טרינס מיצמץ ופקח את עיניו.
קרוב לפניו היו זוג עיניים סגולות גדולות שהביטו בו בשקט.
טרינס התעורר מיד והרים את ראשו מיד, אך העיניים נעלמו.
הוא הביט סביבו ומצא את עצמו עדיין קשור לכיסא שלו, בתוך תא הטייס. היה בלאגן שלם בחדר- המון דברים נפלו מארונות ונשברו על הרצפה, אבל הוא היה בריא ושלם. וכך גם גולושקום. הוא היה שרוע על כיסאו, קשור אליו גם כן ונראה היה שהוא איבד את ההכרה.
הוא נזכר בעיניים הסגולות. הוא שפשף את עיניו. "בטח דמיינתי את זה." אמר לעצמו.
"גולושקום," הוא לחש. הוא הרגיש משום מה צורך ללחוש. "גולושקום, תתעורר!" גולושקום פקח את עיניו הקטנות והתרומם.
"טרינס אתה בסדר?" הוא שאל.
"אני בסדר. יש! הצלחנו להתחמק מהם!" טרינס פתח את חגורותיו.
"יכול להיות שהתרסקנו." אמר גולושקום וגם הוא החל לפתוח את חגורותיו. "אני לא חש את החללית טסה."
"אבל איפה התרסקנו?" טרינס ירד מכיסאו והסתכל בחלונות של הספינה. כל מה שראה שם היה מרחבים אינסופיים של לבן, ערפילים לבנים בוהקים, והשמיים היו סגלגלים ויפים.
"גולושקום, יש לך מושג איפה אנחנו?"
"מקום יפה." אמר גולושקום.
"מה זה?"
"המקום הזה מאוד יפה."
"מה זה יפה?" טרינס לא הבין.
"הפאוורים לא לימדו אותך מה זה יפה? יפה זה משהו שמוצא חן בעיניך."
"מה זה מוצא חן בעיני?"
"אינך יודע מה זה דברים טובים. שכחתי שלפאוורים אין מושגים טובים ויפים. לא נורא. אתה תלמד. מוזר, אין לכוכב הזה לא שמש ולא כוכבים. כל מה שמאיר אותו זה השמיים. אני לא רואה שום צמחים. כנראה אין כאן חיים."
"מחשב, אפשר לנשום פה?"שאל טרינס את מחשב הספינה.
"חיובי. רמת חמצן 55% -"
"לא צריך פירוט!" קטע טרינס את דברי המחשב. "מעניין למה לא התרסקנו."
"באמת מעניין. צריך לבדוק אם נשבר משהו בכל זאת." אמר גולושקום.
"אני אצא ואסתובב במקום. אתה תתקן." הציע טרינס.
"טוב. שמור על עצמך."
טרינס יצא מפתח החללית וירד ממנה. ברגע שדרכו רגליו על האדמה הבין למה לא התרסקו.
האדמה הייתה ערפילים כבדים, מוצקים. הם היו רכים ונעימים כשטרינס נגע בהם בידו. הוא עשה צעד וחש שהוא קופץ עליהם ברכות. הוא החל להתרחק מהספינה. הוא הבחין שמולו הערפילים גבוהים יותר, כמו עצים גבוהים ביער. הוא נכנס לתוך הערפל הסמיך. הוא רק ראה עוד ועוד ערפל סמיך.
טרינס החליט שזה הזמן לחזור לחללית שלו, לפני שילך לאיבוד במקום הזה. אפשר ללכת לאיבוד בקלות בנוף החד גווני הזה. והוא לא ראה כאן עד עכשיו נפש חיה.
אבל אז קלטה אוזנו רישרוש מאחוריו.
טרינס הסתובב, אבל לא ראה שום דבר מלבד עננים על עננים.
פתאום משהו שקוף חלף על פניו במהירות. הדבר המשיך הלאה וטרינס התחיל לרוץ אחריו במהירות. הוא התחיל להבין שזה משהו כמו יצור חי, כי הדבר ברח ממנו. הוא עקב אחר היצור עד שהדבר נכנס לתוך גוש ערפילים גדול במיוחד.
טרינס נכנס אחריו.הוא עבר את הערפילים הסמיכים ולפתע מצא את עצמו בקצהו של מעגל גדול, שחומותיו היו ערפילים לבנבנים. שם הוא סוף סוף ראה את היצור.
זה דמה לציפור, אך הוא היה לבן שקוף. הוא הזכיר יותר צל ולא משהו חי. הוא היה שקוף, אך היו חבויים בו גוונים רבים של צבעים עדינים- ורוד, כחול, צהוב. היו לו זנבות ארוכים, אך לא כנפיים. הוא התעופף כמו סרט שעף ברוח, אפילו שעמד במקומו. זנבו היה שובל ארוך שנע והחליף צבעים. אך זה לא היה הכל.
מבין העננים הופיעה פתאום דמות קטנה וצנומה. היא הייתה בעלת שיער שחור ארוך, גלי ועבה. עורה היה לבן לגמרי, והעיניים היו גדולות וסגולות. על המצח שלה היה תכשיט בעל צורה מוזרה. הדמות לבשה כותונת לבנה גדולה.
משהו היה בה מוזר. הדמות הזו דמתה לו!
הדמות התקרבה אל היצור המוזר.
שתי רגליים, שתי ידיים, ראש עם אף פה ועיניים! מרוב התרגשות הוא שינה את תנוחתו. באותו רגע היא הזדקפה. אוזניה שמעו רחש. היא הביטה סביבה בחשש.
איך זה יתכן שהיא שמעה אותי? רק הזזתי את היד! חשב טרינס.
אך הדמות לא המתינה עוד רגע. בבת אחת היא הסתובבה וברחה לצד השני.
"חכי!" צעק אחריה טרינס והחל לרוץ בעקבותיה.
היא הגבירה את מהירותה, וגרמה לטרינס להאיץ את מרדפו.
טרינס בקושי הצליח לעמוד בקצב שלה. היא הייתה מהירה.
היא הספיקה להעלם מאחורי עמוד ענן ענק כשטרינס שמע יבבה.
הוא נעצר.היבבה התמשכה, ואחריה באו עוד יבבות. היבבות היו עצובות, כאילו משהו נורא קרה.
טרינס עבר את העמוד הגדול שהיא נעלמה מאחוריו ועצר במקומו, נדהם.
הוא נכנס לקרחת עננים מעגלית. שם הם היו. מעגלים מעגלים של יצורים ערפילים מרחפים, שנראו כמו היצור שראה מקודם. הם כולם התעופפו במעגלים, אשר היו מסודרים למופתי אחד מעל השני.
זה היה יפיפה, וטרינס עצר כדי להתפעל בשקט.
"אלו מלאכי שובל."נשמע קול מאחוריו. טרינס הסתובב, והדמות הייתה שם.
"מלאכי שובל?" טרינס הביט בה ופתאום נרתע. זו הייתה אותה דמות, אך פניה היו מוזרים – העיניים היו שקועות, קטנות ורחוקות אחת מהשנייה. העור היה לבן שקוף. לאף הייתה צורה של עיגול בולט שבמרכזו היו שני חורים גדולים. הפה היה גדול ורחב... עכשיו הדמות כבר לא כל כך דמתה לו....
טרינס הסב את מבטו. הדבר הזה נראה רע ולא נעים.
"מי אתה?"הוא שאל אחרי כמה דקות של שתיקה.
"אני בת." היא הביטה בו כאילו נפל מהשמיים. (מה שנכון נכון)
"את מה?" הוא לא הבין את ההבעה על פניה.
"בת!"
"מה זה?"
"מה זאת אומרת מה זה?"
"מה זה בת?"
"בת זה בת! אתה לא יודע מה זה בת?"
"מה זה בת?"
"אמממ... בת זה...."
"אתה בעצמך לא יודע מה זה בת!" טרינס כבר התרגז.
"אני פשוט לא יודעת איך להגדיר את זה!"גם היא התעצבנה.
"רגע, אני מבין את השפה הזאת שלך!"
"אבל תפנה אלי כמו בת! כמו אשה!"
"מה?"
"אוף! נו מה!"
"חכה רגע, אני רק רוצה לשאול על הכוכב הזה-"
"לא! עדיף שתסתלק מכאן! ותיקח את הדבר הנורא הזה שלך!"
"מה?" טרינס התחיל להרגיש שהוא מסתחרר. הוא הבין שהיא מתכוונת לחללית משהו ביצור הזה הזכיר לו משהו...
"רגע, בת זה כמו...אאאא....אאאא..אמ...."
"אמא! אמא שלך!"
"אמא?" פתאום הוא שמע צלילים באוזניו. המילה נשמעה מוכרת כל כך....
איך זה שאני מכיר....
"מה אתה בדיוק? אתה נראה כמונו, אני מבינה את השפה שלך.... אני לא מבינה..."
טרינס הסתכל בה. "איך קוראים לך?" הדבר הזה התנהג מוזר.
"ארו. קיצור של ארומנינדה. ארומנינדה לבית לאונרס."
"שם מסובך."
"סליחה? אתה מסובך!"
"מה זה?" אף פעם לא דיברו איתו ככה.
"והשם שלך?"
"השם שלי?" שאל טרינס כדי להרוויח זמן.
"כן השם שלך! תענה!"
"אני לא יכול לומר."
"מה?! אני כבר הצגתי את עצמי! עכשיו תורך!"
"איך אני יכול לדעת שאפשר לסמוך עליך?"
"מה?!" היא נראתה כמו רגנו כשמתחשק לו לחנוק את טרינס.
"זה לא הוגן! אני כבר אמרתי לך את השם שלי! ואין פה אף אחד שיפגע בך חוץ מ-אופס!" היא סתמה את פיה. היא נראתה כאילו אסור היה לה להגיד זאת.
"חוץ ממי?ממך?"שאל טרינס באי הבנה.
" אני הולכת לקרוא להורים שלי עכשיו אם לא תעוף מכאן!"
"שקרנית! באמת אין פה אף אחד."
"איך אתה יכול לדעת? טוב,"היא אמרה ונשמה עמוק. "די. נראה לי שאנחנו סתם מתנהגים כמו אחי ואחותי..."פתאום היא נראתה עצובה מאוד. היא התחילה לרעוד משום מה והעבירה את ידיה על עיניה.
"את מזכירה לי מישהו. זה מוזר. את השפה שלך אף פעם לא שמעתי, ועכשיו אני מבין אותה... איך זה יתכן?"
פתאום הוא ראה שהיא מתיישבת וטומנת את ראשה בידיה.
"מה קרה?" הוא אף פעם לא ראה מישהו מתנהג ככה.
"שששום דבר."היא קמה והכתה במצחה. היא מחתה משהו מפניה.
"אתה כל כך מוזר. אתה נורא דומה לנו... איך הגעת לכאן? אף אחד לא הגיע לכוכב הזה המון זמן..."
"לא, פשוט עשינו הילוך על ענקי.. מה זאת אומרת אף אחד לא הגיע לכאן? אני חייב גם לדעת, את בן אדם כמוני?"
"בן אדם? לא. אני אולשנית." היא אמרה בגאווה.
"מה זה אולשנית?"
"לא חשוב. אוי, אני לא יכולה לדבר איתך. זה לא אמור להיות ככה!" היא נעלמה.
"מה?" זה היה כל כך פתאומי וטרינס מצמץ והביט סביבו. היא פשוט נעלמה ברגע.
"יכול להיות שחלמתי שפגשתי את הדבר הזה?..." טרינס דיבר לעצמו בקול.
הוא הסתכל סביבו, מנסה להחליט איך בדיוק ימצא את הדרך חזרה לחללית שלו.
הוא הלך לאיבוד. יופי!
פתאום, כאילו בתגובה למחשבותיו, ניצת פס רחב וכחול וחצה את העננים הצפופים. נדהם, טרינס התקרב לפס. הוא היה ארוך, ויצא משדה הראיה שלו.
טרינס הניח רגל על הפס. הפס נזהר לרגע.
הוא התחיל ללכת על הפס. רגע! זה יכול להיות מלכודת! חשב. אבל איזו דרך אחרת יש לי? גם ככה אלך לאיבוד כאן. טוב, נלך ליד הפס, במרחק בטוח.
טרינס התרחק מהפס מרחק ניכר, עד שהעננים הסתירו לו אותו. הוא התקרב לפס מספיק עד שראה אותו והתחיל ללכת לאורכו, אך ממרחק בטוח.
הדרך דווקא לא הייתה ארוכה. לאחר זמן מה של הליכה הוא כבר הגיע למישור בו חנתה החללית. והיא אכן עמדה שם, ללא פגע.
"מדוע לקח לך כל כך הרבה זמן?"שאל אותו גולושקום ברגע שמצא אותו טרינס בחדר המנועים, מתעסק בחוטים וכבלים שונים.
"אממ, ראיתי דברים מוזרים כאן."
"כל כוכב הוא מוזר."
"כן, אבל כאן יש לי מן הרגשה מוזרה," גולושקום עצר כדי להביט בו.
"איזו הרגשה? מה ראית?"
"אני חושב שקודם כל נסתלק מכאן. הדיירים של הכוכב הזה לא נחמדים."
"בזמן שלא היית כאן אני בדקתי את הדברים ויש בעיות. הזכוכית שעוטפת את תא גבישי הרתיוס ושומרת על האנרגיה התנפצה-".
"גולושקום," טרינס קטע אותו. "אנחנו חייבים לברוח מכאן."
גולושקום רק הביט בו.
הם התארגנו ליציאה. הכל היה תקין בחללית, אך היא כבר לא הייתה יפה ונוצצת כמו שהייתה פעם. עבר עליה הרבה.
הם המריאו ועזבו את הכוכב היפיפה.
איכשהו, טרינס חש קשור מעט לכוכב הזה. הוא היה בלתי רגיל, מוזר, וזה מה שגרם לו לחוש מעט שונה ממה שחש פעם. מעניין מהו היצור שפגשתי שם. חשב לעצמו. היו לו רגליים וידיים כמו לטרינס, אם כי מראה פניו לא דמה לו כל כך....
הם כבר עזבו את האטמוספרה של הכוכב והשאירו אותו מאחור.
טרינס וגולושקום ישבו בחדר הטייס ודנו לאן בדיוק לפנות – גולושקום היה חייב לבדוק מסלולים שיובילו אותם לגלקסיה של בני גזעו – וחיפשו, יחד עם מחשב החללית, מפות בין כוכביות שמגיעות לאזור של גולושקום. מסתבר שלפאוורים יש מידע רב על גלקסיות ביקום, ולבסוף הם מצאו משהו- מפה שתוביל אותם לאזור שגולושקום הכיר, משם יוכל לקחת אותם לגלקסיית אאודרונום, לגלקסיה שלו.
"טרינס, עדיין לא ענית לי בקשר למה שראית בכוכב שעזבנו עכשיו."
"גיליתי כמה יצורים מוזרים... יצור שקוראים לו-" קולו נקטע כששמעו קול אחר, מוכר לטרינס, מפתח החדר.
"מלאך שובל." זה היה היצור שטרינס פגש! טרינס קפץ מכיסאו. היצור עמד שם בפתח, משלב ידיים. "אני אחסוך לו גם את ההסבר עלי. אותי הוא פגש שם." המשיך היצור.
"מה אתה עושה כאן?! איך עלית לחללית שלנו?!" שאל טרינס בתדהמה.
"החללית הזאת לא שלכם. היא של היצורים המגעילים האלה, הפאוורים." הדמות אמרה.
"אני לא מאמין!" אמר טרינס בכעס. "התגנבת לחללית שלנו ואתה עוד מעז להתחצף!"
"את, את מעיזה להתחצף! כבר אמרתי שאני בת!"
"את נקבה." אמר גולושקום.
"כן! הנה מישהו שמבין משהו!"
"סלחי לי, אבל מה את?" שאל גולושקום.
"הדבר הזה אולשני!" אמר טרינס. הוא כבר לא ידע כיצד לתקשר עם הדבר הזה. "אבל אין עוד אולשנים, נכון?"
"אני רוצה לדעת מה אתם עושים כאן." ענתה דמות. היא הייתה כל כך מוזרה. היה לטרינס הרגשה שמשהו בה הוא לא טבעי...
"איך קוראים לך?" שאל טרינס.
"אני ארומנינדה. אתה יכול לקרוא לי ארו." היא אמרה לגולושקום.
"גולושקום. אז את הגעת מהכוכב שעזבנו עכשיו?" שאל גולושקום.
"כן. יש לכם חללית מעניינת. טכנולוגיה מיושנת קצת, אבל לא נורא..."
"מיושנת? זו הטכנולוגיה הכי מתקדמת של הפאוורים! איך את יודעת מה הטכנולוגיה-" טרינס התחיל להתעצבן אבל ארו לא נתנה לו להמשיך.
"אני יודעת כיוון שאתם מטיסים אותה עדיין על חומר. הא? אצלנו לא צריך חומר כדי להטיס את החלליות."
"אני באמת לא מכיר את הגזע שלך."אמר גולושקום. "אבל את דומה לטרינס."
היצור צחק: "מה פתאום! אנחנו הרבה יותר יפים!"
"לא הייתי מתגאה ביופי שלכם..." מר טרינס ובחן את העיניים הקטנות שלה והאף הפחוס.
ארו פשוט נעצה בו מבט. המבט הזה בא לומר משהו, וגרם לטרינס לחוש מוזר יותר מאי פעם.
"אני עשיתי את הפס הכחול שהציל אותך, טרינס. כדאי שתכבד את זה."
"יש לכם טכנולוגיה באמת מתקדמת." אמר טרינס.
"לא. זה לא טכנולוגיה. עשיתי את זה בידיים."
"זאת אומרת שיש לך יכולות קוסמיות? לא פלא שהצלחת להתגנב לחללית." אמר גולושקום.
"כן." היא אמרה בגאווה רבה מידי לטעמו של טרינס. "אני יכולה גם לתקן את המנועים שלכם."
"מה?" שאל טרינס.
"תוכלי לתקן את הזכוכית העוטפת את גבישי הרתיוס?" שאל גולושקום בעניין.
"רוצים לראות?" היא הלכה לכיוון חדר המנועים.
איך לעזאזל היא יודעת שזה שם?! חשב טרינס.
הם הלכו אחריה. היא נכנסה למפלס התחתון של החללית, לתוך חדר המנועים. שם ראה טרינס, בדיוק כפי שגולושקום סיפר לו, את הגבישים.
הזכוכית שעטפה אותם, בצורת ביצה שוכבת שברזל מחזיק אותה, אכן הייתה סדוקה, ומידי פעם יכל טרינס לראות אור מבזיק מתוך הסדקים.
ארו נגשה לזכוכית. היא שמה את ידה על הזכוכית ועצמה עיניים.
היה לרגע שקט. פתאום אור כחול בקע מידה של ארו שהתפשט על הסדק, אך פתאום הוא כבה.
"אופס." היא אמרה והביטה בהם.
"לא הצליח לך?" שאל טרינס.
"לא, פשוט לא כיוונתי את המחשבה נכון...מצטערת-"
"ההתנצלות לא מתקבלת! את יכולה להרוס את הזכוכית ככה! תעזבי את זה."
"אל תדאג. היא תתקן את זה." אמר גולושקום בנחת.
"היא לא! היא מתעסקת באנרגיות! האנרגיה של הגבישים נוגדת את האנרגיה שלה. עדיף שלא תנסה לתקן את זה."
"יופי!" היא אמרה בכעס. היא הושיטה את ידה במהירות ואור פשט מידיה לזכוכית.
"מה את עושה!" קפץ טרינס, אך לנגד עיניו הסדקים בזכוכית החלו להתקטן. הם התאחו ונעלמו כמו לא היו.
"טוב מאוד." אמר גולושקום.
"אף פעם לא עשית דבר כזה, הא?" אמר טרינס.
"ואם לא, אז מה?"היא אמרה בהתרסה. "עובדה שהצלחתי. היית רוצה שלך יהיו הכוחות האלו. אתה סתם מקנא!"
טרינס התעצבן והסתובב ללכת. "את סתם תינוקת!" הוא אמר.
ארו וגולושקום נשארו מאחור.
"אל תתרגשי ממנו." אמר גולושקום. "הוא בהלם שסוף סוף הוא פוגש מישהו שנראה כמוהו."
ארו חייכה. "אין לי שום בעיה איתו. שיריב עם עצמו."
"אני מציע שנבחר כבר כיוון טיסה ונצא לדרך." אמר גולושקום.
תגובות
הם יתחתנו בסןף?? כן? כן??
תעני לי!! פליזז! הם יתחתנו בסוף?? איזה מתוקים הם ביחד!!
ארומנינדה נראית ככה:
וטרינס נראיה ככה:
פליז שיתחתנו! ארומנינדה וטרינס לנצח נצחים!!!!!!!!!!!!!!!!