פרק 6
"ידעתי!" אמר טרינס בכעס. הלכתי לאיבוד. גאון! למחשב של הספינה אין מפה של שום איזור. זוהי ספינה חדשה לגמרי, אין לה כמעט ניסיון טיסה (חוץ מהופעת הבכורה שלה, שהייתה גאווה לפאוורים).
טרינס בעצמו לא היה בעולם אחר חוץ מעולם הפאוורים, כוכב ברזל שמור היטב. הוא שמע שיחות טייסים עוברי אורח, וידע שיש יקום בחוץ, עולמות נוספים.
אבל זה כמו פסיק במחשב הגדול ביותר! הוא נקודה אחת בין אינסוף עצמים! לאן ילך? מי יעזור לו?
אני בוודאי היצור היחיד מסוגי בכל היקום. הוא חשב בייאוש. הלוואי שהייתי יודע אם יש עוד כמוני. הוא אפילו לא ידע איך לדאוג לעצמו. הפאוורים טיפלו בו. הביאו לו אוכל, בגדים מתאימים. הכל. אבל כלום. הוא תמיד הרגיש ריק. כמו צינור חלול.
איך יסתדר אם הוא בקושי מסתדר עם עצמו, עם גופו?
תחושה מוזרה מלאה אותו. מה עלי לעשות? מהי מטרתי? זהו החופש? כשאינך יודע מה לעשות עם עצמך?
הוא לא ידע, ואז החל לפחוד. פחד מהבלתי נודע...
עברו כבר חמישה עשר מוריבים מאז יצא לדרכו, והוא החליט להתקדם בקו ישר, עד שימצא עולם בוא ימצא את חייו החדשים.
הפאוורים היו מרוחקים מכל הגזעים. הם היו אימפריה נפרדת, והוא ידע שכדאי לו להתרחק כמה שיותר מהר מאימפריה זו.
ועוד בעיה. הוא חשב. איך מטפלים בחללית הזו?!
מחשבה זו עלתה כשהביט במד האנרגיה הכללי של הספינה, שהראה סימנים מדאיגים. הוא צריך להגיע לנמל חלל כלשהו ושם ימלא אנרגיה.
למה הם שיחררו אותי? האם אני עדיין מביא להם תועלת?
הם תמיד רק בחנו אותו. זיכרון הבדיקות עוד היה כואב. חיפשו את תמצית האדם. חקרו את גופו, את מוחו וכיצד הוא גדל. לכן הוא נקרא "ייצור מעבדה". הוא שנא את זה. היו רגעים בהם שנא את גופו, צורתו. תמיד יוצא דופן, תמיד שונה!
הוא הסתובב ובדק את החללית, תוך כדי טיסה.פתאום שמע קולות צלצול. "תקלה, חוסר אנרגיה." הודיע מחשב החללית בקול מתכתי. "אוי!" הוא נבהל. החלו להישמע קולות מלחיצים, והמסכים סביבו הראו את ירידת האנרגיה. "לא הייתי צריך להפעיל מהירות גבוהה כל כך עליה."אמר טרינס. הצג שהראה מהירות החל להראות סמנים של נסיגה.
אני חייב להגיע לאיזשהו כוכב מיד! הוא חשב. מרוב לחץ, הוא לחץ על כפתור גדול וכחול וזה הגיב בצעד בלתי צפוי.
בום! החללית נורתה היישר לפנים. טרינס שעד עכשיו עמד נפל מעוצמת ההדף.
כשקם על רגליו ראה כוכב מתקרב במהירות. הוא היה בצבע חרדל. לכוכב היו חמישה ירחים, הוא הבחין. אפשר לנחות פה.
"אבל איך נוחתים?" הוא שאל בקול.
"אמור את המקום שברצונך לנחות בו." אמר פתאום מחשב החללית. טרינס קפץ. הוא לא ידע שהוא משוכלל מספיק כדי להגיב.
"הכוכב שמולנו." אמר.
החללית האיצה את תעופתה וטסה היישר לעבר הכוכב.
כשהחללית נחתה, טרינס שאל מה התנאים בחוץ. ממה שהבין מדבריה המדעיים של החללית הוא הבין שהוא יכול ללכת בחוץ. הוא יצא מחללית.
טרינס יצא מהחללית. לפניו השתרעה שממה גדולה, בעלת חול חרדלי. השמיים היו בצבע צהוב חיוור. הדממה הופרעה רק ע"י הרוחות הסוערות שעירבלו את החול הרב.
טרינס פסע כמה צעדים ושקע בחול הטובעני.
הוא רטן והמשיך לצעוד. חייב להיות פה לפחות נמל חלל אחד. הוא חשב.
לפתע שמע קול גבוה:"בולושקוב, בולושקוב!"
טרינס הביט לעבר הקול ופקח עיניים בתדהמה.
לעברו רץ יצור שהוא מעולם עוד לא ראה.
הוא היה לבן לגמרי, ראשו דמה לביצה, וגופו אליפסי. הגוף האליפסי נשען על ידי זוג רגליים חזקות. לדעתו של טרינס, הוא היה מכוער.
אבל לא מזה הוא לא נבהל. הוא נבהל ממה שמאחורי היצור. במבט ראשון זה נראה כמו עמוד ארוך עשוי חול שהתפתל כגוף חי, אך ממבט שני הוא הבחין שזו בעצם מעין מפלצת שדמתה לצינור ענקי וארוך, מכוסה חול.
טרינס הפך את פניו וברח, שומע מאחוריו את היצור: "בולושקוב, בולושקוב!"
טרינס היה כעשרה מטר מהחללית, ורץ היישר לחללית.
אך מולו בקעה מהאדמה עוד מפלצת חול. היא הפרידה בינו לבין הספינה.
טרינס הביט לאחור אל המפלצת הראשונה, וראה אותן. לפחות עשר מפלצות בקעו מהאדמה מסביב והקיפו אותו ואת היצור.
הן החלו לסגור עליהם.
היצור כבר היה ממש לידו, והמפלצות שאגו והחלו להסתובב סביבם, יוצרות ענני חול וממלאות את האוויר ברוחות.
אחת המפלצות כבר הרכינה את ראשה, כנראה כדי לבלוע אותו חיים.
רעיון צץ בראשו.
הוא התחמק הצידה כשהמפלצת נגחה בו, ובמקום זאת נגחה באדמה.
ראשה ניתר לאחור בשאגה כואבת. למזלו של טרינס, היא הייתה הכי קרובה לחללית.
שאר המפלצות שאגו בקול צורם ונגחו לעברו ביחד. התזמון היה מושלם. הן נגחו אחת בשנייה בכוח.
טרינס לא בזבז רגע, ורץ בכל המהירות. כשעבר מתחת לאחת מכנפי החללית אחת המפלצות ניסתה לנגוח בו, ובמקום זה נגחה בכנף החללית ושברה אותה.
הוא זינק דרך הפתח לתוך החללית.
דרך החלון הקדמי של החללית הוא ראה את אחת המפלצות תופסת את היצור המוזר והחסר רגליים בפיה. היצור האומלל התפתל ופרכס בחוסר אונים בפיה של המפלצת. שאר המפלצות התקדמו לעבר החללית והחלו להכות בראשיהן בדופנותיה.
טרינס לחץ על הכפתור שמפעיל את מנועי החללית. היא הייתה במצב להמריא.
"הפעילי את מערכת השטיפה של החללית". אמר טרינס.
הוא שמע רעש מתוך החללית. "יש מצב להוציא את אחד מצינורי השטיפה לשטוף משהו מבחוץ?"שאל טרינס.
בתשובה יצאה ידית מבין כפתורי הבקרה, וטרינס ראה דרך החלון הגדול צינור יוצא החוצה.
באותו זמן החללית כבר החלה להמריא.
טרינס אחז בידית ובעזרתה יכל לכוון את הצינור לכיוון המפלצת שהחזיקה את היצור.
"אש!" קרא טרינס בהתרגשות ולחץ על הכפתור בידית. מאיפה זה בא לי פתאום? חשב בתימהון.
זרם המים פרץ ושטף את המפלצת במים כחלחלים. המפלצת שמטה את היצור והוא נפל על כנף החללית.
"מחשב, תוציא עוד צינורות!" קרא טרינס, וכשהם יצאו טרינס אחז בעוד ידיות וכיוון את כל הצינורות לעבר המפלצות.
"אש!!" הוא שאג. המפלצות עפו אחור מעוצמות הזרם. הן מעולם לא הרגישו משהו נוזלי, וכך החול שעטף אותן נשטף. הן שאגו בכאב והחלו לשקוע, כאילו הן בעצמן עשויות חול. אט אט הן נעלמו מהשטח.
טרינס הביט דרך החלון על היצור שנתלה על כנף החללית. הוא פתח למענו את הדלת. פתאום חש טוב מאוד.(בפעם הראשונה הוא עשה למען מישהו משהו, ולא ידע שזה נקרא עזרה, ולא הכיר את ההרגשה הטובה.)
היצור נכנס לחללית. טרינס קם ויצא אל חדר הכניסה של החללית.
במשך רגעים ארוכים הם בחנו אחד את השני בשתיקה.
היצור היה הראשון שדיבר.
"מורנוש". הוא אמר.הוא דיבר במהירות בקול נמוך.
"מה?" שאל טרינס.
"מורנוש שה משטק!" אמר היצור. שפתו הייתה מהירה ומלעילית.
"אני לא מבין." אמר טרינס.
היצור הניע את ראשו אל טרינס ואז אל הכוכב שבדיוק עזבו, ואז הרכין את ראשו אל חזהו, כמצביע על עצמו.
טרינס הבין שהוא מודה לו שהציל את חייו. הוא חשב שעדיף למצוא דרך טובה יותר לתקשר עם היצור.
הוא ניגש אל היצור. מקרוב הבחין בהמוני קמטים שכיסו את פניו של היצור, ואף את כל עורו. טרינס אחז בכתפו של היצור והוביל אותו אל תוך החדר. טרינס החל לחפש בארונות הקטנים בפינת החדר, עד שמצא את הדבר שחיפש- קופסה קטנה. הוא פתח אותה והוציא ממנה דסקיות קטנות. טרינס לקח שתיים מהן והרכיב על צידי ראשו של היצור איפה ששיער שאיבר השמיעה נמצא.
"אווה"! אמר היצור שכנראה הבין למה הדברים משמשים. הוא מיהר להסיר את הדסקיות מאוזניו ושם אותן על חזהו. ברגע שהן נדבקו לחזהו הן נעלמו, ולא השאירו זכר.
"פרשינס!" קרא היצור כשמישש את חזהו.
פירוש המילה היה "מדהים". טרינס חייך בשביעות רצון. המתרגמים, שהורכבו גם עליו, פעלו כמו שצריך.
"מה שמך?" שאל טרינס.
היצור שתק לרגע, מופתע מזה שהבין את מה שאמר לו טרינס.
"שמי הוא גולושקום." הוא ענה. "אני אאודרונום. מי אתה?"
"טרינס."
"מה אתה?"
"בן אדם".
"מה זה בן אדם?"
טרינס חשב לרגע. הוא בעצמו בקושי ידע על בני אדם. איך יסביר ליצור?
"אממ... כל בני האדם נראים בערך כמוני."
"שיערתי לעצמי. גם אצלנו זה כך. איפה אתם חיים?"
"לא יודע."
"לא יודע?"
טרינס לא ידע מה לומר. הוא לא ידע כלום על בני האדם. הוא שיער שהם נראים כמוהו, כמו בכל גזע שכולם דומים לכולם. אבל איך ידע עליהם, כשהוא חי בין יצורים שונים ממנו כל כך? הוא מזמן למד להסתדר עם העובדה שהוא מאוד שונה מהאחרים. החייזרים שחי ביניהם לעגו לכישרונותיו, התעלמו מהצלחותיו והחשיבו את הגזע האנושי (אולי בגללו) לגזע נחות בכל המובנים.
אין פלא בכך שטרינס לא היה שמח, או מאושר, או שלא אהב את עצמו. לפעמים רצה לשנות את גופו לגזע אחר.מובן שלא העז לספר זאת לאף אחד, לא שהיה מישהו לספר לו. לא היה לו במה להתגונן ולהתגאות בגזע האנושי, כיוון שלא ידע ולא הכיר את בני האדם.
"אתה שונה מכל יצור שהכרתי אי פעם."אמר החייזר.
"מממ..."טרינס לא ידע מה לומר. הוא החל להתעסק במערכת הניווט.
"אז מאיפה באת?" שאל גולושקום.
"מיונסטורם."
"יונסטורם זה של הפאוורים!"אמר החייזר בבהלה. "הארורים האלה נלחמים בנו כל הזמן. מנסים להשתלט על הכוכבים שלנו."
טרינס לא ענה. זה לא עניין אותו בכלל.
"כנראה שתצטרך עזרה. אינך מכיר את החלק הזה של הגלקסיה, ואם אתה רוצה, אני יכול לעזור לך לצאת מכאן. אראה לך את הדרך."אמר החייזר.
"ואתה מכיר?"
"כ-לא. חשבתי שאני מכיר,וטעיתי. בגלל זה אני כאן."
"מה? למה אתה מתכוון?"
"חשבתי שאני יכול למצוא את האוראגל של נטסיין..."
"מה?"
"...אבל איבדתי את הדרך. אבי הזהיר אותי.. הייתי צריך להקשיב לו.."
"אה אתה צעיר?"
היצור הביט בו.הוא נראה כל כך מוזר לטרינס, ועתיק. צעיר?
"כן. עדיין לא עברתי את ההסמכה להיות אדון לעצמי-"
"מה זאת אומרת?"התפרץ טרינס.
"אוה, נכון אתה לא אאודרונום. אצלנו, בגיל שלי, צריך לעבור מבחן שרק אחריו מותר לנו לעשות כרצוננו."
"מה? עד עכשיו עשית רק מה שהוריך אמרו לך?"
"בוודאי."
טרינס צחק. "אני תמיד ברשות עצמי."
"יופי לך."ענה גולושקום. הוא לא נראה נעלב. הוא לא הבין את צחוקו של טרינס. "ככה אצלנו הכי טוב. רק כשאנחנו מוכיחים שאנו יכולים לעמוד ברשות עצמנו אנחנו מורשים לעשות כרצוננו. הכי בטוח. עכשיו אני מבין שלא הייתי בסדר. התעקשתי לעשות משהו על דעת עצמי לפני המבחן, ותראה מה קרה לי- החללית שלי התקלקלה בדרך ונפלה פה."
"אה."
"אבל בעצם היא לא שלי, החללית. גנבתי אותה מאבא. לא הייתי צריך לעשות את זה..."
"כמה זמן אתה פה?"שאל טרינס שלא הצליח להבין את האשמה של גולושקום.
"המון, חמישים מוריבים!"
"וואו, הרבה, איך חיית?"
"חייתי. היה לי מלאי מספיק של רקלנדים."
"רקלנדים?"
"זה מזון.אני חייב להיות אסיר תודה לך. הצלת את חיי. אני מחויב לעשות כל מה שתבקש ממני."
"באמת? אני באמת צריך מישהו שיכוון אותי אל מחוץ לגלקסיה, אולי לאזור בו נמצא "איגוד הגזעים היקומי".
"זה רחוק מאוד, יהיה קשה להגיע לשם. אני לא אוכל לעזור לך, אבל אצלנו בכוכב יש קשר עם האיגוד. נוכל לעזור לך."
באמת? תוכל לקחת אותי אליכם לכוכב?"
"כמובן. אנו ישרים ורודפי צדק. נשתדל לעזור."
":טוב." טרינס היה מרוצה. "אתה יודע להטיס חלליות?"
"כמובן. אני מבין גדול בחלליות ממונעות באנרגיית סופר נובה."
"כן, אבל זאתי ממונעת באנרגיית גבישי רתיוס."טרינס ראה את חוסר ההבנה בפניו של היצור. "עזוב אתה לא מכיר. וגם עם הכרת, אני במקומך לא הייתי מתגאה בהטסת חלליות אם איכשהו נפלתי על כוכב שכוח אל המרוחק בטריליון שנות אור מכוכב הבית שלי."
היצור הביט בו בריכוז מוזר. טרינס לא אהב את ההבעה החטטנית שלו.
"לבני אדם יש חשיבה גאוותנית." גולושקום אמר.
"ככה אנחנו." אמר לו טרינס וחייך."תעזור לי להדליק את המנועים?"
תגובות
חי, זורם, מחשמל (תרתי משמע), מציג את האדם כחול מהלך (תזכורת לספר בראשית?). אהבתי.
כמו אינקוגיטו ודרוש חולה
סיפור מעניין ומותח (על אף שאני לא כ"כ אוהב מד"ב)
לענ"ד הסגרת מוקדם מידי את עובדת היותו של טרינס בן אדם - כשכתבת: "זיכרון הבדיקות עוד היה כואב. חיפשו את תמצית האדם...."
מצפה להמשך!
יהונתן.