סיפור מתקופת האבן

יום שישי של חודש אב, שנת תשמ"ט, סוף תקופת האינתיפאדה הראשונה ואני יושב בתוך קבוצת חיילים על כביש ירושלים-חברון, בפתח מחנה הפליטים אל-ערוב. המשימה היא לאבטח את הציר, ולמנוע זריקת אבנים.

השגרה היומית קבועה וידועה: ידויי האבנים של שעת סיום הלימודים בבית הספר המקומי נפסקו כאשר השבב נכנס לאכול צהריים  וצפויים להתחדש לקראת ערב. כאשר יעופו האבנים אנחנו נבצע "מרדפים" חסרי תכלית בסמטאות. (על האפשרות להפעיל את צבא הגנה לישראל בתקיפות ויעילות כמה שצריך כדי לנצח, איש לא חשב, אבל זה כבר עניין אחר...). עכשיו, בכל אופן, הפסקת צהרים. הם נחים בבתיהם ואנחנו שרועים מתחת לאיקליפטוס, על שפת הכביש הראשי.

המורל נמוך, מאוד נמוך. חם כאן, משעמם כאן, אנחנו מפסידים כאן ועוד מעט נכנסת שבת. רחוק מהבית, בלי נרות, מנין, או בית כנסת. את השבת אקבל בטיולית שתחזיר אותנו למגורים במאחז הנח"ל הנעזב "צורף".

המפקד שמו מאיר. הוא גויס כמה חודשים לפנינו והספיק לסיים קורס מ"כים. מאיר בחור בעל תושייה, והוא מחפש פיתרון וגם מוצא – יש בכוח חייל עם כיפה, כלומר אני. מכיוון שכך,  יש מצב לחמם את השטח:

"תגיד לי אתה, אם אלוהים כל יכול, האם הוא יכול לברוא אבן שאינו יכול להרים אותה?!"

...

 עשיתי עם היד מן נפנוף כזה, שבא לגרש את הזבובים שעטו עלינו, או שמא בא לומר שלא מתחשק לי, כי חם ומרגיז ואת השאלה הזאת אני כבר מכיר. אז חזרנו כל אחד לענייניו, והשקט שב לשרור.

שב לשרור – אבל לא לזמן רב, כי מן הסיבוב הופיעה בדהרה סובארו  סטיישן חבוטה, ועצרה בחריקה וענן אבק על יד האיקליפטוס. מאחורה שורה של ראשים בלונדינים עם פאות מסולסלות, ומקדימה יוצא אבא מתנחל עם קנקל מיץ פטל וצלחת עוגות.

" אהלן חברה, הנה משהו בשבילכם, ושתהיה שבת שלום!"

כשם שהגיעה הסובארו כך נעלמה בחיפזון להכניס שבת בירושלים. גזרת אל-ערוב  התעוררה לחיים, לפחות למשך עשר הדקות הקרובות.         

 גם מאיר קם  לטפל בעוגות ,ונראה שהוא נהנה מאד. אבל פתאום הוא מתנער כי יש לו הארה , והוא פונה אלי, עם פה מלא, וכוס מיץ ביד-

 " זוכר את השאלה ממקודם? על אלוהים והאבן? אז תשכח אותה. אין אבן כזאת!"

אין אבן כזאת. שבת שלום.