אז לאור הבקשות - אני ממשיך....
פרק ו'.
עלי הם השאירו ראשם טוב מאוד, והחלטתי שאני עוד אדבר איתם (בליד ידיעת אבא, אם ידע מה הוא עלול לעשות לי שלא נדע מצרות...) אבל בהזדמנות אחרת.
לאחר כמה ימים של הכנות – החלטות, וגם מזכרת מאביעד (הנייר של הטיוטא של הפתק שכתבתי, הזה שנרטב מדמעותיי) שהוצאתי מהמגירה, החלטתי לרדת אל השכנים. החלטתי שאני מספרת להם את הסיפור שלי כולו, מלידה ועד זקנה ושיבה (לא. אני לא זקנה כ"כ עכשיו, אבל לא משנה... אני אומרת את זה בשביל הביטוי...). עליתי במדרגות, עם רגשות מעורבים. הגעתי אליהם. אשתו, רינה, אף היא חוזרת בתשובה- פתחה לי את הדלת.
"שלום" אמרתי.
"ברוכה הבאה ! באת לבדוק מה הולך כאן ?"
"כן... יש לי סיפור אישי..."
"ספרי... אנחנו רוצים לעזור תמיד!!"
"אז ככה..."
"פעם היתי מבריחת סמים. אף פעם לא לקחתי – כי ידעתי שזה לא בסדר. עשיתי את זה כדי לעזור לאבא בפרנסה. נעצרתי ע"י המשטרה, שיקרתי, תפסו אותי על שקר והציעו לי להצטרף אליהם.אמרתי שאני לא רוצה להתעסק יותר עם סמים, והציעו לי לנסוע לחברון, ולעזור לשב"כ, תמורת תשלום. הציעו לי בגרות מלאה וכסף. הסכמתי (וגם אבא שלי), ונסעתי לשם. בדרך פגשתי אחד בערך בגילי, בשם אביעד – והתיידדתי איתו. הינו חברים טובים. אני התחזיתי לחוזרת בתשובה ואחרי כמה זמן התוודיתי בפניו שאני סוכנת. הוא כמעט עזב, ואמרתי לו שאני לא רוצה. אחרי הכל – חוץ מאבא ואח אין לי מי לאהוב יותר מידי. אני לא חברתית, ולא הסכמתי לוותר עליו. הוא הסכים אבל שחכתי לתת לו את הפלאפון שלי. וכמובן – למדתי ממנו הרבה דברים על היהדות, ועשיתי את זה שיחשוב שאני חוזרת – אבל עשיתי את זה. אח"כ המשכתי קצת לקיים והפסקתי. ועכשיו אני מחפשת אותו... ואני מניחה שהוא אותי... כי אני אוהבת אותו!. ועכשיו – אם תשכנעי אותי, אני חוזרת בתשובה – באמת". אמרתי לה. היא הקשיבה, והלכה רגע לשים חיתול לתינוק.
"אז ככה. קודם כל אני ממליצה לך לשכוח ממנו"
"לשכוח ממנו? אני לא יכולה !"
"תנסי. אינני יודעת מה עובר במוחו, אבל אני יכולה לשער שגם הוא במצב כזה"
"תודה רבה"
"אל תלכי. תשתי משהו. אם את רוצה גם תברכי".
"טוב..."
"ברוך אתה..... שהכול נהי'ה בדברו"
"אמן"
היא הלכה לעשות מס' עבודות בית, וחזרה.
"אני מתנצלת שאני לא יכולה להיות איתך תמיד"
"זה בסדר. עכשיו אני צריכה ללכת"
"להתראות. תבואי בכל עת שתרצי"
יצאתי מהשיחה הזו מעודדת. מאוד.
לאחר מכן הלכתי לחברה שלי, רינת.
"איפה היית ?"
"סודי, עזבי..."
"שמעת מה קורה בחברון"
"גם ראיתי. אבל תחשבי על הצד שלהם"
"של מי? של הערבים? זה הי'ה שוק ערבי! למה הם מתנחלים שם?? שיבואו לכאן"
"אני מניחה שאת רוצה עשרה ילדים, סליחה, שנים –עשר ילדים, עם כיפות גדולות וציציות בחוץ, מסתובבים לך פה בין הרגליים. וחוץ מזה – לפי מה שאני הבנתי, או לפחות ככה המתנחלים טוענים, זה אדמות יהודיות שנגזלו בפרעות תרפ"ט. אה, שחכתי... ישנת בשיעור הזה..."
"את אוהבת היסטורי'ה ? ממתי ?"
"אני לא אוהבת. אסור לי לזכור משהו??"
"טוב... אבל את קצת שונה... לאן נעלמת לנו ?"
"סודי ביותר. חטפו אותי מחבלים... סתם..."
"די, תגידי. אל תהי כזאת. תהיי חברה טובה ! תגלי!"
"לא רוצה"
"די. אני מרגישה שאת כבר לא שלי"
"למה? אנחנו עדיין חברות טובות"
"לא יודעת. סתם יש לי הרגשה כזו. וככה לעזוב בלי להודיע?"
"לא יכולתי... מצטערת"
"די. תגידי - אורית... תמיד היית פתוחה אלי. מה קרה? התאהבת במשהו סוף סוף?"
"למה נראה לך?"
"ככה. לא יודעת".
"מממ כן... אבל מה?"
"לא... סתם אין לי חשק. להת'... בטח אבא שלי כבר דואג.
הגעתי הביתה. שוב ללמוד לבגרות בהיסטוריה. מחר מתכונת.
ערב. אבא חזר, דיברתי איתו קצת.
"לא יודעת.. .אבא, אני מקווה שזה יעבור..."
"גם אני".
ושוב הנזכרתי בה. כמה שהתאמצתי -לא הלך לי. לעיני הרבה- הצלחתי לעצור את הרגשות בפנים. לעיני החברים לא תמיד. התחלתי שוב להתקדם בחומר, ביודעי שבחברון יש הסכם עם הצבא והמשטרה.
תגובות