בס"ד
כוכב היקום
פרק 1
חם, חום אימים. לוהט!
מיכל ניגבה את הזיעה ממצחה בזמן שתלתה כביסה, ושמחה שהיא חובשת כובע. היא הפנתה את מבטה אל שני הילדים ששיחקו בחצר. אבל לדרור ואלי הקטנים החום לא הפריע. בצהרים עם חמסים שכזה, גם אם אתה מת מהריח של עצמך, מי רוצה להישאר בבית כשהשמש זורחת ביתר עוז,ואפשר לשחק בכדורגל/כדורסל?
הילדים גלגלו ובעטו בכדור בכוח, בליווי תרועות וקריאות.
תליית הכביסה נגמרה. 'לפחות החום הזה טוב לכביסה רטובה', חשבה לעצמה מיכל. היא פנתה לעבר פתח הבית.
"דרו, תכנסו הביתה או שתקבלו מכת שמש!" היא צעקה (היא מעולם לא קבלה מכת שמש ולא הכירה מישהו שקיבל, אבל זה היה אחד מהדברים שאמהות תמיד מכניסות לראש).
"לא, אמא!", התחנן דרו. "עוד מעט, תני לסיים ת'משחק!"
"חמש דקות!" קבעה מיכל.
"עשר!"
"חמש! לא פחות ולא יותר!" אמרה נחרצות. "או שלא תקבלו לימונדה!"
" עזוב, על לימונדה אני לא מוותר. " אמר אלי לדרו.
הם המשיכו לשחק, ודרו היה בדיוק בזווית מצוינת מהשער והתכונן לבעיטה, כשמכונית נכנסה לחניה שליד הבית.
הוא עצר את רגלו באוויר והתבונן במכונית השחורה והמבריקה בעניין. אדם גבוה, שחור שיער יצא מהמכונית.
דרו שכח מהכדורגל. "אבא!" צעק ותוך שנייה היה בזרועות האיש.
"אבא, כמה זמן לא היית! אתה עובד על משהו חדש? ספר הכל!"
"רגע, קפיץ, תן לי להביט בך!" האב בחן אותו.
"וואלה גבהת! אתה בן שש, לא?", יונתן פרע בחיבה את שיערו של בנו הדומה לו כל כך. דרור היה פשוט גרסה מוקטנת של אביו, עם השיער השחור המלא, הקצרצר, העיניים השחורות והעור השחמחם. שניהם היו גם רזים, כפי שמיכל הרבתה להתלונן, היא דווקא הייתה ג'ינג'ית.
"עוד שבוע." אמר דרו.
אבא נראה פתאום מוטרד. "איפה אמא?"
"בבית!" דרו המשיך לקפוץ.
"טוב, בוא נלך לפגוש אותה", אמר אבא.
הם התחילו ללכת ודרו צעק לחברו שעמד והחזיק בכדור:"אלי, אני לא יכול לשחק עכשיו, אתה מבין?"
"בסדר!" צעק אלי. הוא עמד לרגע, מביט באב ובבן, ואז מיהר לביתו הנמצא באותו רחוב ממש.
"יוני!" נשמעה קריאה. מיכל עמדה בפתח, מוארת משמחה.
"אני חוזר הביתה, אני והגיטרה..." שר לה יוני והיא צחקה.
לאחר הפגישה הנרגשת הם ישבו לאכול ארוחת צהריים.
"מיכל, דרור לא עושה לך בעיות?", שאל אבא.
"מה פתאום! שאלה מעליבה, הילד הוא יצירת מופת של החינוך הביתי שלי-"
"ממש צנועה! אל תשכחי שאני הוספתי משהו!"
"פיזית. לא רוחנית."
"שמענו, שמענו.בואי לא נתווכח כל עוד אני כאן."
"אבא, כמה זמן תישאר כאן? לא תעזוב, נכון?", נימת תחנון נשמעה בקולו של דרו.
"לא, אל תדאג." יוני הניח את מזלגו."האוכל מצוין." הוא התמתח לאחור.
"למה לא אמרת שנחכה לך בשדה התעופה?" שאלה מיכל.
"רציתי להפתיע אתכם." הוא ענה.
"אבא, תבוא לראות את מה שהכנתי לך?" התערב דרו.
"דרור, אבא צריך לנוח, לא עכשיו!"
"זה בסדר, מיכל, אני בסדר-"
אל תאמר לי שזה בסדר!" היא קטעה אותו. "הנסיעה הייתה ארוכה נורא!"
"שתהיי בריאה ,מיכל, אני לא עשוי מג'לי."
יוני קם, ודרו יחד עימו. הם החלו לעלות במדרגות לכיוון חדרו של דרו, ומיכל יכלה לשמוע את פיטפותיו של דרו ("ספר לי על \
הפעם שנתקעת עם הג'יפ שלך באמצע המדבר כששירת בצבא...")
הם נכנסו לחדר וההתרשמות הראשונה מהחדר הייתה מטוסים, והרבה.
דגמי מטוסים בתקרה, שטיח עם ציור של מטוס, תרשימים ופוסטרים של מטוסים, הליקופטרים בקירות...
"אמא סידרה פה מחדש." אמר דרו ."אתה רואה את הדגם של מטוס סילון למעלה? היא קנתה לי."
"יפה." אמר יוני. 'אם אספר לו במה אני עובד עכשיו,האם הוא ישנה את החדר?', הוא חשב לעצמו. הילד בקושי רואה אותי, והוא
בכל זאת גאה. מחשבה זו עשתה לו רגשות אשם.
"דרו, הבאתי לך מתנה."
יוני הרים מזוודה שחורה קטנה, שעד עכשיו החזיק בידו, ופתח אותה על השולחן.
היא הייתה מלאה במסמכים ודפים. מתחת לכל הדפים היה משהו קטן, עגול ועטוף בנייר דקיק. דרו הסיר את העטיפה
בשקיקה. "מה זה?"הוא שאל בהפתעה.
הדבר דמה לצלוחית שטוחה, ובמרכז היה מסך קטן. מסביב למסך היו הרבה כפתורים שונים.
"אני קורא לזה 'מרש'- מקשר רב שימושי. זה יכול לשמש להרבה דברים: שעון, מחשב, אפשר לצלם בזה. זה גם מכשיר קשר
שיכול לתקשר רק עם בן זוגו." יוני הוציא את השני מכיסו. "שני המכשירים חולקים מידע. אם אתה מצלם משהו,ברגע שזה יוקלט
זה יועבר למכשיר השני."
"וואו, מגניב!"
"זהו גם בודק רפואי. אם תצמיד אותו לגופך הוא ידע מה בדיוק המצב שלך וכיצד תתרפא."
"תודה, אבא." דרו חיבק אותו.
"מתנת יומולדת מוקדמת.זה יפצה אותך בזמנים שלא אהיה כאן."
"מה זאת אומרת 'בזמנים שלא אהיה כאן'? אתה לא מתכוון לעזוב בקרוב, נכון?"
"אממ," יונתן לא יכול היה להסתכל בעיניו של בנו. "דרור חמודי, אני מתכוון להשאר כמה שאוכל..."
"שזה אומר? כמה זמן?"
"הרבה זמן." ענה אבא בנעימה חמקנית. "אני רוצה לראות את הדגמים החדשים שלך. רוצה להראות לי?"
"בטח!" בנימה תמימה של ילדותיות דרור הראה לאביו את יצירותיו, וסיפר לאביו בשמחה על הדברים שקורים לו בבית ספר.
ויוני עצם רגע את העיניים, מתענג על הרגע הזה עם בנו. הוא חש שאם היה יכול, היה מבטל את העבר- הזמן בו החל
לעבוד בחברה ומתמסר לחיים עם משפחתו.
עבר שבוע, ולדרו היה כל כך מוזר שאביו נמצא. הוא נהנה מכל רגע. אביו בילה איתו את רוב הזמן,לקח אותו ללונה פארק,
לספארי, לטיולים בנחלים...ועשה איתו את כל הדברים שדרור רצה לעשות. גולת הכותרת של השבוע היה יום ההולדת של
דרו – דבר שלא חגג איתו זמן רב.
יוני היה זה שהפעיל את דרו וחבריו ביום ההולדת – עשה להם תחרויות, פרסים, וזה היה יום ההולדת המאושר ביותר בחייו של
דרו. ומיכל עמדה והסתכלה באושר. היא עצמה רצתה שזה יקרה יום אחד, שיוני ישמח את דרו ולא רק היא.
היא הרי גדלה את דרו במשך השנתיים האחרונות. לבדה. צר היה לה לראות את דרו מביט בהורים של אלי באים לקחת אותו
מהגן, מבית הספר. היא ראתה קנאה ועצב במבטו.
פעם דרו שאל את אמו אם היא יכולה לשחק איתו כדורגל, וזה היה ממש לפני כמה שבועות.
"מה? אני לא יודעת לשחק חמודי."
"אבל אני צריך מישהו שיאמן אותי." דרו הביט בה בתחנונים.
"מה? אוה...אני אלמד.."
"ומתי אבא ילמד אותי? מתי הוא חוזר?" דרו עדיין מתי אבא הלך.
"הוא יחזור. בוא נלך לשחק."
"אבל אבא לימד אותי ראשון! אני רוצה לשחק עם אבא!"
"אבא לא נמצא, אבל הוא יחזור."
"לא רוצה! אני רוצה אותו עכשיו!" הוא רקע ברגליו.
היו לה עוד מקרים כאלה, כשדרו הלך לבית הספר והמורה שאלה אותו במה אבא עובד... דרו קיבל את זה קשה ובכה לה,
ומיכל חבקה וניחמה, והצטערה על כאבו של בנה.
והנה עכשיו יוני כאן! בשר ודם! ומשיק עם דרו ומשמח אותו. סוף סוף אפשר היה לחוש אושר בבית, ולא הכל נפל על מיכל.
אך הזמן טס. לכל דבר טוב יש סוף, ולדרור הייתה הרגשה שזה יגמר במהרה.
הגיע היום השביעי לשהות אביו בבית, מוצאי שבת,ערב. דרו שכב במיטתו והקשיב ללילה. אמא פשוט התעקשה שילך לישון
מוקדם. השעה הייתה רק שמונה! בדרך כלל היא השכיבה אותו בתשע...
הוא התגלגל במיטה אך לא הצליח להירדם.הוא הקשיב ללילה. קולות הדיבור של הוריו נשמעו מלמטה וגברו על קולות הצרצרים.
"דרורי, אתה ישן?" אמא נכנסה לחדר בשקט. לדרו לא היה חשק לענות, והוא העמיד פני ישן. אמא יצאה בשקט. היא משכה
את הדלת לסגירה, אך זו חרקה, והיא לא רצתה להעירו, אז עזבה אותה פתוחה. דרו פקח את עיניו והביט בחריץ האור שבדלת.
"הוא ישן." הוא שמע את אמא אומרת לאבא בחדרם שבקצה המסדרון.
"טוב. אסור לו לדעת שאני הולך הערב."אמר יוני. דרו הזדקף במיטה.
"ככה, בלי להיפרד ממנו?"
"הוא יעשה בעיות..."
"הוא יעשה עוד יותר בעיות אם לא ימצא אותך בבוקר. אתה יודע כמה הוא סובל כשאתה לא נמצא. כל ילד זקוק לאביו, יוני!"
"קשה לי להפרד ממנו! אם אפרד ממנו אשנא את עצמי."
"אתה צריך עכשיו לשנוא את עצמך כשאתה עוזב בלי להפרד!"
"אני לא מסוגל, הוא יאמר ששיקרתי לו!"
באמת אמרת שתישאר הרבה זמן-"
"הם מקדימים את היציאה הפעם," הוא קטע אותה. "אני חייב להיות שם עד חצות."
"יוני..."דרו שמע אותה מקנחת את אפה.
"לא מיכל, אל תבכי.."
"מצטערת.. כמו ילדה קטנה... אבל אני לא מסוגלת יותר! כמה זמן זה צריך להמשך? אני כל כך פוחדת עליך..."
"אני.. הם זקוקים לי, לכישורים שלי.. את יודעת שאני בעצמי רק סובל מכל העניין.."
"קודם הם רצו את עזרתך, אחר כך את כישוריך, בסוף הם ייקחו אותך מאיתנו."
"מיכל אל תגזימי...ששש, אני שומע מכונית."
שניהם יצאו החוצה. דרו קם והביט בחלון חדרו הפונה לכביש.
מכונית חדישה, שחורה כמו זו של אביו, נכנסה לחנית הבית. אבא ואמא יצאו לקבל את פני האיש שיצא ממנה.
דרו יצא מחדרו וירד במדרגות בשקט. הוא יצא דרך הדלת האחורית שבמטבח אל המגרש בו שיחקו הוא וחברו לפני שבוע,
כשיוני הגיע. החניה הייתה מצידו השני של הבית.
דרו התחבא והציץ בהוריו ובזר שלחצו ידיים.
"תרצה לשתות משהו , בן?"שאלה אמא.
הזר הציץ בפלאפון. "טוב, יש עוד זמן." נעתר. "אבל רק רגע, אני הולך להביא את התיק שלי."
הוריו של דרו נכנסו לבית, ובן הוציא תיק ממכוניתו. הוא הוציא משהו מהתיק כשדרו התגנב אל מאחורי מכוניתו של הזר.
מבטיהם של בן ודרו הצטלבו. בן הרים את מה שהחזיק בידו.
זה היה נראה כמו מכשיר מוזר, דמוי אגרוף, שזהר באדום.
'מה אם אבא לא יחזור יותר?' חשב דרו פתאום. 'נמאס לי שהוא כל הזמן עוזב. הוא לא ישאיר אותי כאן יותר! אני בא איתו!'
המחשבות האלו היו מוזרות, כאילו מישהו שתל אותן בראשו של דרו...
בן נכנס לבית.
דרו זינק ברגע שנעלם בדלת והרים את מכסה תא המטען , שהיה כבר פתוח. הוא בחן את סביבתו, ונכנס לשם במהירות.
הוא מצא מזוודה גדולה וריקה, והתכרבל בה.
הוא שמע את תא המטען נטרק מעליו. הוא הרגיש את מכונית מותנעת, והיא החלה לנסוע.
יש החלטות המשנות חיים וייעוד לגמרי. כנראה שזו הייתה אחת מהן.
תגובות
את כותבת יפה!
אבל אני גם מסכימה קצת שצריך להוסיף תאורי רגשות....
תמשיכי...
ועתיד מבטיח, אבל הייתי משפר כמה דברים.
לפי דעתי את צריכה להוסיף עוד תיאורי רגשות, ואת צריכה להאריך רגעים.
למשל, הרגע שבן מביט טל תוך עיניו של דרו, אני הייתי מוסיף עוד טיפה נופח. את כתבת את זה יותר מדיי סתמי, כאילו כלום.
אוליי משהו בסגנון:
"
מבטיהם הצתלבו, ודרו כפא על מקומו באימה.
"זהו זה", חשב לעצמו.
בן חייך חיוך מסתורי ו...", יש מבין?
אגב, אני אחיה, אז יש לי את הזכות להעיר ראשון:).
לא חסר רגשות יש מליון סיגנוני כתיבה וזה אחד מהם אין בזה כללים כל כך