כוכב היקום פרק י'

פרק 10

רגנו נכנס לחדר.

"קראת לי, אדוני?" הוא שאל.

"כן, רגנו."אמר קול שטחי. החדר היה מואר באדום, וברגע שרגנו נכנס הריבוע האדום שבמרכז החדר, ממנו בא האור, התבהר.

"עלינו להתחיל להטיס את כוכב הברזל לעבר גלקסיית שביל החלב."

"להטיס את הכוכב?"רגנו לא ידע שהכוכב יכול לטוס כולו.

"כן, לגלקסיית שביל החלב."

"אני לא מכיר גלקסיה כזאת."

"תשאל את המחשב המרכזי. זה שמתפעל את הספינה."

"מדוע אנו נוסעים לשם?"

"אני לא מתכוון לרדוף אחרי האנושי, טרינס, גם אם זה מה שאתה רוצה."

רגנו התרגז. הוא מאוד העריץ את הבוס שלו, אך שנא אותו כשקרא את מחשבותיו.

"אני מתכוון להתקיף את בני מינו של טרינס, בני האדם."

"מצוין. תשמיד אותם,וגם את טרינס."

"לא. אני לא אהרוג אותם. אני אעשה להם משהו חמור מזה."

"מה?"

"אינך יודע מה מתחבא כעת בליבת הכוכב?"

"אדוני, מעולם לא שמעתי על משהו שמתחבא בליבת הכוכב." אמר רגנו בהכנעה.

 "בוא ואראה לך."

מהבריכה האדומה שהייתה במרכז החדר יצא כדור אור אדום. הוא היה בוהק מאוד ומסנוור עד שרגנו הסיט את מבטו ממנו. כדור האור ריחף לפינת החדר ובהבזק של אור, עמד לפני רגנו יצור נמוך. רגנו הכיר חייזרים שנראו כך. רבים מהם עבדו אצל הפאוורים. היצור היה אדום בעל שתי ידיים ורגלים עבות. היה לו גוף מוצק, עטוף כותונת רחבה. פניו היו מחוספסים, וראשו מלא שיער. האוזניים מחודדות.

רגנו מעולם לא ראה את אדונו מחוץ לבריכה שלו, אבל ידע שזו רק תלבושת, שתסווה אותו בתור עובד פשוט. האדון לא אהב למשוך תשומת לב בקרב העובדים בכוכב הברזל. אף אחד לא ידע מהו הגוף הראשוני של הפאוורים חוץ מהם עצמם.

היצור יצא מהחדר ורגנו אחריו. היצור הוביל אותו בין המעליות המרחפות למטה, אל ליבת הכוכב.

אחרי אולי מיליון קומות שהם ירדו, הם הגיעו  לדלת גדולה. הבוס לקח אלקטרודות שהיו תלויות בצד הדלת, וחיבר אותן לראשו. מיד הדלת נפתחה לאולם ענקי. האולם היה עגול לגמרי, כך שאפילו רצפתו הייתה מעוגלת.

במרכז האולם עמד גליל סגור ענק שהיה ארוך כל כך, עד לתקרה.

היה זה מכשיר כוח הכבידה (כוח המשיכה ) של הכוכב.

אך זה לא היה מה שהפתיע את רגנו.

"הנה. אלו יכריעו את בני האדם." אמר הבוס.

הם היו לפחות כמה טריליונים. לא, בעצם אי אפשר היה לספור אותם.

כדורים אדומים, שעירים, כל אחד בגודל של כפתור. הם ריחפו והתעופפו באוויר בחופשיות.

"היה קשה לייצר אותם, ועוד בכמויות כאלה." העיר האדון.

"אדוני, מה בדיוק הם יעשו לבני האדם?" רגנו לא הבין.

"אמור לי אתה, רגנו. מה מבדיל את בני האדם משאר  גזעי החייזרים?"

רגנו חשב על טרינס לרגע.

"יש בהם שני צדדים, טוב ורע. לפעמים הם פועלים לפי טוב, לפעמים לפי הרע. או שהם פועלים לפי השכל וההיגיון שלהם, או לפי הרגשות שלהם והיצר שלהם."

"כשהצד הרע שבהם מתגבר, הם מניחים לרגשות שלהם להשתלט עליהם,והם לא אחראיים למעשיהם. הם לא מודעים עד כמה הם מזיקים לעצמם. הבנת רגנו?"

"כן אדוני. אתה הולך להגדיל את הצד הרע שבהם."

"כן, זוהי נקודת התורפה שלהם, החולשה שלהם. אנו רק צריכים להגדיל את עוצמת הרע שבהם ואת עוצמת רגשותיהם, והם יצאו מדעתם, ולא יוכלו להלחם בנו. כולם, כל האנשים, ללא יוצא מן הכלל יצאו מדעתם, ולא יוכלו לתפקד  ולשלוח נגדנו את כלי הנשק שלהם."

"אבל מה היצורים האלה קשורים לזה?"

"לקח לנו הרבה זמן לגלות איך בדיוק לגרום לאנשים לאבד את עשתונותיהם.ידענו שצריך פשוט לנטרל אותם לכמה שעות. היצורים הללו יחדרו לגופם של האנושיים, וכל רגש שירגישו באותו רגע- יתפרץ. הם לא יוכלו לשלוט בעצמם לכמה שעות, ולא יהיו מודעים להשתלטותנו על העולם."

"אבל הם מסוגלים להרוס את עצמם." אמר רגנו כשנזכר בפעם אחת בה טרינס השתגע מרוב כאבים- כשעשו בו ניסויים. הוא פשוט קרע את כל החוטים שחיברו אותו לקיר, וברח משם, וכל הדרך צרח והשתגע, העיף את כל היצורים שפגש בדרך מדרכו והפציץ אותם במכות, וכשניסו לתפוס אותו, הוא תפס משהו חד ואיים לסיים את חייו ברגע שהחייזרים יעזו לגעת בו שוב. הם לא הצליחו להרגיעו, ורק רגנו בא וסיים את זה באגרוף אחד פשוט בראשו של טרינס. הוא הימם אותו.

"זהו סיכון שנצטרך לקחת על עצמנו. איננו רוצים להשמיד אותם, או אפילו להגביל את מוחם, כפי שאנו עושים בדרך כלל.אנחנו רוצים רק זמן להשתלט על הכוכב שלהם, ואז, כשהיצורים האדומים האלו ימותו בתוך ראשם של בני האדם, והאנושיים כבר יתעוררו, המצב לא יהיה עוד בשליטתם. אנו כבר נשבית את הכוכב שלהם ונשתלט עליו."

"אדוני, מדוע אתה מתייחס לבני האדם בצורה כה מיוחדת? אתה מתכוון לשעבדם כמו כל מין אחר?"

"יש משהו בכוכב הלכת של האנושיים שמעניין אותי.הוא מאוד  מיוחד. וגם יש לאנושיים משהו שאני מאוד רוצה לזכות בו."

"מה זה, אדוני?" רגנו לא הבין מה כל כך מיוחד בבני האדם החלשים וכוכב הלכת שלהם.

"אתה עוד תדע."

"אדוני הנעלה, יש לי עוד שאלה. צר לי שאני מטריח אותך בשאלותיי, אבל כיצד היצורים האלה מרגשים את בני האדם בדיוק?"

"היצורים האלה מכילים את תמצית מערכת העצבים של בני האדם, רק בצורה מורכבת יותר ומסובכת יותר. היצורים ימנעו מבני האדם אפילו להניע את גופם."

הרעיון מצא חן בעיני רגנו.

"כשנכנס אל כוכבם של האנושיים, כביכול להתקיף, נשחרר את היצורים האלה. לא משנה איזה נשק יש לבני האדם, הם לא יוכלו להתגונן מפני היצורים האלו שיחדרו אליהם פתאום. אנחנו קוראים ליצורים האלו 'ארגשונש'"

"אי אפשר להרוג אותם, נכון?"

"החלטנו שהאנושיים לא יוכלו להרוג אותם, אבל אנחנו נוכל להרוג אותם מתי שנרצה. נצטרך לעשות רק אפשרו אחת להשמדתם. אפשרות שתהיה בידינו. יצרנו מוח מאוחד בשביל הארגשונש. הסתכל לשם."

רגנו הסתכל, ואז ראה את זה.

הוא נראה כמו כולם, אך לא דמה לשאר היצורים בגודלו. הוא נראה כמו האימא של כולם. הוא היה ענקי, בערך בגודל של רגנו עצמו. את גופו הקיפה מעין בועה אדמדמה. והוא ריחף באיטיות בין הארגשונש הקטנים ממנו.

"הבועה כולאת אותו, כך שנוכל לשלוט בו. היא גם מבדילה אותו מהאחרים." אמר האדון.

"אני עדיין לא מבין משהו." אמר רגנו. "למה שלא נתקיף את בני האדם כמו שאנו מתקיפים את שאר הגזעים?"

"במקרה של בני האדם, אם באה עליהם סכנה, הם מתאחדים כל העמים והופכים להיות חזקים מאוד. הם לעולם לא מתייאשים, ויש לכל בני האנוש תכונה מסוכנת- תקווה. הם לא כמו אף גזע אחר ביקום, שאם אין שום דרך מילוט הם מניחים לעניין ומוותרים, כי בני האדם פועלים על רגשות, ולא על שכל כמונו. התקווה הזו גורמת להם לקום ולהלחם, ולתת את כל מה שיש   להם, והכי מסוכן- להתחיל להתפלל."

"להתפלל? מה זה?"

"זו הדרך שלהם להיות בקשר עם בורא העולמות!"

רגנו היה עמום. "אבל אי אפשר ליצור קשר עם בורא העולמות! עם הוא בכלל קיים! על פי המידע שאספנו, אם היה באמת בורא עולמות, הוא ברא אותנו ועזב אותנו!"

"הוא לא עזב את בני האדם. יש ביניהם עם מסוכן! שחייבים להשמיד כמה שיותר מהר! קוראים להם יהודים. אם הם יקומו ויתפללו כל היהודים יחד- לא ננצח את בני האדם לעולם! הוא  יעזור להם."

"אדוני, אתה יודע הרבה..."

"הייתי בכדור הארץ- עולמם של בני האדם – וחקרתי אותם. עם מעניין היהודים. קוראים להם גם 'ישראל'. כל שאר בני האדם רדפו אותם תמיד והרגו אותם. טיפשים. הם מנסים להרוג את העם היחיד שיביא אותם לגאולה. אבל גם הצלחתי להבין למה- כנראה שהם מקנאים. הם ניסו להשמיד את ספר החוקים של ישראל, או ספר ההלכות שלהם, שנקרא תנ"ך. לפי היהודים, את הספר הזה הם קיבלו מאת בורא העולמות. קבוצות אחרות מבני האדם הרגו ביהודים, וניסו לשנות את הספר שלהם, קרעו ממנו קטעים ושינו אותו- כדי לקחת עליו בעלות, להראות שבעצם הם אלה שהתנ"ך שייך אליהם, שהבורא בחר בהם."

"מעניין." אמר רגנו.

"ההיסטוריה של היהודים מאוד מעניינת. כנראה ששותפיהם לכוכב ממש ניסו להשמיד אותם ולשעבד אותם, אבל כל העמים האלה הושמדו, והעם הזה נשאר קיים במשך כל השנים הרבות. זה אכן מראה שיש להם את בורא העולמות ששומר עליהם."

"ואתה אומר, שאם היהודים יתפללו, בורא העולמות יציל אותם ואת שאר בני האדם?"

"כן. אסור לנו לקחת את הסיכון הזה. רק דברים מוזרים קורים עם היהודים, לפי כל מה שגיליתי. עלינו לשלוח להם משהו שינטרל אותם מיד, כדי שלא יוכלו  להתפלל ולהלחם."

"אתן לך הדגמה, רגנו." הוסיף האדון. הוא לחץ על כפתור סמוי בקיר, ופתח נפער בתקרת האולם.

כלוב קטן ירד ממנו בכבל, ובתוכו עמדה ילדה אנושית קטנה, שברגע זה נראתה מאוד מפוחדת.

"אדון, מאיפה היא?" שאל רגנו.

"מצאנו אותה בכדור הארץ ולכדנו אותה."

כשהילדה ראתה אותם היא צרחה ונצמדה בפחד אל סורגי הכלוב.

הכלוב ירד היישר אל בין הכדורים הצמריריים המעופפים. ברגע שהכלוב התקרב אליהם החלו הכדורים לעוף בהתרגשות ובמהירות סביב הכלוב. מבין המעגלים שיצרו, יצא רק כדור אחד. הוא נכנס לכלוב, והחל להתעופף סביב הילדה הקטנה המפוחדת, שעקבה אחריו בעיניה, מהופנטת.

לפתע, בלי שום אזהרה, קפץ הכדור היישר אל רקתה של הילדה ונבלע שם.

הילדה החלה לרעוד בחוזקה. עיניה התרחבו בטירוף, ופיה נפתח בצעקה אילמת. היא אמנם לא צעקה, אך במקום זה היא טלטלה את ידיה ופערה את עיניה עוד יותר. עיניה לא היו ממוקדות עוד.

רגנו הבין שהילדה לא פוחדת עוד מהם. זה הכדור שהפך את פחדה למטורף.

"עבודה טובה הם עושים." אמר האדון.

"הם מאוד משוכללים, היצורים. הם יכולים לחיות גם באקלימים קשים. אפילו באמצע החלל הם יכולים לחיות, ולא ימותו ולא יתפרקו."

"אי אפשר להשמידם בכלל?" שאל רגנו.

"אפשר. כשהיצורים נכנסים לגוף ומגבירים את עוצמת הרגשות, הם עצמם מקטינים את כוחם שלהם. ככל שהיצור מגביר את עוצמת הרגשות, הוא נחלש. לבסוף הוא מת. תראה את הילדה."

הילדה צנחה כבר לרצפה מרוב פחד, ונדמה היה שעיניה יצאו מחוריהן. לפתע נפלט מרקתה היצור. הוא לא היה עוד אדום, אלא אפור מת. היצור נפל לרצפת הכלוב והתגלגל עליה, מת.

הבעתה של הילדה נרגעה והיא הזדקפה ונעמדה. היא המשיכה להביט בפחד סביבה.

האדון לחץ על כפתור סמוי בקיר והכלוב החל לעלות למעלה.

"המוות המהיר של היצורים הוא פגם שצריך לתקן." האדון אמר בזמן שהכלוב נעלם בפתח התקרה והפתח נסגר.

הארגשונש פרקו את המעגלים שיצרו והמשיכו לעוף בבלגאן לכל עבר, ללא מטרה.

"אבל זה לא נורא. הכמות שיש כאן היא כלום בהשוואה למה שאנו מייצרים כרגע. ברגע שאחד מהם מת, יבוא אחר אחריו. אני יודע על מה אתה רוצה לשאול עכשיו."אמר הבוס כשראה את מה שחושב רגנו. "שלחתי את טרינס למשימה. הוא לא יודע מהי, אבל בלי שידע הוא יקיים אותה."

"מהי, אדוני?"שאל רגנו.

"עדיף לא לשאול עוד שאלות, רגנו. אבל אתה תצא יחד עם עוד כמה ספינות מעקב למקום מסוים בשביל לבצע למעני משימה חשובה. אתה תצא אל כוכבם של ה'שנטיאו'."