נכתב על ידי שומרוני.
הדלת נפתחה בבת אחת. היא זינקה החוצה והחלה לרוץ במהירות.
"ג'ודי! עצרי!" היא שמעה קריאה מאחוריה אך התעלמה.
היא דהרה לאורך הרחוב הירושלמי. אוטובוס אגד צפר לה כשחצתה את הכביש, אך היא לא שמה ליבה לכך והמשיכה במרוצתה, דמעות שוטפות את פניה.
"למה?!" צעקה בבכי קטוע, אגב ריצה מאומצת. "למה היא עשתה את זה???"
* * *
קו 32 עזב את התחנה אפוף ענן עשן, מטרטר ומרעיש.
בחור צעיר רדף אחריו במהירות. רץ כאילו חייו תלויים בכך.
האוטובוס חצה את צומת של הצטלבות רחוב עזה עם מטודלה.
הבחור המשיך במרדף במורד רחוב עזה.
מרחוב מטודלה הגיחה באחת ג'ודי, והתנגשה מהצד בצעיר שעף במהירות למרכז הצומת.
ג'ודי עצמה את עיניה. חריקת בלמים וקול חבטה בישרו לה שחששה התגשם. היא פקחה את עיניה וראתה צעיר מתולתל יוצא מג'יפ חדש ונוצץ.
"שלום! אני שחר. את מכירה את הבחור שהרגע דחפת לי לגלגלים?"
"לא..." מלמלה ג'ודי, עדיין בוכיה.
"ילדונת! אל תבכי כל כך הרבה. הוא מקסימום שבר עצם או שתיים. לא סיפור ארוך. את ממהרת לאיזה מקום?" שאל בהתעניינות.
"אממ.. כן.. קצת.. אתה לוקח אותו לבית חולים?" גמגמה ג'ודי ומחתה דמעה סוררת. לכי תסבירי לו שאת לא בוכה בגלל התאונה.
"כן. קחי את המספר שלי, אם תרצי לבקר אותו, תתקשרי אלי. אוקיי?"
"תודה.. אני אתקשר.. אתה נוסע להדסה, נכון?"
שחר השכיב את תומר מחוסר ההכרה על המושב האחורי. "זה בסדר, אני פרמדיק" אמר כשראה את פרצופה התוהה.
כשהג'יפ עקר ממקומו בחריקה עמדה ג'ודי אובדת עצות, לא מבינה איך דברים מתגלגלים כל כך מהר.
* * *
הטלפון צלצל. מרגלית הביטה בצג השיחה המזהה. זה שוב הוא. מה עכשיו?
"כן" ענתה. משתדלת לשמור על קול צלול ככל האפשר.
"מה רצית שאעשה? היא כמעט טרקה לי את הדלת בפנים!"
"אז מה? יש גם גבול לסבלנות שלי."
"רגע.. רגע.. אז אולי אתה, מר מנחם לייבור היקר, תסביר זאת לילדונת?"
"היא כן ילדונת. בת 17 בקושי ומתנהגת כבת 14."
"טוב, מבחינתי הנושא סגור. היא יכולה ללכת לחפש את עצמה."
"די. נשבר לי מהשיחה הזאת, ואני צריכה לעזוב. שלום."
" כן, כמובן. אני אגיע מחר. אין סיבה שלא. להתראות"
היא לחצה על האנד בהחלטיות ופנתה לצאת החוצה, נוטלת עימה את תיקה.
* * *
"שחר? זאת ג'ודי, הבחורה מהצומת. עליתי כרגע על קו 20 להדסה עין כרם, ואני רוצה לדעת היכן לרדת." פתחה ג'ודי בחשש, מדבר בנעימות ככל האפשר.
הם סיכמו שהיא תרד בכניסה, ושחר יאסוף אותה עם הג'יפ.
"נרגעת? הגיע הזמן. תרגישי בבית.." קידם אותה שחר בחביבות וניער את תלתליו החומים.
"כן.. נרגעתי קצת. מה שלום תומר? קראו לו תומר, נכון? אני זוכרת טוב?"
"את זוכרת טוב... אפילו אני לא זוכר מתי בדיוק אמרתי לך. הוא יצא מאובדן הכרה, אבל הוא ישן כל הזמן. הרופאים קצת דואגים, אבל לא באופן חמור. כפי שאמרתי, זה מסתכם בשני שברים ואולי זעזוע מוח קל. יש חשש קטן לאמנזיה (אובדן זיכרון) חלקית. זה הכל. ראיתי כבר דברים גרועים מאלה..."
ג'ודי הצטמררה. היא לא היתה מעוניינת לשמוע על 'דברים גרועים מאלה'. ממש לא. והיא גם לא התכוונה להסביר לו שלא הוא אמר את שמו של תומר. די היה לה במבט אחד כדי לראות ש... היא החניקה את המחשבה שעלתה בה.
"הנה, כאן, מיטה שלישית מימין" לחש שחר. "אני יוצא רגע לדבר בטלפון".
ג'ודי התקרבה. "תומר?" שאלה בלחשוש. "אתה... אה.. בסדר?"
היא התקרבה אליו עוד קצת. "תומר.." לחשה ברכות. "תתעורר.. תומר.."
תומר פקח עליה זוג עיניים ירוקות. "ג'ודי?" לחש במאמץ רב. "מאיפה את.. מוכרת לי..?" לחש וצנח על המיטה, עיניו נעצמות שנית.
ג'ודי יצאה מהחדר, מנסה לעכל את רצף המאורעות. בצאתה נתקלה בשחר.
"היי, ילדה, תיזהרי לא לדחוף גם אותי לכביש.. את כבר הולכת?" עקץ אותה קלות.
"אני יוצאת רגע לשטוף פנים, לא יותר מזה. מיד אשוב" השיבה בביישנות אופיינית.
תגובות
""שלום! אני שחר. את מכירה את הבחור שהרגע דחפת לי לגלגלים?"
"לא..." מלמלה ג'ודי, עדיין בוכיה.
"ילדונת! אל תבכי כל כך הרבה. הוא מקסימום שבר עצם או שתיים. לא סיפור ארוך. את ממהרת לאיזה מקום?" שאל בהתעניינות."
יש משהו במה שהוא אומר...
ואני לא הבנתי כלום בקטע של מרגלית...
לתשומת לב הממשיכים..
תבהירו לנו בהמשך - שלא נתחרפן...
ויפה עוזיה- יש עליך..
במבט שטחי זה אכן נראה כך.
אבל שים לב לכך שג'ודי עוצמת את עיניה למספר רגעים, ושחר פונה אליה לאחר שהוא כבר בדק את הפצוע, כך שהיה מיותר לתאר את שחר לחוץ.
מלבד זאת - תודה על ההערה. יש מקום לשנות את הסיפור, אך סיכמנו שאת הסיפור הזה לא עורכים אחרי שמפרסמים.
תודה.
(ששחר לא נלחץ) לטובת המשך העלילה. לא ממש הלך לי אבל אני ממשיכה לנסות.
תמשיכו להעיר כאלה הערות, זה מעורר את מי שממשיך לכתוב לדברים שהוא לא שם לב אליהם.
שלא תפרטי למה התכוונת בדיוק.
זה יתן דרור לדימיונו של הכותב הבא.