לטלוש, בתי היקרה לי מכל!!!
בעודי כותבת את הכותרת, רואה אני בעיני רוחי את מבע פניך- מגחכת במרירות. אבל תאמיני לי טלי שהגדרה זו היא כאין ואפס לעומת הרגשות שלי כלפייך. טלי, בתי הבכורה, משאת נפשי....
כן, אני יודעת בדיוק מאיפה באים המרירות והכאב. המבט הכבוי בעיניים, הכתפיים השפופות, המילים הרפות/ מתחמקות מתומצתות במינימום של הברות כאילו.... כאילו את מפחדת לשוחח איתי- עם אימך!
כן, אני מבינה יותר ממה שאת מתארת לעצמך. את החשש שלך למריבות וויכוחים אין סופיים ויותר מכל, החשש להיתקל שוב בחוסר הבנה (שבוודאי מתורגם אצלך לעיתים כחוסר אכפתיות...)
טלוש, ליבי מוצף ומאיים להטביעני....
כל כך הרבה רגשות כלפייך....
כל כך הרבה כאב וכעס... על עצמי!
כואב לי שאני לא נותנת לך כתף תומכת ומלוא תשומת הלב.
כואב לי שאני לא מצליחה לעמוד בציפיות שלך ממני.
כואב לי על האמון שאבדת כלפיי.
כואב לי על השיחות הרבות שנגמרות בויכוח מר.
כואב לי על מעשייך הזוכים לביקורת במקום מחמאה.
כואב לי על האדישות במקום ההתעניינות.
אתמול, באת אליי, היה לך מבט מוטרד במקצת. כנראה רצית לספר לי ולשמוע מה אני חושבת. אך אני שאלתי אותך למה הכלים מהארוחה עדיין על השולחן ולמה את לא מסוגלת להושיט לי מעט עזרה לאחר היום המפרך שעברתי והשעות בהן עבדתי ואחר כך עמדתי לבשל עבורכם ארוחה, "...טלי, את לא חושבת שמגיע לי מינימום של עזרה ממך? איפה האכפתיות שלך?" ואת הבטת בי ובעינייך התחלפו כל כך הרבה רגשות: אכזבה, כאב, ובהן שאלה גדולה: ואיפה האכפתיות ש-ל-ך???
ואת הסתובבת בשקט מעיק והלכת....לפנות את השולחן. ואני ידעתי ששוב אבדתי אותך...
(וכדוגמא זו היו רבים...)
אני רוצה להיות עבורך אמא טובה יותר!!!
מבינה יותר...
אני יודעת שאת נמצאת כעת בתקופה חשובה מאוד. מנסה לעצב את אישיותך, דעותייך. מחפשת את עצמך, דרכך ואת הייחודיות שבך- ויש בך המון!
הרגישות שלך לזולת- לכל אדם ויצור נושם.
האחריות, העזרה והטוב לב. היצירתיות וכתיבתך המדהימה שלא פעם משאירה אותי עם פה פעור...
טלוש, איך אני אסביר לך את עצמי? שתביני למה קשה לי כל כך לנהל איתך שיחה, להגיב למעשייך, לעודד אותך ברגעייך הקשים........
להיות לך לאמא!...
ואת, דווקא את ברגישותך, צריכה אמא שתהווה עבורך כתף תומכת ויד עוזרת, מנתבת ומכוונת, מלטפת ומוחה את דמעותייך הרבות בשעות הקטנות של הלילה...
איך אוכל לספר לך על כל השנים הארוכות בהן שכבתי במיטה, רועדת מקור ומפחד בפנימייה רחוקה אליה נשלחתי כשהוריי לא מתפקדים? (אמנם עכשיו את רואה את סבתא מתפקדת קצת יותר טוב אך אז היא היתה אשה חלושה וחולנית ואת סבא לא זכית להכיר, אך גם אני לא ממש כי הוא עזב אז את אשתו וילדיו הרכים ובנה לו חיים אחרים משלו...)
איך אוכל לספר לך על שעות של בדידות וריקנות איומה בה אין נפש אחת חיה שאכפת לה מאותה ילדה עזובה, רזה ומוזנחת?
אני זוכרת את מחשבותיי בשנים אלו, את חלומותיי לעזוב את העולם הזה לעולם שכולו טוב (הרי טוב ממה שיש לי בוודאי הוא יהיה...)
ולמי זה ישנה אם אני כאן או לא? אפילו לא יבחינו שכבר אינני...
אך השנים עברו ואני בגרתי ומצאתי את אביך שאסף אותי ויחדיו הקמנו משפחה.
אך פסגת אושרי היתה כאשר את נולדת. פנים קטנטנות, וורודות ומושלמות! המלאך שלי...
ואני לתומי חשבתי שעם האהבה העצומה כלפייך, הרצון החזק והחלומות שלי אוכל לגדל את הנסיכה שלי ולתת לה חיים מאושרים ומושלמים, לחסוך ממנה את הכאב והמרירות שהיו מנת חלקי שנים ארוכות.
אבל לא...
בפנייך אני מזהה את המבטים שלי... מפנייך נשקפת אליי בבואתי מילדות...
איך אוכל לתאר לך את החוסר אונים שלי! כי האמת היא....
שאין לי מושג איך מגדלים ילדים!!!
לא זכיתי לחוות את גידולי!
לא זכיתי לראות איך מגדלים ילדים!
לא זכיתי לגדול בתוך משפחה וללמוד כיצד מתמודדים עם גידול ילדים... איך מגיבים...איך מקשיבים...איך מייעצים.. איך מלטפים...מחבקים....
איך מראים את האהבה!!!
טלי, אין לי יותר מילים... היד רועדת אך הלב יותר!
אני מיואשת! אך יחד עם זה אני יודעת שיש לי את הכוחות כי הרי רצון יש לי ובכמויות. אני רק צריכה לדעת איך.
טלי, רציתי לספר לך שלאחר המקרה אתמול, ולאחר שבשעת לילה (או שמא היה זה לפנות בוקר...)
נגשתי אליך, (כמו בכל לילה, ניגבתי בחשש וחמלה את דמעותייך והידקתי את השמיכה , מטיבה אותה סביבך) ישבתי ושוחחתי עם אביך והחלטנו שאלך לסדנה של הנחיית הורים. ללמוד כיצד לגדל את ילדיי המקסימים ולהראות להם (ולעצמי...) את האמא האמיתית שבי...
אני מאמינה שמעכשיו הכל יראה אחרת (למרות שהדרך ארוכה ולא ביום אוכל לרפא ולאחות את פצעייך..)
את ההתחלה עשיתי עכשיו, ולא בקלות...
אני מקווה שכבר בבוקר תבחיני במכתב המונח על השידה שלידך ותקראי...
אני בטוחה שברגישותך ובחושייך הדקים תבחיני גם מעבר למילים במה שהרגשתי וגם במה שלא הצלחתי לכתוב-
באהבה הענקית, ברצון ובכנות האמיתית!
טלוש, אני מסיימת, קשה לי להמשיך....(את כבר מבינה...)
באהבה גדולה ובתקווה עצומה לסליחה ומחילה,
אמא.
תגובהתגובות