בס"ד
פרק א'-טומי בלו...
_____________________________________________________________________________________________
זה היה לילה חשוך וגשום...
הגשם ניתך ארצה בשאון רב, הרוחות געשו והשמידו כל מה שעמד בדרכן, פשוט סיוט...
מה שהפליא אותי מאוד, הייתה העובדה שהבניין הרועוע שבקצה הרחוב לא הועף מיד, ולא רק שהוא לא הועף, ולא רק שהוא לא זז אפילו במילימטר, אלא, שהרוח לא חדרה אליו! הגשם לא נכנס דרך החורים הרעועים בגג! מוזר... מוזר מאוד. מתוך הבית נשמעו קולות פטפטת של שתי נשים...
"אני כל-כך מודה לך, הרוחות פשוט החריבו את ביתי! אם לא היית מכניסה אותי, הייתי עפה עד אמריקה, ובחזרה!", אמרה אישה נמוכה ורזה, אל ההפך הגמור ממנה: אישה גבוהה ושמנמנה. "באמת?!", אמרה ביובש האישה הגבוהה, "מה קרה, לוסי?". האישה, ששמה הוא לוסי, כנראה, השיבה: "הרוח פרצה את התריסים, והעיפה את כל הכלים והרהיטים הקלים! היא העיפה את המפיות, הצלחות מהפלסטיק, המפה, הכסאות, ה-". "טוב, טוב, שמענו", אמרה האישה השניה בשעמום גלוי, "היא העיפה גם את האמבטיה, שפגעה באיש אחד, והאיש מת, ועכשיו ברחת אלי!". "אוף, ליידי שורט", אמרה לוסי בזעם, "פשוט אין לך נימוסי-
"טוק, טוק, טוק!", נשמעו דפיקות על דלת העץ הבלויה.
"מי שם?", צעקה האישה השנייה, שהיא בעצם "ליידי שורט". "ליידי שורט!", גערה בה לוסי, "הרסת לי את האוזן!".
"טוק, טוק, טוק!", שוב נשמעו דפיקות.
"אוף", מלמלה לעצמה ליידי שורט, "מי זה דופק בשעה כזאת?!".
"טוק,טוק,טוק!".
"אני באה, אני באה!", שאגה ליידי שורט.
היאי פתחה את הדלת...
____________________________________________________________________________________________
דמות כהה נראתה עולה בגרם המדרגות הרעוע, המוביל אל דלת ישנה ורעועה, שנצבת בפתחו של בית קומות רעוע עוד יותר... הדמות התעסקה במשהו, הניחה אותו על מפתן הדלת, ודפקה עליה.
"טוק,טוק,טוק!".
"מי שם?", נשמעה צעקה מן הבית. הדמות נסוגה לאחור, אך לא הלכה.
"טוק, טוק, טוק!".
לא נשמע שום רחש מן הבית.
"טוק, טוק, טוק!".
"אני באה, אני באה!", נשמעה שאגה. הדלת נפתחה, והדמות ברחה.
____________________________________________________________________________________________
ליידי שורט הביטה אל הרחוב הקר והמוצף. לא היה שם איש. "אין פה אף אחד, לוסי!", צעקה אל חברתה, וסגרה את הדלת. או יותר נכון ניסתה לסגור את הדלת... "לוסי, יש פה משהו!". "מה זה?", שאלה לוסי. "לא יודעת...", אמרה והרימה את החפץ שהפריע לסגירת הדלת, "היי, זו עריסה!", פלטה. "באמת?", התרגשה לוסי, "אולי זה תינוק!". "מה גורם לך לחשוב כך?", התעצבנה עליה ליידי שורט. "טוב, מכיוון שזה בית יתומים, ואת המנהלת שלו, וזה בית היתומים היחיד באיזור, ו-". "תשתקי כבר", גערה בה ליידי שורט. "את רואה?!", שאלה אותה לוסי, "זה באמת תינוק...". "כן...", הסכימה ליידי שורט, ומיד צרחה אל החדר הסמוך: "פדמה, אמילי, בואו הנה, מיד!". שתי נערות אצו-רצו לעבר ליידי שורט, והחליקו לעצירה. "פדמה", פנתה אל נערה נמוכה ושמנמנה, "עלי למעלה והכיני עוד מיטה, צרחן חדש הגיע...". "אמילי", כעת ליידי שורט פנתה אל נערה גבוהה וצנומה, "את הנערה האחראית על הצרחן". אמילי ופדמה היו שתיים מקבוצת נערות שהתנדבו לעזור לבית היתומים."איזה צרחן?", שאלה אמילי בתמימות מעושה. "הצרחן החדש!", צעקה עליה ליישי שורט. "בסדר", אמרה אמילי, והרימה את התינוק מהעריסה הבלויה. הוא היה יפה. בלונדיני בעל עיניים ירוקות וגדולות. לפתע צדה עינה של אמילי מכתב קטן מבצבץ מתחת לשמיכה שבה שכב התינוק. "ליידי שורט", אמרה אמילי, "יש פה מכתב!". ליידי שורטנגשה אל העריסה, הוציאה את המכבת, פתחה אותו, והוציאה פתק קטן...
הפתק היה רטוב כולו. לא בגלל הגשם, אלא בגלל דמעות... הכתב נראה כאילו נכתב ביד רועדת...
בס"ד
לכבוד ליידי שורט
מנהלת בית היתומים
הריני מפקידה בידייך המסורות את בני
אני מקווה שהוא יגדל ויהיה בן ראוי לאביו ולאימו
תמסרו לו שאני אוהבת אותו...
אמא
תגובות
תיקון קטן:שהבניין הרועוע -רעוע
היה קצת קשה לי להבין בהתחלה מי היא מי (הליידי ולוסי).