חיים שנפסקים

לסגור את העיניים ואז לפתוח אותם,

לראות שהכל היה חלום והתעוררנו לחלום הכואב  מבכי של שמחה,

שאפשר לגעת ולחבק אותך כי אתה כבר כאן ולתמיד.

ובנתיים הכאב הזה למה לא אמרנו לך כמה אנחנו אוהבים אותך? ואיך זה שלא ידענו שתלך??

ובחלום המתוק אתה שם, ולרגע אחד יש את הידיעה הברורה שאנחנו ביחד באמת.

ואני רוצה לתפוס את זה שלא, ייעלם שלא ישתנה שוב.

ושוב אתה לא פה ומצוי הצער של חיים שנפסקים.

למה אי אפשר לחיות רק מזכרונות כשהמציאות היא אחרת? למה אי אפשר לברוח למה שהיה וכבר לא פה??