציתי שתראו את הקטע הזה. אני באמת-באמת דואגת. נו טוב, אני חושבת שכל מה שנשאר לעשות הוא פשוט לחכות לשבוע הבא...

                                                                                                                                    מודאגת ביותר,

                                                                                                                                                    יובל