פרק 4
"טרינס, טרינס, איפה אתה?"צרח רגנו. הוא נעמד מול דלת מפלדה והחל לבעוט בה עד שרעדה."אני יודע שאתה שם!"
"מה אתה אומר." אמר טרינס והמשיך בעבודתו.
"אני אפרק אותך!" צרח רגנו."תפתח!" הוא לא זכה לתגובה.
"יש לי הודעה בשבילך, צא מיד!" שום תגובה.
"הו, שרץ אנושי שכמותך..." רגנו פתח בסדרת קללות (שלא מהעולם הזה...) והלם באגרופיו בדלת, אם היה ממשיך כנראה היה עוקר אותה ממקומה.
טרינס חייך לעצמו חיוך מריר והמשיך בעבודתו. אוה! כמעט סיימתי! לחש לעצמו.
הוא פיתל את הסיב האחרון והביט במה שיצר. קופסא מרובעת, שחורה. המון כפתורים קטנים זרועים עליה בדפנות, בפינות ובפאות. הם זהרו בחושך.
"מצוין!" הוא אמר וקם ממקומו.
"אני פורץ את הדלת!"נשמע קולו של רגנו.
"לך על זה." טרינס ענה באדישות.
רגנו היה בן לגזע של יצורים בעלי פיוזים גבוהים מאד, הגרסמנים. הם יצורים בעלי עור כחול, חוטם מאורך, ידיים חזקות, שמנות כחביות, וגוף ענק. בקיצור- לא כדאי להתעסק איתם.
אבל לטרינס לא היה אכפת, הוא היה רגיל לזה.
זהו זה, הלך על הדלת. רגנו עקר אותה מצריה ברוב כוחו. הוא נכנס לחדר. טרינס קפץ על רגליו ונעמד מולו.
הם לא אמרו דבר. רגנו סקר אותו וכל שריר בגופו נראה מוכן לזנק על טרינס, אך הוא שלט בעצמו.
"רואה את הדלת?" נהם והצביע על החור הפעור, "תאר לעצמך איך נראית אם היית במקומה."
"אסור לך לפגוע בי." אמר טרינס בשלווה.
"תהיה בטוח שיום אחד זה יקרה." נהם רגנו. הוא שלח יד ועקר צינור עבה מהקיר."הייתי מוחץ אותך, ככה!"הוא אמר בחריקת שיניים ומחץ בידו את הצינור.
"תודה על ההמחשה." ענה טרינס ופנה ללכת. הוא נעצר כי יצור אחר הופיע בפתח. טק.
הוא היה תרקן, יצור קטן (בעל ראש בגרסת סרטים בדיוניים) גוף צנום, ידיים רזות, רגליים צנומות. הם מתקשרים בעזרת עיניהם כי אין להם פה. עיניהם גדולות מאוד, ותמונות מופיעות בהן. טק הראה תמונות בעניו. טרינס ראה בהן את עצמו נכנס לדלת שחורה, דלת חדרו של הבוס. רגנו ראה את עצמו עוזב את טרינס וחוזר לעבודה.
שריריו של רגנו התרפו והוא הלך לדרכו. טרינס נאנח והחל ללכת.
בעודו צועד חש כאב בירכו, זה היה מהבדיקה האחרונה. למרבה המזל הם רפאו את מה שפתחו שם, אבל טרינס ידע שהוא ימשיך לסבול מזה זמן מה. הוא דחק מראשו את זיכרונות המוריבים* האחרונים. הוא ניסה להעלות בדעתו משהו טוב יותר, אבל לא הצליח. ואז נזכר בהצלחתו. במה שיצר.
הוא הוציא את המכשיר והעביר אצבע על הנקודות, שהיו בעצם אבנים מיוחדות. הוא עבד קשה כדי להשיג אותן, שילם עליהן. הוא הוציא דבר נוסף, שדמה לצלוחית שטוחה, שבתוכה מסך קטן וסביבו כפתורים. הוא ליטף את המכשיר באצבעותיו והדליק אותו. אור ירוק הופיע במסך. היה כתוב שם משהו, אך הוא עדיין לא פירש מה.
הוא המשיך בדרכו, עולה במעליות, עובר חדרים, והולך והולך... סיפור שלא נגמר...
הערה
*מוריבים- ביחיד מוריב= זמן חלל. שווה לשמונים דקות בערך בזמן כדור הארץ. המוריב הומצא לכל מי שחי בחלל, ולא חי בכוכב מסוים, כדי לקבוע זמנים מדויקים. יש תחנות חלל שבהן משתמשים בזמנים של כוכבי הבית שלהם (כמונו) אבל בעיקרון משתמשים יותר במוריב.
משרדו של הבוס היה למעלה. טרינס המשיך ללכת עד שהגיע אל קיר חלק, אדמדם. הוא הניח את אצבעו על נקודה מסוימת והקיר נחצה לשניים. (ברגע שהמערכת זיהתה את סוג עורו והדנ"א, היא הניחה לו להכניס)
טרינס היה בחדר קטן וריק. החדר היה מלא באור אדום, שבקע ממרכז החדר, מריבוע אדום במרכז.
"קראת לי, אדוני."
החומר שבריבוע האדום החל לנוע, ועמוד של אור בוהק יצא.
"כן, טרינס." נשמע קול ברחבי החדר. לקול לא היה שום צורה. הוא היה שטחי- ללא שום רגש או צליל מיוחד.
"אני רוצה לתת לך משימה."
"מה שתגיד, אדוני."
"אני רוצה שתצא מכאן. אתה משוחרר."
"מה? זאת המשימה?"טרינס היה המום.
"כן"
"לאן אלך אדוני?"
"לאן שתרצה."
משוחרר!!! לא עוד בדיקות מכאיבות! לא עוד יצורים מתנכלים! חופש! לצאת מהמקום הזה!
"עכשיו?" שאל טרינס. ליבו החל לפעום בהתרגשות.
"ברגע זה."
טרינס הסתובב ויצא מהחדר. בהתחלה הוא רק הלך, אך אז קלט שהוא חופשי והחל לרוץ. הוא נעצר ברגע שחשב:'לאן אלך?' המחשבה על החופש פתאום הפחידה אותו.
איך יטוס מכאן? יגנוב חללית? כמובן! אבל מותר לו?....בטח שמותר! הבוס לא נתן עוד הנחיות! הוא קיבל פקודה לצאת לחופשי.
אבל פתאום לא הרגיש שמח כל כך. 'מה יהיה עכשיו? לאן אני רוצה להגיע? כמה שיותר רחוק מכאן!'
הוא פחד מהבלתי נודע. מה יעשה יצור כמוהו שאיננו יודע לאן הוא שייך? הוא תמיד היה תלוי במפקדיו. הם ידעו למה הוא זקוק, ועכשיו הם פשוט זורקים אותו! אבל הגיע הזמן לצאת אל היקום הגדול. הוא החל ללכת לכיוון נמל החלל המרכזי, שם יחפש הוא לעצמו ספינה.
בדיוק כשהחל להתרגל למחשבה על החופש הוא נתקל במשהו מוצק שעמד בדרכו.
הוא הרים את מבטו. רגנו עמד שם, ואיתו כמה חייזרים נוספים. החבורה הזאת הייתה האויבים של טרינס.
"אז מה, יוצא לחופשי?"
טרינס אילץ את עצמו לשמור על קור רוח, כי כעת ידע שהם יכולים לפגוע בו, אם הפאוורים עוד לא זקוקים לו...
הם החלו להקיף אותו. טרינס חישל את עצמו..
"בואו נראה לו מה זה חופש..." נהם רגנו.
כשהם גמרו איתו, הוא כבר היה שרוע על הרצפה.
"אל תדאג, אתה לא מת. קיבלנו פקודה לא להרוג אותך." אמר רגנו והם הלכו.
"ברכת פרידה..." רטן לעצמו טרינס. הוא ניגב את שפתיו מן הדם וקם על רגליו, גופו עדיין רועד.
הוא החל ללכת לכיוון הרציפים.
הנמל היה, משום מה, ריק מיצורים חיים. היו שם רק חלליות דוממות. טרינס נזכר שזה זמן שינה.
הוא החל לחפש חללית אשר תתאים לו למסע.
הוא הסתובב ובחר בחללית קטנה, שאותה תמיד חמד. זו הייתה חללית שהייתה חשובה לפאוורים.
היא הייתה קטנה, ירוקה ומשוכללת. טרינס נכנס אליה והתניע, ופתאום הבין שמשהו פה מתוכנן. הפאוורים בוודאי צופים בו, יודעים את כל צעדיו.
'יש להם מטרה, בשחררם אותי', חשב טרינס בעייפות.
'תמיד הם היו יודעים הכל מראש. השאלה היא איזו מטרה?'
הוא הדליק את מנועי הספינה והחל להמריא.
תגובות
בעזרתו יתברך
מה הוא חושב לעצמו, רק בגלל שהוא יכול לטלוש דברים ולהרוס דברים..
אממ תשמידי אותו פשוט;-) כדי שלא יפגע בשאר היצורים הטובים שם.
אפילו שגיבור הסיפור יוצא לחופשי[?]
כתיבה טובה בסכ"ה, שימי יותר לב לפיסוק.
אני מציעה לך גם לחלק לפסקאות, זה יכול להנעים את הקריאה.
מחכה להמשך ומאחלת הצלחה רבה! (:
מחכה לפרק הבא.....
בכוונה לא כתבת איזה יצור הוא טרינס?