חברון.
מחשבות רבות מטרידות אותי. אני אדם שלא מסוגל ללמוד בשקט, כאשר עושים עוול למישהו בד"כ כאשר זו ארץ ישראל (אחרת אני בד"כ לא יודע). בגרוש, לצערי לא היתי בגוש, אבל הנה ראיתי שהולכים לגרש את חברון, ומיד ארזתי את התיק, כמה גמרות כיס, ועוד כמה ספרי מתמטיקה לבגרות, קצת אנגלית, ובעצם תכננתי ללמוד כרגיל, לבד. אבל למה שעבר עלי לא ציפיתי כ"כ, לפחות בחברון עיר האבות.
נסעתי. הי'ה קצת בעיות מהישיבה, אבל הסתדרתי.
קו 160 מתחנה מרכזית ירושלים. האוטובוס החדש (לשם שינוי) עם שלושה גלגלים בכל צד וחלונות שאין אפשרות לפתוח אותם.
התיישבתי באחד הכיסאות, מנחש מה קורה לתיק בבגאז'. ואז לידי התיישבה על ההתחלה אחת שלא בדיוק ידעתי להגדיר. ואני, אחד שלא יושב ליד בנות (בכל מקום...), מנסה תרוץ למה לעמוד, אבל איך שהקב"ה רצה, היא התחילה עימי בדיבור ("אל תרבה שיחה עם האישה" חשבתי, ומנסה למצוא קץ לשיחה הזו, דוס שכמוני...).
"אני אורית תושבת מבשרת ציון"
"לא אומר לי כלום.אם כן, מה יש לך לחפש בחברון"
"או. הרבה. אבל אני חוזרת בתשובה אז אני צריכה ההדרכה"
"או מרב, או ממשהי. לא ממני, בכל אופן"
"טוב... אבל אני רוצה מישהו... לא רב. ולמה לא בן? אתם לא אמורים לדעת יותר טוב מהבנות?"
"נכון, אני לומד יותר שעות מבת ממוצעת, אבל – יש אצלנו 'הפרדה'. מפרידים בין המינים"
"ולמה? בכל המקומות בעולם לומדים ביחד !"
"או. באוסטרליה למשל, לא. ובעוד ארצות. אנחנו לא היחידים, וזה אם מעתיקים מהגויים. ואנחנו לא ! הם מעתיקים מאיתנו"
"נו, טוב, אז לימודים לא. אבל סתם חברות ? ידידות ? משהו ?"
"כלום. אדם צריך לבנות את עצמו במידות, בדברים – ולא לבזבז את זמנו על חבריות ושטויות"
"אסור ליהנות בחיים?"
"לא שאסור, אבל במגבלה. שלא נעבור להיות עוברי עברה בגלל ההנאה"
"אה... אז בגלל זה... אתה מכיר אני מניחה את חברון... לא ? "
"אני מכיר מצוין. הנה – הכיפה הזו קניתי שם"
"תהנה"
שתיקה שררה ביננו. אני לא רציתי להמשיך, והרגשתי שמיציתי ועכשיו נשאר זמן מורט עצבים, עד להגעה לחברון – עיר האבות, למנוע את הגרוש. עכשיו היא שוברת שתיקה.
"אני יודעת לנגן על גיטרה"
"יופי. ואני קצת על חליל. וזהו..."
"באיזה רמה?"
"לא משהו... אבל בסדר... אין לי יותר מדי זמן לזה..."
"לי גם אין, בגרויות וכו'..."
"אז למה את באה לחברון אם יש בגריות ? אצלנו בישיבה מרשים להשלים. וחוץ ממני כולם נוסעים לעמונה, בעז"ה"
"איפה אתה לומד ?"
"תפארת שלמה. איפה את?"
"תיכון חילוני במבשרת. מעורב, לא בשבילך.."
"לא חשבתי לרגע. טוב אצלי בישיבה"
"רגע... תפארת שלמה... אולי יש שם קרוב משפחה שלי מצד אמא או דודות מצד אבא. תגיד שמות"
"עזרי'ה, נתנאל, שמואל, ישראל, עוזיאל, מוטי, אברהם, משה"
"לא מכירה. אולי הוא לומד בישיבה אחרת..."
"אה... באיזה גיל הוא ?"
"עזוב... הוא כנראה לומד בישיבה אחרת. והוא גם קרוב – רחוק יחסית". <התחמקות יפה. אבל מה היא רוצה מחברים שלי?? >
"ומה הביא אותך לחזור בתשובה ? וסליחה אם אני נוגע בדברים רגישים"
"הרבה דברים. לא משנה – אין לי חשק לדבר על זה..."
"אז לא אשאל יותר. סתם מעניין אותי מה משכנע אדם לעבור לצד 'שלי'. אני לא כזה חודרני. כשתרצי תגלי, אבל אל תשאירי אף פעם סוד עם עצמך... זה לא טוב ככה שמעתי"
"אם אתה אומר"
"אז אני צודק", אמרתי וקרצתי. ידעתי שמה שאני עושה זה לא נכון כ"כ, אבל סיכמתי עם עצמי שאחרי הנסיעה אעלם. מצד שני, פתאום עלתה בי המחשבה, שאז היא תחשוב דברים רעים על הדתיים ותחזור למקומה, כאילו לא קרה כלום, והציבור כולו מפסיד. המאבק ביני לבין עצמי נמשך, מי צודק ומי לא, וכן שאולי אם אני ממשיך יהי'ה חילול ה', שכן אמרתי לה שלא אני מוסמך לכך. ולרב שלי בטוח אינני מתקשר – שהרי אם ידע על כך יעיף אותי.
חברון.
התארחתי אצל משפחה. אין לי מושג בדיוק איפה היא ישנה, אבל היא דיברה איתי הרבה (אני בעיקר היתי מקשיב ועונה לשאלות שלה. למזלי נפלתי על בית שבו יש כמות ספרים אדירה, שאיפשרה לי לעיין בכל מה שרציתי ולהגיע להלכה כמו שצריך, אם ידיעת ההקלות וההחמרות. למדתי בגלל זה הרבה). ראיתי את הפערים הענקיים ביננו, כל ה"תרבות" שלהם. היא סיפרה על מועדונים, חברים, איך נראים אצלם אירועים, ומה עושים בשבת (לא רק הולכים לים) ובמועדים. הבנתי עד כמה סבבתי מגנה עלי מפני הדברים האלה, ומה שהם גורמים לאנשים(משפחה שלה...). המילים שבהם היא התבטאה (היתי צריך להגיד לה שלא מדברים ככה). הי'ו מספר פרטים שלא ידעתי עלי'ה, כמו שם משפחה וגיל מדויק.
פרק ב'
זהו, אני מוכנה ציינתי לעצמי.
שחכתי לספר לכם מי אני בכלל...
אני, אורית, ממבשרת ציון. רציתי לספר קודם, איך הגעתי בכלל לחברון. אני יתומה מאם, ואבי – כמה שמרוויח לא מרוויח הרבה. אז סייעתי לו (בלי שהוא ידע, כמובן), ואחרי הלימודים היתי לוקחת בתיק כל מיני דברים("סמים", בעברית. מובן שלא היתי מעשנת או מסניפה, אני יודעת עד כמה זה חמור), ושמה אותם במקום מסוים, והיתי מקבלת עשרה שקלים על כל הובלה. אותם היתי שמה איפה שאבא שלי שם את הכסף. פעם אחת תפסה אותי משטרה, ולקחה את התיק. גילו את זה, ואני היתי שקרנית טובה. במשטרה הבינו את הפוטנציאל שלי, ורצו לגייס אותי אליהם. אמרתי להם שאני לא רוצה להתעסק עם גילוי מסוממים ומוכרי סמים, אז הם שלחו אותי לשב"כ להיות סוכנת בחברון. הסכמתי. (אחרי הכל אין לי חברות כ"כ, וחברים – אין על מה לדבר, סתם אני לא אוהבת את הדברים האלה. סתם נקצים ומעצבנים. מי צריך את זה?, אז לא היתה לי סיבה לא ללכת).
הם קבעו איתי פגישה, ולקחו אותי לבניין משרדים שנראה כמו רגיל. הסתבר לי שאלו משרדי השב"כ.שם אמרו לי שבחברון צפויות פרעות של המתנחלים בפינוי, ואני צריכה לאסוף עליהם מידע, כדי למנוע מלחמת אחים, ושזה חשוב. בהתחלה לא כ"כ רציתי (חברון זה בשטחים וזה מסוכן...) ואז הוא אמר לי "בגרות מלאה, רוֹצהָ ?" עניתי לו בחיוב. ידעתי שאצטרך לחרוש, ולא כ"כ רציתי.
מעולם לא היתי חרשנית, אבל לעיתים כן (בעיקר לפני מבחנים), והציונים שלי נעו סביב ה 80 בערך. ולמעשה, כמעט שום דבר לא עניין אותי. לא פוליטיקה ולא ספורט. כדורסל היתי משחקת קצת, וזהו. קיצר ילדה ממוצעת, פרט לכך שהיא לא חברתית (אני אוהבת לדבר על עצמי בגוף שלישי. עזבו).
אבא שלי הסכים (לאחר שקיבל כמה הבטחות מהשב"כ...) ואני התחלתי לעבור בדיקות למינהן וסוגיהם.אמרו לי להציג את עצמי כ"חוזרת בתשובה" (כמו שכן שלי לשעבר... הוא נהי'ה מזה דוס... ומאז אני לא החלפתי איתו מילה. הוא כרגע נמצא בירושלים, בטח לומד...) ולהידבק למישהו או מישהי שיסביר לי מה הולך פה, ולהביא כמה שיותר שמות. הם נתנו לי תדרוך איך להגיע (קו 160 מירושלים, מתחנה מרכזית, רציף מספר... ). הם סידרו לי אפילו איפה לישון.
במקום הפלאפון שלי, נתנו לי משהו שנראה בדיוק אותו דבר, עם תוספת כמה פונקציות. מעתה הי'ו לי שני מספרים במקביל בפלאפון אחד ועוד כל מיני.
עליתי לקו 160. איתי עלה אחד נחמד. כזה עם כיפה גדולה, מתנחל כזה, דוס כתום – שרוף אש. ידעתי שאני צריכה להתחיל איתו משהו, שאם אתבייש – אפסיד הכל – את כל ההצגה, וגם אין הזדמנות שני'ה לעשות רושם ראשוני (כלל שלמדתי במגמת תקשורת) (אגב, את שמו אני כבר יודעת, אביעד, אבל לא העברתי עדיין. אמרו לי להעביר רק פעם בכמה זמן בכמות... לא משנה... וחוץ מזה שהנ"ל לא מוכן לתת לי אף שם משפחה . החצוף הזה...), ועל כן התחלתי. לא ידעתי בדיוק מה אני עושה – אבל יש לי תפקיד למען המדינה (וחשבון הבנק. והבגרות. אבל לא משנה. עזבו). ואני מבצעת אותו.
התחלתי בשיחה
"אני אורית תושבת מבשרת ציון", הצגתי את עצמי.
"לא אומר לי כלום.אם כן, מה יש לך לחפש בחברון"
"או. הרבה. אבל אני חוזרת בתשובה אז אני צריכה ההדרכה" בטח חוזרת. עלאק... אבל לא משנה... הוא סתם מתנחל, וזה התפקד שלי. למה סוכני מוסד בעולם לא עובדים על האנשים שהם מתעסקים איתם ? גם לי מותר!.
"או מרב, או ממשהי. לא ממני, בכל אופן"
"טוב... אבל אני רוצה מישהו... לא רב. ולמה לא בן? אתם לא אמורים לדעת יותר טוב מהבנות?" אני לא רוצה רב עד כאן נכון. וזה שבן – סתם כי הוא הראשון. מותר לרמות לצורך המשימה...
"נכון, אני לומד יותר שעות מבת ממוצעת, אבל – יש אצלנו 'הפרדה'. מפרידים בין המינים"
"ולמה? בכל המקומות בעולם לומדים ביחד !" להמשיך בשיחה... לנסות לסחוט עוד פרטים
"או. באוסטרליה למשל, לא. ובעוד ארצות. אנחנו לא היחידים, וזה אם מעתיקים מהגויים. ואנחנו לא ! הם מעתיקים מאיתנו"
"נו, טוב, אז לימודים לא. אבל סתם חברות ? ידידות ? משהו ?" עוד מריחה של הדיבור. ואני לא מבינה באמת מה כ"כ רע בזה...
"כלום. אדם צריך לבנות את עצמו במידות, בדברים – ולא לבזבז את זמנו על חבריות ושטויות"
"אסור ליהנות בחיים?" באמת. הדתיים האלה מה זה מוזרים.. עכשיו כמה זמן להיות איתם... איזה מבאס... אבל יש בגרות... אז זה עדיף מלחרוש...
"לא שאסור, אבל במגבלה. שלא נעבור להיות עוברי עברה בגלל ההנאה"
"אה... אז בגלל זה... אתה מכיר אני מניחה את חברון... לא ? " נשיג עוד קצת פרטים (בנוסף למפות של השב"כ)
"אני מכיר מצוין. הנה – הכיפה הזו קניתי שם"
"תהנה" כיפה באמת גדולה.. מן הסתם פה קיצונים... אני מפחדת שיגלו שאני סוכנת... בטח יהרגו אותי. כמו המשתפי"ם הערבים
שתיקה שררה ביננו. אני רציתי להמשיך, ולהוציא ממנו שמות של חברים, להעביר לבוס ודי... עד לפינוי הבא.
"אני יודעת לנגן על גיטרה" שברתי את השתיקה. אולי הוא יגיד שם של חבר שלו. כן, אני יודעת לנגן מצוין – אבל אפשר לנצל את זה גם.
"יופי. ואני קצת על חליל. וזהו..."
"באיזה רמה?" איזה פספוס. היתי יכולה לשאול אותו על חברים שלו.
"לא משהו... אבל בסדר... אין לי יותר מדי זמן לזה..."
"לי גם אין זמן, בגרויות וכו'..." אין לי בגרויות כי פטרו אותי מזה... אבל אני צ'כה להגיד משו.
"אז למה את באה לחברון אם יש בגריות ? אצלנו בישיבה מרשים להשלים. וחוץ ממני כולם נוסעים לעמונה, בעז"ה"
"איפה אתה לומד ?" עכשיו הוא בטח יספר לי על הישיבה.
"תפארת שלמה. איפה את?" איזה מעצבן הוא. חיב להסיט את הנושא !
"תיכון חילוני במבשרת. מעורב, לא בשבילך.." יופי. שיחזור לדבר על הישיבה שלו
"לא חשבתי לרגע. טוב אצלי בישיבה" או. סוף סוֹף...
"רגע... תפארת שלמה... אולי יש שם קרוב משפחה שלי מצד אמא או דודות מצד אבא. תגיד שמות" (בטח שיש לי משפחה דתי'ה... הוא ישאל למה אני לא מתייעצת איתם.... אוי לא...)
"עזרי'ה, נתנאל, שמואל, ישראל, עוזיאל, מוטי, אברהם, משה"
"לא מכירה. אולי הוא לומד בישיבה אחרת..." בטח... הוא לא קיים אז איך ילמד בישיבה?
"אה... באיזה גיל הוא ?"
"עזוב... הוא כנראה לומד בישיבה אחרת. והוא גם קרוב – רחוק יחסית". איזה תרוץ. מקווה שהוא קיבל...
"ומה הביא אותך לחזור בתשובה ? וסליחה אם אני נוגע בדברים רגישים"
"הרבה דברים. לא משנה – אין לי חשק לדבר על זה..." נכון. שלושה דברים : כסף, בגרות, ולעשות (בערך) מה שאני רוצה.
"אז לא אשאל יותר. סתם מעניין אותי מה משכנע אדם לעבור לצד 'שלי'. אני לא כזה חודרני. כשתרצי תגלי, אבל אל תשאירי אף פעם סוד עם עצמך... זה לא טוב ככה שמעתי"
"אם אתה אומר" אז תגיד עוד !
"אז אני צודק" אמר, וקרץ לי.
היתי מדברת איתו הרבה (עם אחרים/ות היתי מפחדת להתחיל... מזל שבהתחלה לא פחדתי...).
ממקומי שלי (שלא אגלה איפה הוא... סודי). ראיתי אותו שוב. יצאתי בשקט (שלא ידעו מאיפה...).
"שלום... מה נשמע איתך ?"
שלומי שלי? ברוך ה' טוב"
"רציתי לדבר קצת"
"על מה... לא דיברת מספיק?"
"לא... יש לי משהו שאני רוצה לגלות לך..."
"תגלי. אבל עכשיו אני ממהר למנחה וערבית, ויש שיעור אח"כ"
"אה. להתראות"
חיכיתי שיעלם מהאופק שלי, וחזרתי בחזרה למקומי.
חיכיתי וחיכיתי והוא בא. סוף סוֹף.
"מה נשמע" שאלתי אותו.
"ברוך ה'", ענה לי ללא היסוס כל שהוא "נו... איפה את מתארחת" לא הי'ה נעים לי לשקר.
"פה" הראיתי לו את מקומי. חדר קטן עם מיטת ברזל, מזרן, מקום לשים דברים.
"איך הגעת לכאן" < שאלה צפויה...>
"אולי אח"כ אגיד לך..." <הוא חושב על ההתחכמויות שלי...> "עכשיו הסוד שלי"
"נו... תגידי..."
"לא רוצה... לא יודעת אם לספר... כלומר מותר לי ואסור לי... לשון הרע"
"אה... טוב. עדיף שלא תספרי"
"טוב... אז עכשיו על מה אתה רוצה לדבר..."
"מה שתרצי את"
"אתה רוצה להתווכח ?"
"על מה? ואין פה 'ייחוד' ?"
"מה זה 'ייחוד' ?"
"זה שאסור לבן ולבת להיות ביחד בלי עוד מישהו שיראה אותם"
"למה ?"
"או... את היית אמורה לדעת.. אז אם אפשר להשאיר את הדלת פתוחה"
"ידעו על המחבוא שלי !"
"לא... דלת לא נעולה..."
"אסור"
"רגע... יש לעוד מישהו מפתח ?"
"לא נראה לי שיש למישהו אבל יכול להיות" <בעצם כן... לשב"כ... אבל אסור להגיד לו>
"מה הסיכוי שלהם להיכנס?"
"לא יודעת... הם עד עכשיו לא עשו את זה.... אתה יכול רגע להניח לי לדבר בטלפון ?"
"מה שתרצי"
"שלום"
"מי זה ?
"מס' אישי 1312"
"אה... מה יש לך לדווח ?"
"כלום. רק רציתי לשאול שאלה. האם מותר לי לנסות לגייס מישהו ?"
"פרטים עליו"
"קוראים לו אביעד מירושלים. לומד בישיבת "תפארת שלמה. ימני קיצוני"
"אני חושב שכן. אני צריך להתייעץ עם ראש המחלקה. אבל תכיני אותו נפשית לכך... ואל תגלי שאת סוכנת. את צריכה עצות ?"
"למדתי מאביעד הזה מלא דברים. אני עכשיו אפשר לומר 'חוזרת בתשובה', ואני יודעת עוד הרבה דברים על הדתיים שלא ידעתי קודם. אני אוכל לעזור בעתיד"
"אה. מצוין. תעשי כל שביכולתך..."
"הוא אצלי... כאן... שבוי שלי – אם אני רוצהַ"
"להתראות"
יצאתי החוצה והזמנתי אותו בחזרה פנימה.
"עם מי דיברת?"
"אני מניחה שאם אמרתי לך לצאת זה אומר שזה סודי..."
"בסדר".
"אני מרגישה מרושעת... לאבא שלי <וגם לך. אבל בגלל שאני סוכנת ואני לא מגלה... > אין לי אמא... לא אמרתי לך... מצטערת..."
"בסדר. את לא צריכה להצטער כ"כ. את עוד תחזרי אליו"
"עם עשרה ילדים ואיתך"
"לא. עם שנים-עשרה"
צחקתי.
"הלכתי. אני רוצה מחר להתפלל מוקדם במערה"
"בסדר... יאללה לך"
"ככה את מתייחסת אלי ? לא יפה !" <באמת שלא...>
"הכל בצחוק" <בעצם לא... שוב שיקרתי לו ואני מרגישה מה זה לא נעים...>
"טוב... אז להתראות ושבת אני נראה לי נוסע בחזרה הביתה"
"גם אני... נראה לי"
הוא יצא. אני נכנסתי למקומי, מנסה לדעת איזה הצלחות קצרתי ביומי השלישי כאן. אני צריכה קורא מחשבות !.. הלוואי והי'ה לי דבר כזה מה מתחולל לא בראש. לדעת במה הוא חושד, מה הוא יודע ? כמה הוא תמים ? ואיך אגייס אותו (אקבל בטח משהו מהבוס... איזה כיף!) אל הצד שלי. איך אמוטט הכל? איך הוא יגיב? ואחרי הכל... אני בעצם אוהבת אותו. את התמימות שבו, את הרצון לעזור... איך אני יכולה לשקר עליו ??... את כן ! זה התפקיד שלך! ואת חייבת לבצע אותו.. אבל... וככה התלבטתי ביני ובין עצמי מה לעשות איתו, עם אביעד. אזמין אותו מחר אלי.
פרק ג'
צללי. צללי. צללי. הפלאפון מצלצל.
קמתי, נטלתי ידיים מהקערה שלידי. התלבשתי והלכתי להתפלל. לא ידעתי בדיוק מהא עשה היום חוץ מכמה שעות גמרא, דף יומי ומשנה ברורה ועוד כמה דברים שכאלו. עשיתי לבסוף מה שרציתי (בערך...) ויצאתי לערבית.
"שלום... מה נשמע איתך ?" שאלה אותי אורית.
שלומי שלי? ברוך ה' טוב" עניתי ללא היסוס.
"רציתי לדבר קצת"
"על מה... לא דיברת מספיק?" ניסיתי להתנער ממנה. אני לא רוצה קשרים בגילי.
"לא... יש לי משהו שאני רוצה לגלות לך..."
"תגלי. אבל עכשיו אני ממהר למנחה וערבית, ויש שיעור אח"כ" הפעם אני חייב. אין לי ברירה.
"אה. להתראות"
נעלמתי לה לכיוון בית הכנסת.
"מה נשמע" היא שאלה אותי (לאחר שחזרתי ממנחה וערבית, כמובן)
"ברוך ה'", עניתי, שוב בלי היסוס. איך הינו מסתדרים בלעדיו ? "נו... איפה את מתארחת?" רציתי לדעת, וקיוויתי שלא תשאל אותי איפה אני. אני לא צריך עוד קרציות.
"פה" היא הראתה לי את החדר שלה, שהי'ה ממש קרוב. הכניסה אליו היתה נסתרת (חצר אחורית של מבנה...) וקצת פחדתי. אבל נכנסתי.
"איך הגעת לכאן" ? האמת שאין לי מושג. אפילו מחשבה אחת לא עלתה לי בראש.
"אולי אח"כ אגיד לך..." זה בטח הסוד שלה.
"נו... תגידי..." האצתי בה.
"לא רוצה... לא יודעת אם לספר... כלומר מותר לי ואסור לי... לשון הרע" כן. את המושג הזה לימדתי אותה אתמול...
"אה... טוב. עדיף שלא תספרי" מה אני צריך עברות מיותרות ?
"טוב... אז עכשיו על מה אתה רוצה לדבר..."
"מה שתרצי את" להפסיק את זה כבר . זה לא אמור להיות טוב לי !
"אתה רוצה להתווכח ?" אני קצת פוחד להתווכח, שמא תדבק בי דעת השני<ה>.
"על מה? ואין פה 'ייחוד' ?" שאלתי, מנסה להסית נושא.
"מה זה 'ייחוד' ?" היא שאלה, כצפוי...
"זה שאסור לבן ולבת להיות ביחד בלי עוד מישהו שיראה אותם" ניסיתי להסביר.
"למה ?"
"יש הרבה סיבות. אולי בעתיד. אז אם אפשר להשאיר את הדלת פתוחה"
"ידעו על המחבוא שלי !" מחבוא? מפני מי? אה מההורים.. ואיך היא מעיזה להיות פה לבד?
"לא... דלת לא נעולה, אבל סגורה"
"אסור. אם יגלו שיש פה מישהו..."
"רגע... יש לעוד מישהו מפתח ?" אם כן ניתן להקל, חשבתי לעצמי.
"לא נראה לי שיש למישהו. אבל יכול להיות" אז אסור.
"מה הסיכוי שלהם להיכנס?" שאלתי. כי אם יש סיכוי קטן – מותר.
"לא יודעת... הם עד עכשיו לא עשו את זה.... אתה יכול רגע להניח לי לדבר בטלפון ?"
"מה שתרצי"
יצאתי החוצה. עניינה אותי מאוד השיחה, אבל חרם דרבינו גרשום.
"עם מי דיברת?"
"אני מניחה שאם אמרתי לך לצאת זה אומר שזה סודי..."
"בסדר".
"אני מרגישה מרושעת... לאבא שלי. אין לי אמא... לא אמרתי לך... מצטערת..."
"בסדר. את לא צריכה להצטער כ"כ. את עוד תחזרי אליו"
"עם עשרה ילדים ואיתך"
"לא. עם שנים-עשרה"
צחקתי.
"הלכתי. אני רוצה מחר להתפלל מוקדם במערה"
"בסדר... יאללה לך"
"ככה את מתייחסת אלי ? לא יפה !"
"הכל בצחוק"
"טוב... אז להתראות ושבת אני נראה לי נוסע בחזרה הביתה"
"גם אני... נראה לי".
למחרת.
שוב קמתי, שחרית. חזרתי ועברתי ליד המחבוא שלה <בזהירות כמובן, בכדי שלא יגלו כפי שהיא ביקשה> מצפה לדעת מהו הסוד הגדול עליו היא מדברת.
הבנתי שהיא לא ערה, והלכתי לדרכי. אכלתי ארוחת בוקר בבית המשפחה המארחת והנחמדה. אח"כ חזרת ללימודי <איזה חרשן>, עד השעה תשע. אז חשבתי שהיא תקום כבר ורצתי לבדוק.
הלכתי, ושוב ושוֹב עלתה בי המחשבה מהו הסוד שלה. עשיתי זאת מתוך סקרנות, אבל לא ידעתי מה ילד יום.
דפקתי.
היא הבינה שזה אני, כנראה.
"תיכנס" אמרה לי.
"הבנתי שהיית פה יותר מוקדם אחרי שחרית... לא קמתי..."
"עצלנית..." סיננתי.
"מה אתה מעליב אותי ככה? אני פגיעה !"
"בסדר.... סליחה" עניתי, ויודע שבאלול יבוא דיני.
"איפה אתה נמצא?"
"משפחת פלדמן" עניתי, ושברתי את המסורת שלי לא לומר כלום.
"אז עכשיו הסוד שלי..."
"אני..."
שתיקה.
"כן, מה את?"
"לא רוצה לומר... לא יודעת אם מותר לי..."
"אז אל תגידי... אבל גם אל תשאירי אותי במתח..."
"אתה מבטיח לא לגלות ?" שאלה אותי.
"כן. מבטיח !", אמרתי
"סוכנת שב"כ..."
"מ-ה??" צרחתי עלי'ה. אבל חשבתי שהיא צוחקת..
"מה שאתה שומע... סוכנת של השב"כ. אני מקווה שלא קיבלת את זה קשה..."
"נכון. לא קיבלתי את זה קשה אלא קשה מאוד... אני מרגיש כאילו שמביאים לי מראה לראות את הסכין בגב שלא הרגשתי".
"אז תדע שאני עושה את זה כי אני לא מסוגלת להיות כ"כ מרושעת !!"
"את נורא מרושעת.... איזה מזל שלא גילתי לך שמות". הפניתי את גבי כלפי הדלת. היתי מאוד מרוגז. לא ידעתי שאפשר לעבוד עלי ככה. לגלות שיש לי סכין בגב ולסובב אותו. פשוט לא יכולתי לשאת את זה. אני לא מסוגל.
"לא... אל תלך... אל תלך", אמרה בקול שבור. רצוץ.
חזרתי לאחורי. ראיתי איך היא בוכה. ריחמתי עלי'ה. מה אני היתי עושה במצבה חשבתי. היא לא אשמה! היא אמרה לי בקול רפה "תודה" והוסיפה "אל תשכח אותי".
הבנתי שחרב עלי'ה עולמה. היא כנראה כן ברחה מהבית, בית – אבא. לא ידעתי מה לעשות עכשיו. היא גם לא עשתה עדיין כלום. נשארתי. היא המשיכה לבכות, ולא ידעה שאני בחדר. נכנסה למיטה. חלונות לא הי'ו שם (אם כי צינור אוויר מהגג, עם עקום כדי שלא יראו אור בם מלמעלה הי'ה). בשעה שתים עשרה חזרתי לבית משפחת פלדמן, לא יודע מה לעשות עם עצמי. חזרתי ללמוד אבל המחשבות טילו להן בכל מיני מקומות. הריכוז לא שב אלי עוד.
אכלתי ארוחת צהרים באחת אצל משפחת פלדמן. לאחר מכן חזרתי ללימוד. משראיתי שלא הצלחתי, הלכתי למטבח בחזרה, וראיתי שיש שם פח זבל מלא. הורדתי והצצתי לדואר. ראיתי שם מכתב במעטפה מאולתרת. "לכבוד : אביעד" ללא בול. הבנתי מי זה מיד.
"בס"ד
לאביעד שלום.
אני מניח שאתה יודע מי אני (ואם לא : אז עכשיו תדע. אורית.) אני מבינה שפגעתי בך מאוד. אבל אם לא היתי אומרת והית מגלה הית עוד יותר נפגע. אני לא יודעת מה לעשות. אני מעריכה אותך על הערכים שלך, על המידות... אבל אני מבקשת שלא תעזוב! יותר מכך, אני מוכנה לעזוב. אתה התקווה האחרונה שלי !.
בבקשה, תישאר ! תגיע, תבקר. אני לא הסגרתי עדיין אף אחד בגללך !
אוהבת וכואבת על עזיבתך
אורית.
לא ידעתי יותר מידי מה לעשות. לחזור? לא לחזור ? היא רוצה. אבל מה עם בניין האישיות שלי? האם אני מתאים לכך ? האם אני אמור לעזור לה ולא מישהו אחר, יותר בוגר, יותר מבין ממני ? אני אחד האדם!.
מצד שני...
היא לא עושה את זה בגללי. מה שאומר שכן השפעתי ולא הושפעתי.
אני המשען האחרון שלה. הבנתי שאני צריך לחזור לשם.
הלכתי אל מקומה.
הצמדתי אוזני לדלת ושמעתי את בכיי'ה. דפקתי. היא ידעה שזה אני.
"היכנס" אמרה לי בקול שבור.
נכנסתי.
"אני נורא מצטערת..."
"את לא צריכה להצטער. אני הוא זה שצריך להצטער"
"על מה?"
"על זה שגרמתי, ועל זה שאני גורם צער"
"אתה לא יודע מה אני עוברת בתוכי"
"אני גם לא יכול לדעת. תביני, גם אני בן אדם, עם החלטות, וסוכן שב"כ זה מבחינתי בוגד"
"המילים שלך חותכות כמו אש, וחדות כתער, ואני לא בגדתי. לא מסרתי לאף אחד כלום"
"אז את בסדר"
"אני לא"
"למה?"
"ככה. כי אני רעה"
"לא. את לא. בכל אדם יש את הנקודות הטובות. צריך למצוא אותן ולתת להן להשפיע עליו"
"איזה נקודות טובות יש לי? שמישהו חבר שלי, ואני חברה שלו רק בגלל שאני צריכה בגרות מלאה? שאני בורחת מהבית תמורת כסף?"
"זוהי עצת היצר הרע. היצר יושב על פתח אחד של הלב כל הזמן. פעם בצד של הגאווה, ופעם בצד הענווה. כל מידה צריך אותה – אבל לא בכמות גדולה. ענווה – צריך, אבל במינון הנכון, שתלמיד חכם למשל לא ימחל על כבודו – כיוון שזה אינו כבוד שלו אלא של התורה. ומצד שני – שלא יתגאה בחוכמתו, כי של הקב"ה היא. כשהוא יושב בצד הגאווה – מחטיא את האדם בגאווה, ורומס ככה את חבריו ואת כל האחרים, מדבר לשון הרע וכו'. ולעיתים יושב על הענווה, ומייאש את האדם, ומביא לו מחשבות של "אני כלום ! איך אוכל להתגבר על היצר הרע הזה? מי אני ? עפר ואפר, אז אחטא עוד קצת, וכי מה זה משנה?". את נמצאת בצד שהוא יושב לך על הענווה. תהי חזקה ! תתגברי עליו ! אל תגידי אני חלשה, כי אם הקב"ה העמיד אותך בניסיון את צריכה לעמוד בו !"
"אתה עוד יותר מסובב את הסכין בגב אצלי. אני מבקשת שתפסיק", אמרה, וחזרה לבכות. עד לערב שהיתי שם, לא יודע מה לעשות, שותק, בוכה (לא בקול, בשקט) ובעיקר בוכה בלב. כואב – ואינו יודע עד כמה. הרגשתי הרבה רגשות חיבה כלפיה, ואני מניח שהיא אלי. לאחר חצי שעה, קראה לי בלחש "אביעד... אביעד..." "אני אוהבת אותך ! מעריצה...". אמרה לי. לא ידעתי מה להגיב. גם אני הרגשתי שאני אוהב. אבל לא ידעתי איך לבטא. התקרבתי במעט (היתי מרוחק קצת..) והסתכלתי עלי'ה. בחיבה. הרגשתי תחושת אשם. תחושה קשה. ידעתי שהיא גם חשה כך – ומצטערת על כך שנתתי בה אמון והיא לא החזירה. ביקשתי ממנה רשות ללכת למנחה וערבית, והיא אמרה לי "כן, אבל תחזור מהר". הלכתי. כל התפילה לא התרכזתי בכלום. חשבתי כל הזמן. עלי'ה. עלי. אחרי התפילה אמרתי קב"ה : "אבא! אני לא רוצה לחטוא. וגם היא לא... תעזור לה!... בבקשה. ואני מבקש סליחה על כך שלא התפללתי בכוונה. אביעד"
חזרתי אליה. אמרתי לה שלא התכוונתי בתפילה. היא אמרה שגם היא רוצה להתפלל? לבקש. עניתי לה שהיא יכולה להתפלל ערבית. היא אמרה ש"שמע ישראל" לימדו אותם בגן. הקריאה היתה קשה לה, כי זו בכל אופן תנ"ך, ואנחנו רגילים בכך והיא לא?. את הלכות שמונה עשרה לימדתי אותה, מקווה שכמו שצריך. היא אמרה לי לבוא מחר, ושעכשיו היא רצה להיות לבד. הלכתי לבית משפחת פלדמן, עמוס דברים לחשוב עליהם.
למחרת קמתי- שוב התפללתי שחרית במערה, אכלתי ארוחת בוקר וחזרתי אליה.
היא שאלה אותי "איזה תפילה אפשר להתפלל עכשיו", ואמרתי לה שחרית. הי'ה לי קצת קשה להיות כל הזמן לידה. אבל ידעתי שהיא זקוקה לי. אז המשכתי, מחר. אמרתי לה שאני נוסע לשבת הביתה, ואחזור ביום ראשון.
פרק ד'.
בסביבות השעה 7 שמעתי דפיקות. לא רציתי לפתוח לו ועשיתי עצמי ישנה. בסביבות השעה תשע, שמעתי שוב דפיקות. אבל לא הי'ה לי נעים לא לפתוח. התלבשתי, ופתחתי לו.
"תיכנס" אמרתי לו.
"הבנתי שהיית פה יותר מוקדם אחרי שחרית... לא קמתי...", אמרתי לו בהתנצלות.
"עצלנית...", ענה לי.
"מה אתה מעליב אותי ככה? אני פגיעה !" עניתי לו. רציתי לשים סוף ליחסים המכוערים ביננו
"בסדר.... סליחה", ענה לי.
"איפה אתה נמצא?" שאלתיו. ידעתי שישאל אותי שאלה הפוכה.
"משפחת פלדמן" ענה. לא ציפיתי שיענה, אבל אני גיליתי לו אז למה לא ?
"אז עכשיו הסוד שלי...", אמרתי.
"אני..." אמרתי בפחד, או בושה.
שתקתי. גם הוא
"כן, מה את?", שאל אותי.
"לא רוצה לומר... לא יודעת אם מותר לי...", עניתי- רוצה לדחות את הקץ
"אז אל תגידי... אבל גם אל תשאירי אותי במתח...", אמר. הבנתי אותו.
"אתה מבטיח לא לגלות ?" שאלתי . ידעתי שאם יגלה – זה סופי.
"כן. מבטיח !" אמר.
"אני... סוכנת של השב"כ"
"מ-ה??" צרח עלי.
"מה שאתה שומע... סוכנת של השב"כ. אני מקווה שלא קיבלת את זה קשה...". באמת קיוויתי ככה. חשבתי שיצטרף אלי תמורת תשלום. הרי למה הם באו להתנחלויות ?.
"נכון. לא קיבלתי את זה קשה אלא קשה מאוד... אני מרגיש כאילו שמביאים לי מראה לראות את הסכין בגב שלא הרגשתי".
"אז תדע שאני עושה את זה כי אני לא מסוגלת להיות כ"כ מרושעת !!", אמרתי לו בכמעט צרחה.
"את נורא מרושעת.... איזה מזל שלא גילתי לך שמות", אמר. הוא הפנה את גבו כלפי הדלת, כועס.
"לא... אל תלך... אל תלך", אמרתי לו. ידעתי שאין לי תקווה אחרת. חוץ מאבא שלי אין מי שיאהב אותי.
הוא חזר לאחור. כנראה ריחם עלי. הבין שאני לא אשמה בכך.
"תודה" אמרתי לו. "ואל תשכח אותי".
אם הוא ילך יחרב עולמי, חשבתי לעצמי. הוא הי'ה לידי. לא נגע, לא ליטף, אבל הסתכל. ראה. במבט אחד עשה עלי הרבה. ידעתי שהוא חושב שאני לא יודעת שהוא כאן. נכנסתי למיטה.
בשעה שתים עשרה הוא הלך לבית משפחת פלדמן, לא יודע מה לעשות עם עצמו. אני הוצאתי נייר, וכתבתי לו. לא ידעתי אם אשלח לו, אבל כתבתי ובכיתי.
"בס"ד.
לאביעד שלום.
אני מניח שאתה יודע מי אני (ואם לא : אז עכשיו תדע. אורית.) אני מבינה שפגעתי בך מאוד. אבל אם לא היתי אומרת והית מגלה הית עוד יותר נפגע. אני לא יודעת מה לעשות. אני מעריכה אותך על הערכים שלך, על המידות... אבל אני מבקשת שלא תעזוב! יותר מכך, אני מוכנה לעזוב. אתה התקווה האחרונה שלי !.
בבקשה, תישאר ! תגיע, תבקר. אני לא הסגרתי עדיין אף אחד בגללך !
אוהבת וכואבת על עזיבתך
אורית.
עשיתי מעטפה, כתבתי עלי'ה "לאביעד" בכתב הכי יפה שלי.
חיפשתי בכל שכונת "אברהם אבינו" משפחת פלדמן ומצאתי לבסוף. הלכתי הביתה בתחושה של שמחה ועצב ביחד.
ואכן – הוא הגיע
"היכנס" אמרתי לו. נכנסתי.
"אני נורא מצטערת..."
"את לא צריכה להצטער. אני הוא זה שצריך להצטער"
"על מה?"
"על זה שגרמתי, ועל זה שאני גורם צער"
"אתה לא יודע מה אני עוברת בתוכי"
"אני גם לא יכול לדעת. תביני, גם אני בן אדם, עם החלטות, וסוכן שב"כ זה מבחינתי בוגד"
"המילים שלך חותכות כמו אש, וחדות כתער, ואני לא בגדתי. לא מסרתי לאף אחד כלום"
"אז את בסדר"
"אני לא"
"למה?"
"ככה. כי אני רעה"
"לא. את לא. בכל אדם יש את הנקודות הטובות. צריך למצוא אותן ולתת להן להשפיע עליו"
"איזה נקודות טובות יש לי? שמישהו חבר שלי, ואני חברה שלו רק בגלל שאני צריכה בגרות מלאה?"
"זוהי עצת היצר הרע. היצר יושב על פתח אחד של הלב כל הזמן. פעם בצד של הגאווה, ופעם בצד הענווה. כל מידה צריך אותה – אבל לא בכמות גדולה. ענווה – צריך, אבל במינון הנכון, שתלמיד חכם למשל לא ימחל על כבודו – כיוון שזה אינו כבוד שלו אלא של התורה. ומצד שני – שלא יתגאה בחוכמתו, כי של הקב"ה היא. כשהוא יושב בצד הגאווה – מחטיא את האדם בגאווה, ורומס ככה את חבריו ואת כל האחרים, מדבר לשון הרע וכו'. ולעיתים יושב על הענווה, ומייאש את האדם, ומביא לו מחשבות של "אני כלום ! איך אוכל להתגבר על היצר הרע הזה? מי אני ? עפר ואפר, אז אחטא עוד קצת, וכי מה זה משנה?". את נמצאת בצד שהוא יושב לך על הענווה. תהי חזקה ! תתגברי עליו ! אל תגידי אני חלשה, כי אם הקב"ה העמיד אותך בניסיון את צריכה לעמוד בו !"
"אתה עוד יותר מסובב את הסכין בגב אצלי. אני מבקשת שתפסיק". רציתי שיפסיק. הוא גורם לי יותר ויותר לבכות.לאחר כחצי שעה, קראתי לו בלחש "אביעד... אביעד..." "אני אוהבת אותך ! מעריצה...". אמרתי לו. ובאמת הערצתי אותו. הוא הלך לבית משפחת פלדמן.
"שלום"
"מס' אישי 1312"
"מה יש לך לדווח?"
"שאני עוזבת"
"למה?"
"זוכר שדיברתי איתך על אביעד הזה?"
"ברור ! נו מה איתו? הוא עוזר לך עכשיו?"
"כן. בטח שהוא עוזר לי! הוא מחזיר לי אהבה... אבל אני בוגדת בו בכך שאני סוכנת. גילית לו וציפיתי שהוא יצטרף אבל הוא אמר לי דברים כואבים, ולא יכולתי לשאת את זה. אני אוהבת אותו, ואני עושה את זה בשבילו. אני טעות שלכם!"
"למה? אבל יש לך בגרות על חשבוננו... וכסף... והרבה כסף"
"אבל האהבה שווה הכל !. אני מחזירה לכם הכל – וחוזרת לחרוש, וחוזרת אליו- ואל עצמי"
"את משוחררת, אבל לא אומרת כלום לאיש. וגם הוא- אם תגידו - תינזקו!"
ידעתי שאני מתעסקת עם גוף בעל הרבה שלוחות, שעד עתה היתי אחת מהן. ידעתי מי זה השב"כ, ומה הוא עתיד לעשות לנו, אם לא.
עד עכשיו אין לי מושג מאיפה לקחתי את התעוּזה הזו, והאומץ הזה. אבל הרגשתי שעשיתי משהו בשבילו- החזרתי לו אמון .
למחרת בבוקר הוא חזר, ולימד אותי תפילת שחרית. עשיתי את זה למענו, שירגיש שאני קצת קרובה. הרגשתי שאני רוצה אותו- ויהי מה.
לאחר התפילה אמרתי לו שהתפטרתי מהשב"כ. הוא אמר לי שיחזור לכאן ביום ראשון. עניתי לו שאבא שלי רוצה אותי בשבת.
בחזור נסעתי איתו. דיברתי איתו הרבה, הוא בעיקר הסביר. אמרתי לו שעזבתי את השב"כ. הוא אמר שזה כמו להוציא את הסכין מהגב שלו ולחבוש אותו "אבל לפצע ייקח זמן להתרפא". אחרי שהוא אמר את זה פרצתי בבכי. נשענתי עליו, והוא לא אמר מילה, וגם לא ליטף כפי שציפיתי. אבל נשנעתי עליו- סלע קיומי, אהובי, ככה עד סוף הנסיעה. לאחר שנפרדנו, שחכתי משהו : לקבל ממנו פרטים אישיים, או את מס' הפלאפון/טלפון.
נורא הצטערתי על כך שאיבדתי את תקוותי האחרונה – אביעד.
מעתה בכל יום התגעגעתי יותר. עשיתי בחינות בגרות – בשבילו, ובעצם – חייתי בשבילו. עד שהבנתי שאין לי טעם לעשות את זה – והתחלתי לחיות בשביל עצמי. העניין כמעט ונשכח בליבי – עד שפגשתי בדתי'ה הראשונה- שכנה חדשה שלנו, במסגרת גרעין תורני.
בהתחלה זו היתה משאית רגילה, שעלי'ה הכיתוב "סמי הובלות טל..... – לא בשבת". חשבתי שזה סתם. ואז ראיתי שמוציאים מהמשאית ארונות גדולים – של ספרים. שולחן ט(מב)לויזי'ה לא הי'ה, אבל הי'ה שולחן מחשב. ואז ראיתי שמגיע רכב ישן עם חמישה מקומות, וממנו יוצא מישהו עם זקן גדול וכיפה גדולה, כמו אביעד שלי אבל מבוגר יותר (בערך בן 25), ואז יצאה אישה עם כיסוי ראש גדול (גם זה אביעד הסביר לי מה זה) וילד קטן בידיים, והלכה להוציא מהמושב האחורי ילד בן שלוש- ארבע בערך.
לאחר כמה ימים הגיעה משאית גדולה – ועלי'ה קראון – ושלט "בית כנסת של הגרעין התורני – מבשרת ציון" הוצב עליו. אל השכונה הגיעו מאז סביבות העשר משפחות דתיות בערך כמו הזו שהגיעה לבניין שלנו. ישר ביום הראשון הם הגיעו לביקור אצל השכנים, כאשר המקרר ומכונת כביסה עדיין באריזות. הם ירדו אלינו ראשונים (קומה ראשונה), ודיברו עם אבי, הוא הסביר להם בערך עלינו, ועל אחי הקטן (עליו שחכתי לספר קודם... מצטערת...), ועל אמא שנהרגה בתאונת דרכים. לאחר חצי שעה הם אמרו שלום יפה והמשיכו לשכן הבא.
פרק ה'.
מאז כמעט ונשכח ממני הדבר, אבל בכל דיבור שהי'ו אומרים משהו על החילונים היתי אומר "אחינו שאינם שומרי תו"מ" (תורה ומצוות). מדי יום ב "השבינו" היתי מתכוון עלי'ה, ורוצה לדעת מה עלה בגורלה. הרגש שלי לא נתן לי מנוחה, ורציתי למצוא אותה. חברי לא הבחינו בשינוי שחל בי, אבל אני כן. בכל פעם שהיתי מתבודד, היתי מבקש רחמים עלי'ה גם. הרגשתי קצת בושה לבקש, כיוון שבנסיעה היא נשענה עלי. לא ליטפתי אותה ("נגיעה") אבל מצד שני נתתי לה להישען עלי, והמצפון כרסם בי ומכרסם בי כל פעם שאני זוכר אותה, זה עולה בי. אני נזכר במגע שלה – וחושב 'אוי, לאן התדרדרתי' ומקיים את המצווה הבאה כדי שהקב"ה יסלח לי. ב 'וידוי' אני מתכוון גם על זה, ולמעשה זה לא יורד לי מסדר היום. לעיתים אני מרגיש שהקב"ה אומר לי 'די, תפסיק לנדנד לי כל הזמן. חטאת, מחלתי, די!'. המחשבות אינן נותנות לי מנוח, אני משתדל – אבל.... לא יוצא לי.
הרב זימן אותי לשיחה. אינני רגיל לשיחות אישיות, אבל הפעם כן.
"אביעד"
"כן, הרב"
"מה קורה לך ?"
"משבר זמני. לא משהו מיוחד. אם הי'ה, הייתם יודעים" אלא אם כן אני אסתיר מכם, אבל את זה לא אמרתי. לא העזתי.
"אז מתי זה יעבור ?"
"לא יודע", ובראשי החלטתי למחוק הכל, לא להשאיר זכר, שריד ופליט למה שהי'ה.
"אז כדאי שזה יהי'ה מהר" אמר הרב, וטפח לי על השכם. אבל זה שוב הזכיר לי את אורית. ואני – לא יכולתי לשאת זאת.
"אני סומך עליך. תמשיך כפי שהי'ה לפני שנסעת לחברון. אני יודע שזה קשה לך שעושים עוול, לא אחת אני מקבל ממך תלונות על דברים צודקים. אבל לימוד תורה מאוד חשוב, אל תוותר עליו. אם אדע משהו לגבי חברון - אגיד לך. עכשיו תחזור ללימוד"
חזרתי ל"סדר", לחברותא שלי – נועם. נועם הוא משהו מיוחד, עדין, רגוע – אבל קשה להתווכח איתו. איתן בדעתו יותר ממנו, לא הכרתי. מסודר להפליא (כולם רצו להיות שכיניו לחדר, בכדי שיהי'ה מסודר בביקורת). גם הגמרא שלו היתה נקייה יותר מכולן, והמחברת תצמיד זכתה לשבחים. אני היתי טיפוס קצת שונה, יותר רועש, בלימוד – יותר מתלהב, אבל ללמוד ביחד- למדנו מצוין. אבל זה לא משנה עכשיו. הלימוד הלך טוב, אם כי לא היתי מרוכז בדיוק בגמרא. הלימוד שאחריו הי'ה יותר טוב, אבל התעצבנתי שאינני מפיק את המוטב מעצמי. רציתי שהחטא יעזוב אותי לנפשי, אבל הוא לא.
נועם הציע לי, לאחר השיעור השני לבוא אל אחיו לשבת. 'תבוא, תראה איך זה גרעין תורני פעם אחת'. אותי זה לא שיכנע. 'גרעין תורני חדש. במבשרת ציון'. עיני ברקו. הרגשתי שאני הולך לעשות משהו השבת. התארגנתי לקראת השבת גם מבחינת דיבורי, מה אגיד, איך איפה כמה ולמה. האמת, חשבתי שהיא כבר חזרה בתשובה.
ב 'משמר' (לימוד גמרא עד מאוחר בימי חמישי בלילה, אור ליום שישי) בליל חמישי היתי הרבה יותר מרוכז כבר.
הגעתי לשבת. הרגשתי לא נעים מאחיו, אבל הרגשתי שיש לי שליחות מסוימת, אז קיבלתי על עצמי הכל באהבה.
השבת הסתיימה באכזבה, לא פגשתי אותה. אבל, חשבתי לעצמי, אולי היא גרה במקום אחר בעיר? חשבתי מי גר במבשרת ציון, ומוחי לא גירד אף אחד. רק אותו. בהזדמנות הבאה שתהי'ה לי – אנצל אותה עד תום.
פרק ו'.
עלי הם השאירו ראשם טוב מאוד, והחלטתי שאני עוד אדבר איתם (בליד ידיעת אבא, אם ידע מה הוא עלול לעשות לי שלא נדע מצרות...) אבל בהזדמנות אחרת.
לאחר כמה ימים של הכנות – החלטות, וגם מזכרת מאביעד (הנייר של הטיוטא של הפתק שכתבתי, הזה שנרטב מדמעותיי) שהוצאתי מהמגירה, החלטתי לרדת אל השכנים. החלטתי שאני מספרת להם את הסיפור שלי כולו, מלידה ועד זקנה ושיבה (לא. אני לא זקנה כ"כ עכשיו, אבל לא משנה... אני אומרת את זה בשביל הביטוי...). עליתי במדרגות, עם רגשות מעורבים. הגעתי אליהם. אשתו, רינה, אף היא חוזרת בתשובה- פתחה לי את הדלת.
"שלום" אמרתי.
"ברוכה הבאה ! באת לבדוק מה הולך כאן ?"
"כן... יש לי סיפור אישי..."
"ספרי... אנחנו רוצים לעזור תמיד!!"
"אז ככה..."
"פעם היתי מבריחת סמים. אף פעם לא לקחתי – כי ידעתי שזה לא בסדר. עשיתי את זה כדי לעזור לאבא בפרנסה. נעצרתי ע"י המשטרה, שיקרתי, תפסו אותי על שקר והציעו לי להצטרף אליהם.אמרתי שאני לא רוצה להתעסק יותר עם סמים, והציעו לי לנסוע לחברון, ולעזור לשב"כ, תמורת תשלום. הציעו לי בגרות מלאה וכסף. הסכמתי (וגם אבא שלי), ונסעתי לשם. בדרך פגשתי אחד בערך בגילי, בשם אביעד – והתיידדתי איתו. הינו חברים טובים. אני התחזיתי לחוזרת בתשובה ואחרי כמה זמן התוודיתי בפניו שאני סוכנת. הוא כמעט עזב, ואמרתי לו שאני לא רוצה. אחרי הכל – חוץ מאבא ואח אין לי מי לאהוב יותר מידי. אני לא חברתית, ולא הסכמתי לוותר עליו. הוא הסכים אבל שחכתי לתת לו את הפלאפון שלי. וכמובן – למדתי ממנו הרבה דברים על היהדות, ועשיתי את זה שיחשוב שאני חוזרת – אבל עשיתי את זה. אח"כ המשכתי קצת לקיים והפסקתי. ועכשיו אני מחפשת אותו... ואני מניחה שהוא אותי... כי אני אוהבת אותו!. ועכשיו – אם תשכנעי אותי, אני חוזרת בתשובה – באמת". אמרתי לה. היא הקשיבה, והלכה רגע לשים חיתול לתינוק.
"אז ככה. קודם כל אני ממליצה לך לשכוח ממנו"
"לשכוח ממנו? אני לא יכולה !"
"תנסי. אינני יודעת מה עובר במוחו, אבל אני יכולה לשער שגם הוא במצב כזה"
"תודה רבה"
"אל תלכי. תשתי משהו. אם את רוצה גם תברכי".
"טוב..."
"ברוך אתה..... שהכול נהי'ה בדברו"
"אמן"
היא הלכה לעשות מס' עבודות בית, וחזרה.
"אני מתנצלת שאני לא יכולה להיות איתך תמיד"
"זה בסדר. עכשיו אני צריכה ללכת"
"להתראות. תבואי בכל עת שתרצי"
יצאתי מהשיחה הזו מעודדת. מאוד.
לאחר מכן הלכתי לחברה שלי, רינת.
"איפה היית ?"
"סודי, עזבי..."
"שמעת מה קורה בחברון"
"גם ראיתי. אבל תחשבי על הצד שלהם"
"של מי? של הערבים? זה הי'ה שוק ערבי! למה הם מתנחלים שם?? שיבואו לכאן"
"אני מניחה שאת רוצה עשרה ילדים, סליחה, שנים –עשר ילדים, עם כיפות גדולות וציציות בחוץ, מסתובבים לך פה בין הרגליים. וחוץ מזה – לפי מה שאני הבנתי, או לפחות ככה המתנחלים טוענים, זה אדמות יהודיות שנגזלו בפראות תרפ"ט. אה, שחכתי... ישנת בשיעור הזה..."
"את אוהבת היסטורי'ה ? ממתי ?"
"אני לא אוהבת. אסור לי לזכור משהו??"
"טוב... אבל את קצת שונה... לאן נעלמת לנו ?"
"סודי ביותר. חטפו אותי מחבלים... סתם..."
"די, תגידי. אל תהי כזאת. תהיי חברה טובה ! תגלי!"
"לא רוצה"
"די. אני מרגישה שאת כבר לא שלי"
"למה? אנחנו עדיין חברות טובות"
"לא יודעת. סתם יש לי הרגשה כזו. וככה לעזוב בלי להודיע?"
"לא יכולתי... מצטערת"
תגובות