"אמא, תהיי ריאלית בבקשה. אני לא מתכוונת להטריח את עצמי, לקום בשבת בבוקר,
הזמן היחיד שאני יכולה לישון בו כמו שצריך כי כל השבוע אני עובדת, להופיע בבית כנסת ל5 דקות,
ו-ר-ק כדי לומר איזו שהיא ברכה שגם ככה כמעט אף אחד לא אומר!!! ממש לא.."
"עדי, את לא מבינה שכל מי שחוזר מחוץ לארץ אומר את ברכת "הגומל"??
לטוס באוויר ולעבור בין יבשות זה לא דבר פשוט! תפסיקי לקבל את הכל כמובן מאליו, כל מה שקורה מסביבך הוא נס אחד גדול!"
"אוף, שוב היא מתחילה?.. נמאס לי מהנאומים האלה.. מה עובר עליה??"
חלפו המחשבות במוחה של עדי.. היא לגמה מכוס המיץ.
"את יודעת שאני לא אכריח אותך, אבל לחזור מטיול בקניה, אחרי שהיינו נתונים לסכנות רבות של הידבקות במחלות -
זו סיבה מספקת כדי לומר 'הגומל'."
"לא מבטיחה, אני אחשוב על זה."
***
שקט... שששש... ששששששש... רק רחש הגלים נשמע.
רחוק. מרגיע. נעים כ"כ.. האפילה הלכה ועטפה אותה, כמו עיגול שחור שגדל לאיטו,
ומצמצם את שדה הראיה שלה... לאפס.
דממה מבורכת כמותה לא שמעה מעולם, דממה שהיתה זקוקה לה כ"כ..
רחש הגלים הלך והתעמעם, ופתאום נשמע רעש אחר.. חזק. טורדני. צורם.
"עדי! עדי את שומעת אותי?? עדי, זו איילה, קומי, בבקשה תתעורי, עדי!!!"
לא... אל תלך...
השקט השָׁלֵו הזה, למה הוא מתרחק ממנה לעזאזל? היה לה כ"כ טוב איתו.
אור מוזר ומסנוור החל להלום באישוניה, כמו מסך לבן המבקש לקרוע את החשיכה, לצאת לאוויר העולם..
היא החלה לזהות לאט לאט את הקולות העמומים שהפכו לחדים יותר ויותר בתודעתה.
"עדי, תתעוררי, בבקשה.. העזרה כבר בדרך, רק תחזיקי מעמד, עדי, את שומעת אותי??!"
עדי החלה להרגיש פתאום כמו מישהו שנזרק מהקשת העליונה של רכבת ההרים בסופרלנד.
הבטן שלה התהפכה, הראש התערבב. צמרמורות חזקות ומייגעות החלו לטפס במעלה גבהּ. הכל עלה במסה ענקית, ו..
כל מה שהיא זוכרת, זה את עצמה, מקיאה כמויות אדירות של מי ים --- הראש מסתובב בטירוף,
מישהו משכיב אותה בחזרה על החול, והיא עוצמת עיניים.
מרגישה איך טיפות ההכרה האחרונות שהצליחו לחדור לגופה נוטשות אותה והחושך המוחלט מכסה אותה שוב.
***
"עעעעעעעעעעדייייי שלללללייי.... התעעעעעעעוווווררתתתתתתתת..."
הקולות היו נשמעים עמוקים, חלולים ומעוותים... לאט לאט הם החלו לקבל צורה.. להשתייך לדמות.
היא פקחה עיניים במאמץ רב, ממצמצת מול אורו המסנוור של הניאון.
כמו טיפת מים בשלולית, גם דמותה של אמהּ המודאגת החלה להתיישר לפניה.
היא היתה מסוחררת קלות, אבל בהכרה.
"א..אמא? מה קרה לי?.. איפה אני?" עדי הסתכלה על עצמה... מתי היתה הפעם האחרונה שראתה את עצמה?..
היא החלה להיזכר והפלשבאקים התחילו לטוס במוחהּ בטירוף.
שמש, מול המראה, בגד הים החדש, גלים, איילה איתה בתוך המים, אבטיח, דגל שחור, חולות, גלים עצומים, צרחות, מערבולת, איילה צועקת ----- חושך. היא החלה לקלוט מה שקרה.. מביטה סביב, לבושה בחלוק מכוער עליו כתוב "מרכז רפואי רמב"ם חיפה".
"ששש.. זה בסדר מתוקה שלי, הכל בסדר עכשיו. היתה לך תקרית.. כשהיית עם איילה בחוף.."
"טבעתי. נכון?"
"כן, ילדה שלי. נכנסתן למים כשהיה דגל שחור, אבל הכל בסדר עכשיו... יצאת מכלל סכנה."
דמעה חדשה הופיעה בעיניה. "אבל אמא, מה בדיוק קרה לי ב.."
"די עדידו'ש שלי, תנוחי. כשתתאוששי אני אספר לך הכל. חמש דקות לפני שהתעוררת איילה הלכה.. היא היתה פה כל הלילה."
עדי הנהנה בראשה [זה כ"כ כאב לעשות את זה... כל תנודה גרמה לה לסחרחורת.] ונשענה על הכרית הרכה..
היא הרגישה מותשת.
***
"אז אני לא מבינה - פתאום נסחפתי?! פתאום טבעתי?? עשי טובה, איילה, אני לא עיוורת עד כדי כך!" צחקה עדי.
"אויש נו, אל תפריעי לי באמצע המתח!" קרצה לה חברתה.
"ואז, בדיוק בשניה שהפנתי את הראש, בא גל ענקי וסחף אותך איתו!! צעקתי לך, ולא ענית לי..
ניסיתי לשחות אליך אבל הוא סחף גם אותי, והרחיק אותי ממך.
אני לא יודעת איך, אבל איכשהוא הצלחתי לשחות אליך ולגרור אותך לחוף. היית מעולפת.
את לא יודעת איך פחדתי, השפתיים שלך היו לבנות כמו הקיר, אבל הפנים שלך כחולות...
היית נראית כאילו הוציאו אותך מאיזה קבר!"
עדי המשיכה להאזין בשקיקה לפטפוטיה של איילה, שהרגישה כמו אלופת העולם בהצלת נערות שטבעו במים.
אמה של עדי נכנסה לחדר והביאה איתה מגש עמוס בעוגות ושתיה, מביטה בבתה היקרה במבט רווי הכרת תודה להוא שם למעלה.. נאנחה בתוכה. "מי היה יכול לתאר לעצמו שכמעט אאבד אותה בגלל ..מים?!"
היא הביטה בכוס הזכוכית שאחזה ובמשקה השקוף שהיה בה..
"היא היתה על סף ארוע מוחי. אלוקים, תודה. כ"כ תודה."
עדי הביטה בפניה של איילה, שריטה עמוקה נוצרה בצווארה כתוצאה מהתכתשויותיה עם הגלים.
"אני חייבת לך הרבה איילולי.. יותר מאי פעם. הצלת את חיי.. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך.
איפה הייתי היום. אולי במקום אחר..? תודה."
איילה הסמיקה קלות, "אויש שטויות.. אני בטוחה שאם זה היה הפוך היית עושה בדיוק את אותו הדבר".
***
עדי נעמדה. וכשהיא מתרגשת וקולה נשבר, בירכה בקול רם ככל שיכלה, במלוא הכוונה:
"ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב!" דמעות גיל עלו בעיניה, ומשפט אחד היכה בה.
"תפסיקי לקבל את הכל כמובן מאליו, כל מה שקורה מסביבך הוא נס אחד גדול!"
תגובות
רשום בצורה יפה ומעניינת.נושא חשוב מאוד כי אנחנו צריכים לשמור על עצמינו ולא לחשוב שהקב"ה
יעשה את כל העבודה אנחנו צריכים לשמור ומה שאי אפשר זה לא ביכולתנו.
ושנזכה לשמור ולעשות.
שיהיה לך בהצלחה בהמשך.
בנוי לא רע בכלל, אהבתי את הסיום למרות שהוא היה קצת צפוי [המשפט האחרון]
הסיפור לא ממש דיבר אליי, בייחוד בגלל שהיום לא כ"כ ברור שצריך לברך הגומל על טיסה, זה לא מסוכן יותר מלסוע במכונית...
כמובן שהמסר שכל חיינו הוא נס- חשוב, אבל, היה עדיף להעביר אותו בצורה שונה, לא ע"י מקרים חריגים.