פרק 8
דלת המעלית נפתחה, ואלי יצא ממנה ללובי. הלובי היפה, המטופח, כלל לא משך את עינו. הוא גם ככה רואה אותו כל בוקר במשך חדשיים. למי אכפת אם המקום נראה יפה, כשהוא בכלל לא שייך לך? כשאין לך בכלל מקום משלך?!
הוא עבר את האולם בלי להסתכל סביב, מבטו ישר קדימה. בדיוק כשהגיע לדלת היציאה, הוא קלט את אימו עולה מולו במדרגות בפתחו של המלון.
"אה, אלי, יופי." היא אמרה בעייפות. היא החזיקה המון שקיות מלאות, חזרה מקניות. יהודה אחיו הקטן עמד מאחוריה והחזיק גם הוא שקיות.
"בוא תעזור לאמא." אמר יהודה.
לא רוצה! הייתה התשובה שקפצה לאלי לראש.
"בסדר." הוא אמר ולקח את השקיות. אחרי שגמרו להעלות את כל השקיות לחדר, אלי מיהר לצאת.
"אלי לאן אתה הולך?" קפץ לפניו אחיו דניאל בן החמש.
"מה 'כפת לך?" התעצבן אלי. הוא התחיל לפתוח את דלת הכניסה לחדר כשדני (דניאל) תפס בחולצה שלו. "אני בא איתך!" הוא אמר.
"לא, אתה לא!" אמר אלי ופנה להביט בו באיום.
"כן, אני כן!" התעקש דני.
"תעזוב את החולצה שלי ועוף מפה!" אמר אלי בזעם.
הוא תפס אותו והניף אותו אל תוך החדר.
"תעזוב אותי!" צרח דניאל. אבל אלי, מחזיק אותו מעל ראשו, הפיל אותו על המיטה הגדולה.
אלי קלט את אימו עומדת לידו במבט כועס.
"לאן אתה הולך?" היא שאלה.
אלי שתק. הוא לא רצה שישמו בכלל לב שהוא הלך. הוא הביט באימו. היא נראתה כל כך עייפה, מותשת.
בשבועות האחרונים היא לא נחה. עובדת במשרה שהצליחה להשיג-מזכירה באיזה משרד. אמא המסכנה. פעם עבדה בעריכת ספרים. מקצוע שהיא כל כך אהבה. אבל מאז ש-
די! אל תחשוב על זה עכשיו! אלי עצר את עצמו. אין לי כוח. לא נשאר אפילו כוח לחשוב על זה. אבל מה לעשות שזה בא כל הזמן. למה הם עשו את זה?!
למה????! מה יצא להם מזה? כלום! ראבאק!
עדיין יש פיגועים. עדיין הערבים שונאים אותנו. עדיין אין שלום.למה הם לא יקלטו לעולם שאי אפשר לעשות שלום עם החיות האלה?!
לעזאזל! הם צריכים לראות את אמא שלי עכשיו! תראו מה עשיתם לה! תראו מה עשיתם לנו! לא עשינו לכם כלום!
היינו אזרחים טובים! החממות שלנו מילאו את המדינה הזאת הגידולים משובחים!
אולי המבוגרים צודקים. חשב אלי. אולי ראש הממשלה עקר את גוש קטיף (ומתכוון עוד..!) בשביל לשבור את הציבור הדתי.
הוא הביט סביבו. בדיוק עכשיו נכנסו לחדר אוריאל ושגית, אחיו ואחותו הגדולים. בטח חזרו מהסניף. כשנכנסו, כולם פתאום התעוררו. דניאל ויהודה באו והתחילו לספר להם על חתלתול עזוב שמצאו, קפצו סביבם וצחקו איתם.
אוריאל ושגית תמיד משתדלים לשמח את המשפחה, להצהיל את האווירה. באים ועוזרים לאמא ואבא. נראה שאמא ואבא לפעמים ממש נשענים עליהם.
אבל לא הוא. לו לא נשאר עוד רצון לעזור.
הוא התחיל ללכת לדלת.
"אלי, השאר כאן!" פקד פתאום אוריאל אחיו, בן השבע עשרה.
"מה אתה רוצה!" התעצבן אלי.
"אני יודע עם מי אתה מסתובב. אל תחשוב שאני לא יודע מה אתה עושה בזמן האחרון ועם מי התחברת." אמר אוריאל באיום.
"ככה?!" אמר אלי בכעס. "אתה עוקב אחרי? שלא תעז! אתה לא תתערב לי בחיים!"
"חסר לך שתרד לשתייה או לסמים או כל דבר אחר!"אוריאל עמד מולו, מתנשא בגובהו מעליו. "לאבא ולאמא יש מספיק צרות, הם לא צריכים גם אותך!"
"אז מה תעשה? תסגיר אותי למשטרה?" לעג לו אלי.
"אליאסף!אוריאל! תפסיקו לצעוק!"אמרה אמא."מה קורה פה? אתם עוד תעירו לי את סימה!" וכאילו בתשובה בקע קול התינוקת מהחדר השני. אוריאל הביט באלי בכעס והלך לחדר השני.
אלי הרגיש שהדמעות חונקות את גרונו. הוא יצא מדלת הכניסה.
אני שונא אותו! חשב.נמאס לי מכולכם! כל היום עצבניים, כל היום עוקבים אחרי! איך בדיוק נמשיך הלאה כך?
החיים הם זבל. העולם הזה זבל, ובמיוחד המדינה הזאת!
אלי היה כל כך שקוע במחשבות, שלא שם לב שהוא יורד במעלית ויוצא מבית המלון.
כבר התחיל להחשיך, וירושלים הדליקה אורות. אלי תמיד אהב לבקר בירושלים. העיר היפיפייה, העתיקה הזאת רתקה אותו. כל כך הרבה דורות נלחמים עליה. כל כך מיוחדת. אי אפשר שלא להרגיש שהיא מיוחדת.
גם הכותל המערבי. מיוחד. קדוש. ירושלים של זהב. כמה מתאים המשפט הזה לעיר הזאת.
אורותיה מתנוצצים בחושך, ההרים סביבה. כל כך מלכותית.
אבל כל זה רק הגביר את געגועיו ליישוב שלו בגוש קטיף.
איפה אלוהים לעזאזל בכל העניין הזה? אלוהים מת. למה שאאמין בך?
הוא לא היה נותן לכל זה לקרות אם הוא היה כאן!
למה יש סבל בעולם? למה? אולי בגלל שאלוהים עזב את העולם, כפי שכולם טוענים...
אלי התחיל ללכת. הוא חלף על פני החניה של המלון, ועבר את שער בית המלון.
פתאום הוא שמע:"הי , אלי!" הוא הסתובב והבחין בחבר שלו גיא.
"גיא,מה קורה?" הוא ניסה לומר בנימה רגילה, אבל המילים נתקעו לו בגרון.
"סבבה אחי." גיא הביט בו. "מה קרה?"
"כלום." אמר אלי.
"נו מה, אתה נראה מבואס." פסק גיא. "בוא." הם התחילו ללכת וירדו בכביש.
"אני יודע למה אתה מרגיש ככה."אמר גיא לאחר שתיקה קצרה."גם אני הייתי בטוח נכנס לדיכאון אם הייתי עובר לגור בבית מלון חודשיים."
"זאת לא אשמתי, אתה יודע." אמר אלי.
"נכון."אמר גיא.הוא מאוד הבין את אלי. וגם הוא לא הבין את ראש הממשלה עם התוכניות שלו.
"שוב רבת עם המשפחה שלך?" שאל גיא.
"משהו כזה."
"להגיד לך את האמת דוגרי, אני במקומך כבר הייתי בורח מהבית. אה, זאת אומרת בית המלון. אתה יותר מידי סובל."
"הצחקת אותי. לאן יש לי ללכת?"
"תבוא לגור אצלי. אתה כבר ילד גדול,חמש עשרה,לא?"
אלי עצר. לבוא לגור אצלו?! מי עושה דברים כאלה? ובכלל, גיא בא ממשפחה לא דתית, ואלי הוא דתי. איך בדיוק יבוא לגור אצלם?
אבל, גם הוא מרגיש כבר שהיהדות לא אומרת לו כלום יותר. עדיף כבר להוריד את הכיפה ולזרוק את הכל. נמאס כבר מכל העמדת הפנים. גם ככה אין את מי לעבוד בדתיות הזאתי.
"אתה יודע מה, זאת אפשרות.."אמר אלי מהורהר.
"הורים שלך יהרגו אותך, לא?" אמר גיא בצחוק.
"הם יקרעו אותי לגזרים. אבל זה לא אכפת לי." אמר אלי בחיוך.
גיא תפח על כתפו."דברת כמו גבר. אנחנו לא צריכים לפחד משינויים. אני אשאל את אימא שלי."
"כן." גם ככה אני מכיר את הבית שלו טוב. הייתי אצלו המון. חשב אלי.
"מצוין."אמר גיא.
"שמע,מחר אחרי הלימודים אני אדבר איתך. " אמר גיא. "אני צריך לדבר עם אמא שלי על זה."
"בסדר."אלי נאנח.
"די, אל תתבאס לי עכשיו! הולכים לבית של איציק. אתה זוכר אותו נכון?"
"בטח."
כשנכנסו לבית המסיבה הייתה כבר בעיצומה.
"יאללה מה אתם עומדים בפתח כמו חנונים בואו תשתו!"קפץ עליהם איציק ודחף להם בירות לידיים.
"איציק נכון שיש לאבא שלך בר?" שאלה רווית בחיוך.
"רעיון טוב,"אמר איציק בחיוך קונדסי. "יאללה אני מוציא!"
כעבור שנייה הוא חזר עם בקבוקים גדולים.
"רגע, אבא שלך מסכים?" שאל אלי.
כולם הביטו בו.
"אתה לא הולך להלשין עלי נכון?" שאל איציק.
"ברור שלא-"התחיל אלי אבל גיא קפץ:"מה יש לך איציק, אלי סתם מתבדח. עזוב אותו. הוא במצב קשה עכשיו."
"אה, אז יאללה בוא תשתה כדי שתרגיש טוב יותר."איציק דחף לאלי בקבוק.
"חברה תנסו,נשבע לכם זה טעים. מה אתם מפחדים?"צעק יריב שהתחיל לשתות. כולם צחקו ונטלו להם כוסות.
אלי עמד בשקט, הבקבוק בידו. הוא אף פעם לא ניסה משקאות חריפים, וחשש גם לנסות עכשיו. הוא לא רצה להתמכר.
"יאללה אלי נראה אם אתה גומר בקבוק שלם!" צעק איציק.
"אממ..."אמר אלי. הוא נזכר במריבה שלו עם אוריאל. אז מה! חשב. אני לא שם עליו!גם כן הוא! שיתפוצץ העולם!
הוא הסיר את הפקק של הבקבוק בתנופה והחל לשתות.
ואז באה המוזיקה, וריקודים עם הבנות, עם שירים של:"הוא אוהב אותה, היא אוהבת אותו, אזה כיף היה בקניון.." (ציטוט של גיא-צבי מינץ)
בשעה ארבע לפנות בוקר אלי נכנס לבית המלון. בלב רועד, בתקווה שאף אחד לא יתפוס אותו בשעה כזו, הוא עלה במעלית והלך בשקט במסדרון. לפתע עצר בבהלה. אין לי מפתח! נזכר. והחדר בודאי נעול וכולם ישנים, רק שלא יצטרך להעיר אותם... אך הנה בא מענה למחשבתו.
"אל תדאג, אני אעזור לך להכנס." הוא שמע פתאום קול מאחוריו. הוא הסתובב בבהלה. "אוריאל! מה אתה עושה פה?" הוא השתדל לשאול בתמימות.
אוריאל הביט בו בזעם. "אל תשחק אותה,טוב!" הוא אמר בכעס. אלי הרכין את ראשו.
"לא היה לך אכפת שאמא נכנסה לישון בוכה מדאגה, ואבא לא מצליח להרדם, הא?"אוריאל סינן בין שיניו בזעם כבוש.
אלי הרים את ראשו והביט באוריאל בכעס.
"מה זה?"שאל אוריאל והריח את האוויר."סיגריות?" הוא תפס בזרועו של אלי בחוזקה.
"תעזוב אותי!" צעק אלי בכעס וניסה לשחרר את זרועו.
"תשתוק! אתה רוצה להעיר את כל בית המלון?" זעם אוריאל."אין לך לב. אני אפילו כבר לא בטוח שאתה באמת אח שלי! אתה כזה אידיוט, אנוכי! חושב רק על עצמך!"
"סתום! לא רוצה לשמוע אותך!"צעק אלי והתחיל לברוח למעלית. הוא לחץ על הכפתור והמעלית נפתחה. אלי נכנס ולחץ כדי לסגור אותה, אך אוריאל תפס את הדלת שלה, שלא תיסגר."בוא הנה! עוד לא גמרתי איתך! הזהרתי אותך כבר! רק ביד קשה אפשר לדבר איתך, יא תינוק. למה אתה חייב תמיד להחמיר את המצב!?למה תמיד לעשות צרות?! אתה נהנה לראות אותנו סובלים?!"
"לך מפה!"צרח אלי.
"די, מספיק."נשמע פתאום קול מהמסדרון.
אבא,עייף כולו,שקיות שחורות סביב עיניו, עמד שם. מאחוריו עמדו כמעט כל האחים והאחיות חוץ מסימה התינוקת ודני. כולם עמדו ובהו בהם בעייפות, בהאשמה. חוץ מאמא, שהביטה בו בצער, דמעות על לחייה.
"אוריאל, אליסף, לכו לישון. נדבר על זה מחר בבוקר." אמר אבא.
אלי ואוריאל צייתו. אוריאל בכעס, אלי במסכה של אדישות. הם התחילו ללכת לכיוון החדרים, נועצים מבטים שוטמים זה בזה.
כולם נכנסו לחדרים, למיטות. שום לילה טוב.
הלילה (השעות שנותרו לשינה) עבר על אלי באיטיות.
הוא לא הצליח להרדם, וכשהחלו לצייץ ציפורים (הן תמיד מתחילות לצייץ לפני הזריחה!) הוא קם ממיטתו ביאוש. לא מצליח לישון.
אולי באמת הגיע הזמן שאעבור לגור איפה שטוב לי. חשב במרירות. כולם גם ככה רק מקשים עלי.
אבל בדמיונו ראה את אמא בוכה עוד. אבא כועס וכואב..אוריאל כועס...ושוב המבט המאשים הזה על פני כולם.
הוא שב לשכב על המיטה. המראה הזה של כולם מביטים בו בהאשמה לא זז ממוחו עד שלבסוף נרדם.
פרק 9
"גיא קום כבר!"הקריאה הקפיצה את גיא, כמו כל בוקר, מהמיטה.
"רק שניה!" הוא צעק. הוא באמת היה עייף, אבל בעיקרון, הוא לא ילד שקשה לו לקום בבוקר. תמיד הוא קם כמו פנתר, וגם הבוקר זה היה כך, אפילו שהלך לישון לפנות בוקר.
במהירות התלבש, זרק ספרים לתיק שלו, וירד למטה למטבח.
"בוקר טוב."
"בוקר אור." ענתה לו אימו.
גיא ניגש לשיש והתחיל להכין לעצמו נס קפה. "אמא." אמר כששם סוכר בכוסו "יש משהו שאני צריך לשאול אותך."
"מה?" היא שאלה כשטיגנה חביתה, גבה מופנה אליו.
"יש לי חבר שאין לו בית. יש מצב שיבוא לגור כאן?"
היד של אימו נעצרה באמצע הטיגון. היא הסתובבה להביט בו.
"מה זאת אומרת לגור כאן?"
"לחיות כאן. את יודעת, לישון פה, לאכול פה-"
"לא שאלתי מה פירוש המילה לגור!"היא קטעה אותו. "התכוונתי, ממתי יש לך חבר שצריך לגור אצלנו?"
"ההתנתקות, את יודעת..."
"אההה. אין לו משפחה?"
"בטח שיש לו. אבל הם במצב קשה."
"מצב קשה? הם חיים בבית מלון פה בירושלים, לא?"
"כמה זמן לדעתך אפשר לחיות בבית מלון?"
"כמה זמן הם שם?"
"חודשיים בערך."
"חודשיים?! ולא מסדרים להם מגורים?"
"את לא יודעת?!! המצב שלהם על הפנים! הם נרקבים שם!"
"אבל הממשלה הבטיחה פיצויים מלאים!"
"שמעת על מישהו שקיבל פיצויים?" גיא התחיל לחשוב שזה מוזר, הוא יודע משהו חשוב שאמא שלו לא מודעת אליו.
"מנהלת סלע אמורה לטפל בזה..."
"דיברו על זה מתישהו? אולי בחדשות? בטלוויזיה? אינטרנט?"
אימו קימטה את מצחה. "אני לא זוכרת."
"לא הגיוני. לא מדברים על המגורשים בחדשות? חשבתי שאת היא זו שהכי רואה חדשות..."
"אולי הגיע הזמן שגם אתה תתחיל לראות חדשות!" אימו הלכה והדליקה את הטלוויזיה. "אני יודעת שכל מי שביקש מוקדם את הפיצויים קיבל..."
"ומה עם אלה שלא רצו להתפנות... ולא חשבו שהם יתפנו בסוף?"
"מה זאת אומרת?"
"אלי סיפר לי שאפילו עד הרגע האחרון אבא שלו לא ארז את הבית. הם התחילו לארוז רק כשבאו החיילים לפנות אותם..."
"למה?"
"הם האמינו שאלוהים לא ייתן לזה לקרות."
"אבל זה קרה. מה זו הגישה הזו? נראה להם שיש באמת אלוהים שישמע לתפילותיהם?"
"את לא מאמינה באלוהים?"
אימו של גיא חייכה חיוך מריר."לא. אלוהים לא נתן לי טוב בחיים. אם בכלל הוא היה קיים הוא לא היה זורק אותי לכל מיני מקומות אפלים..."
גיא הסתכל באמא שלו והייתה שתיקה. אמא שלו לא מרבה לדבר על חייה.
הוא ידע שהיו לה חיים קשים. להוריה היה כסף, אבל כמעט לא היו בבית. הם לא אהבו אחד את השני. אימה הייתה עובדת כרופאה. אביה בחברת בשמים. אימה הייתה חוזרת תמיד מאוחר בלילה, ואילו אביה כמעט לא בא הביתה. בתור ילדה היא חייה בבית ריק מהורים ואהבה והייתה בת יחידה. היא הייתה בת עשר כשאביה עזב את הבית. אימה נכנסה לדיכאון, וגררה את בתה יחד עימה. אימו של גיא החלה לברוח מהבית לעיתים קרובות כבר בגיל חמש עשרה. היא הידרדרה לסמים והחלה לחוש בודדה נורא, ורבה הרבה עם אימה שהחלה להפוך לחולה בעצמה. אמה לא ניסתה לעזור לה לצאת מהסמים. היא תמיד הרבתה לשתות אלכוהול, אך נהייתה עכשיו שתיינית אמיתית.
האב נעלם מעל פני האדמה, ולא הייתה להם תמיכה כספית. המצב הכלכלי החל להידרדר בבית, והאימא הפסיקה לתפקד. אימה איבדה את רצונה לחיות, והתאבדה.
אימו של גיא נשארה לבדה, ונשלחה למוסד לגמילה מסמים בגיל חמש עשרה.היא תמיד ניסתה לברוח, ותמיד תפסו אותה בסוף. היא כמעט לא הצליחה להיגמל אלא בגיל עשרים, בזמן שפגשה את אביו של גיא. הוא היה אדם טוב שעזר לה ואהב אותה. כך הצליחה לצאת מהסמים, והתחילה ללמוד, להתפתח ולעבוד.
אימו של גיא כבר יכלה לא לחשוב יותר על חיה האומללים, ונשבעה שהילדים שלה לא יסבלו כך לעולם. השתדלה להיות ההפך מהוריה ולתת לילדיה חום ואהבה. תמיד ידעה שהיה לה מזל, שלא נהייתה כמו הוריה. בזה היא נצחה אותם ואת הסבל.
היא התנערה מהזיכרונות הקודמים. "מה שמו של החבר שלך?" שאלה.
"אלי."
"דתי?"
"כן. אבל קשה גם לו כבר להאמין באלוהים. הוא כבר לא חושב כמו הוריו."
"כן.. אפשר להבין אותו. יש לו מזל שיש לנו מספיק כסף. הוא יכול לבוא. גם ככה אתם כבר גדולים, חמש עשרה.ואתה תמיד רצית אח. נכון? הוא יוכל לבוא לגור פה עד שיעמוד ברשות עצמו."
"את מבינה אותו."
"נכון. אני לא אתן לילד להישאר מסכן כמוני, גם אם הוא דתי ... סתם בצחוק!" היא אמרה מיד כשראתה שגיא מביט בה בכעס.
לאחר סיום הלימודים- הם הסתיימו בשעה ארבע- גיא התחמק מחבריו ויצא מבית בספר לכיוון בכיכר שם. אלי חיכה לו בכיכר, כרגיל.
"הכל טוב?"אלי שאל.
"סבבות! אמא שלי מסכימה איתי שתגור אצלנו!"
"באמת?" אלי פתאום נבהל. הרעיון היה טפשי. הוא יעזוב את משפחתו עכשיו? יבוא לגור במשפחה אחרת? ועוד חילונית? מי עושה דבר כזה?
"אמא שלי כמובן לא כל כך הבינה את הרעיון. לפעמים היא מה זה לא מבינה עניין. היא פשוט לא מעודכנת, מזדקנת, והסמים שהיא הזריקה לעצמה פעם גם לא עושים לה טוב-"
"אל תדבר ככה על אמא שלך!"
"מה כבר אמרתי? אתם הדתיים כבדים. אה! יש גם איסור לדבר בחופשיות?"
"יש כלל באמת חשוב שאני לא מוותר עליו. 'כבד את אביך ואימך למען יאריכון ימיך.'"
"וואלה! נחמד! יש שכר!"
"לא רק שכר. להורים שלנו מגיע שנכבד אותם. בזכותם אנחנו קיימים.תחשוב מה היה קורה לך אם לא הייתה לך אמא שתטפל בך ותאהב אותך, אבא שיטפל בך ויאהב אותך. אם הם לא היו מענישים אותנו לא היינו לומדים. אם הם לא היו מגנים עלינו לא היינו שורדים. הם יצרו אותנו, גידלו אותנו וחינכו אותנו ואסור לקחת את כל זה כמובן מאליו. לא?"
"הגיוני. אבל חפרת." גיא הביט באלי. "אתה בכל זאת עדיין דתי."
"אני לא יודע. שאר המצוות לא נראות לי הגיוניות. לא נראה לי שאקיים את כולן בעתיד."
גיא עצר באמצע ההליכה והביט באלי. הוא פתאום הרגיש לא נוח. כאילו הוא מונע מאלי דברים חשובים.
"אתה לא חייב להיות חילוני אם אתה לא רוצה." הוא אמר לו.
"לא. זה בסדר. לא חשוב. בוא לא נדבר על זה."
"אתה רואה? אתם כל כך מסובכים, הדתיים. אתם מקשים על החיים שלכם בכוונה. למה? מה יוצא לכם מזה?"
"אבא שלי אומר שזה כדי שיהיה לנו טוב בעולם הזה ובעולם הבא. בגן עדן. וגם עוד דברים-אנחנו העם הנבחר, ואנחנו צריכים להראות דוגמא אישית לשאר העמים בתור עם מוסרי וקדוש."
"זאת המטרה של כל זה? אתם קצת מחזיקים מעצמכם."
"כל היהודים צריכים להיות ככה. גם אתה. אבל זה באמת נשמע סנובי. יש עוד דברים, אני פשוט לא זוכר מתי דיברנו על כל הדברים האלה...כל כך הרבה קרה. עכשיו לא קורה כלום. ראבאק. הלוואי שהיה קורה משהו!"
גיא ואלי שתקו לדקה והמשיכו ללכת.
"טוב."אמר גיא. "בוא נשכח לרגע מכל זה. יאללה! מתחרה איתי לרדת מהגבעה עד האלון הענק שם?" תוך כדי הליכה הם הגיעו לקצה שכונה, איפה שהיערות שמקיפים את ירושלים מתחילים.
"יאללה!" אלי התנער מהמועקה והתחיל לרוץ ראשון. פעם הוא היה אצן טוב, אבל הגבעה שהגיעו אליה הייתה תלולה. המון אבנים התדרדרו והוא כמעט החליק.
הוא עדיין הקדים את גיא, והחליט להמשיך לרוץ. מהר! להתנער מהכל! מכל הרע!
הלוואי שהייתי במקום אחר עכשיו! חשב. הרחק מהעולם המעצבן הזה!
הוא שם את הריצה של החיים שלו, ורץ בכל המהירות.
"אלי! תפסיק לרוץ! כבר עקפת את האלון! בסדר ניצחת!" אלי שמע את גיא צועק מאחוריו. הוא התעלם והמשיך לרוץ.
"לאן אתה רץ?" צעק גיא. אלי שמע אותו עדיין רץ מאחוריו. אבל לא! הוא לא יעצור! אם גיא יעמוד בזה הוא יגיע אליו! אלי חש שהוא חייב להמשיך לרוץ, לצרוח לעולם שזה לא הוגן הכל! לצרוח לאלוקים שזה לא פייר!
הוא הגביר את קצב ריצתו עוד יותר והמשיך לרוץ בין העצים.
"לא ה'! זה לא הוגן!" הוא צרח והדמעות מילאו אותו. "למה אתה עושה את זה? למה? אני רוצה להבין!"הוא שאג בכאב. "לא רוצה להיות דתי יותר! לא רוצה לעשות כלום! אתה שומע אותי? כלום!!!" הצעקות שלו מילאו את כל החורשה. העצים ספגו בדממה את הכאב. "ריבונו של עולם! למה אתה מתאכזר אלינו כל הזמן? לעם שלך? למה אתה לא נותן לנו להקים מדינה נורמאלית שתחיה בשלום ועושה לנו מלחמות כל הזמן! עושה לנו שואה! למה????"
למה למה למה.....ההד חזר בהרים המקיפים את ירושלים.
"אלי! די, תעצור! תפסיק לצרוח!" אלי שמע את גיא צורח מאחוריו. הרבה מאחוריו. אלי החל להתעייף.
לאט לאט הוא הפחית את מהירותו, ועצר. כולו מזיע ומתנשף.
גיא הגיע אחריו, מתנשף גם הוא. שניהם לא היו מסוגלים לדבר וצנחו על האדמה.
לאחר כמה שניות של מנוחה גיא הסתכל באלי במבט משועשע.
"אתה משוגע אתה. אבל טוב שהוצאת את כל זה. אתה בכל זאת מאמין באלוהים."
"אלוקים."תיקן אותו אלי.
"שיהיה."
הם ישבו זמן מה בשתיקה. "אני הולך לחכות עד גיל שמונה עשרה וזהו."אמר אלי. "ואז אהיה חופשי מההורים שלי."
"כן, אבל לבנתיים תצטרך לסבול שלוש שנים של מעקבים, ולא תוכל לעשות מה שאתה רוצה."
אלי קם ובעט באבן.הוא בחן את כל האפשרויות, אך זה לא עזר.גם אם יברח, אין לו מספיק כסף בשביל זה.
פתאום שמו לב שמתחיל להחשיך.
"אוי רצנו טונה." אמר גיא. "נראה לי שהתרחקנו הרבה מהעיר. אתה רואה את הבתים?"
"אנחנו אמורים לראות אותם." אמר אלי בהפתעה. "השכונה היא הר."
שניהם קמו והסתכלו סביב.
"וואו, ממש מתחיל להחשיך."אמר גיא בדאגה. עוד מעט לא נראה כלום."
"נראה את האורות של ירושלים."
"טוב, אז כדי שנתחיל ללכת."
"שקט!"לחש אלי פתאום. "נדמה לי ששמעתי משהו!"
"תרגע! בטח תן."
"לא! זה נשמע משהו גדול כזה."נדרך אלי. גיא נבהל גם הוא. החושך ירד ונהיה מפחיד.
"אלי, תקשיב. אני אתקשר לאמא שלי והיא תקרא למישהו."
"ששש!"
"מה?"
"בשיחים." אלי הצביע לכיוון שיחים גדולים וחשוכים.
"טוב נו, אני בודק."אמר גיא והלך לשיחים. הוא הציץ מאחוריהם.
"אין פה כלום." הוא אמר.
"טוב בוא נלך."אמר אלי והסתובב.
פתאום הוא שמע את גיא. "היי! מה-" פחד היה בקולו.
פתאום היה שקט.
אלי פחד להסתובב.
"גיא?" הוא שאל בפחד נוראי.
הוא שמע רחש מאחוריו. הוא הסתובב ופער את פיו באימה.
"מה זה?" הוא הספיק לשאול לפני שזרועות לבנות, ארוכות, כיסו אותו ותפסוהו.
ברגע שהן נגעו בו הוא התמוטט, מחוסר הכרה.
תגובות
איזה מקוריות!, מחייזרים --להתנתקות...מותח...
אם יש למישהו להוסיף משהו על מה שכתוב- שיוסיף!
הדעה שלכם נורא חשובה לי!
צמרמורת!! תיארת את זה מהמם!!!
יישר כח!
אבל אני חייבת להכניס כאן את התהליך שעברתם ואתם עוברים...
כולם חייבים להבין את הרגשתכם...
את הכוח שלכם.
ואני חייב לציין שבפרק הזה העלת את הסיפור בכמה רמות. מי חשב לשלב את ההתנתקות עם חייזרים, את האמונה באלוקים עם מסעות חלל?
כנראה את, ועוד לפני הרבה זמן...
הערה קטנה: "תוך כדי הליכה הם הגיעו לקצה שכונה, איפה שהיערות שמקיפים את ירושלים מתחילים. "
"איפה שהיערות המקיפים את ירושלים מתחילים" נשמע משפט מאוד אווריר, ומצביע על חוסר היכרותו עם ירושולים. נסי לפתוח מפה של ירושלים ולתת כמה שמות של מקומות, עם תיאור השטח. זה יכול להיות ממש ממש יפה!
מחכה להמשך!
אני עוד להתעמק בזה ...
עף פאם לו קרעתי!!
המשיחי בדרח זו. יישר קואח!!
ד.א: סורי, לא היה לי כוח לקרוא, אני בטוחה שזה יפה, אבל עכשיו 11 בלילה, ויש לי כבר עיגולים שחורים מתחת לעניים..
אז.. אמ.. שבוע טוב! (מכות בכיתה... לא עכשיו! לא בפורום הזה!!)
עני עתרא אודך לתזרים!
(לשיפור הסיפור אני מציעה לך...)
בבוקר העורר וגילה שאין לו כרית..
די,
סליחה דבר יפה
הקטנה שכמוני...
ןאתי רוטה תיגיבו עליכם!