במרוצה. פרק ב'

נכתב על ידי היוצרת המוכשרת שירת-הים

 

 

לא ייתכן. פשוט לא ייתכן. מילמלה ג'ודי ללא הרף. מכל האנשים ברחוב הייתי חייבת דווקא להיתקל בו?! פשוט לא ייתכן.

 

ואז היא נזכרה בהכל. בסיכסוך עם אמא שלה, שנמשך כבר כמה שבועות, בניסיון הכושל שלה לברוח, וכמובן, לא יכלה שלא להיזכר בו.

'הכל קשור להכל' הרהרה בציניות. ודווקא כשהיא מנסה לעשות את כל המאמצים לשכוח - זה שב ועולה שוב.

*  *  *

ושוב הוא מצלצל אליה. התלבטה אם לענות. לא היו לה את הכוחות להתמודד פעם נוספת עם השיחה הזו. אבל היא ענתה.

בטון מסוייג דיברה אליו, בעיקר שמעה מה שהיה לו לומר לה.

כמובן שהוא המשיך במסכת ההטפות שלו על טיפולה הכושל בילדתה, והרשה לעצמו להתרברב, ולהשוות את ילדתה לעומת ילדיו שלו.

והיא כבר לא יכלה לסבול זאת.

'מנחם!' סיננה לעברו.

'אני לא אתן לילדה הזו להרוס לנו את החיים!!'

'כבר הסברתי לך את גישתי לעניין. מצידי שתלך לחפש את עצמה, באמת הגיע הזמן שבחורה בת 17 תדע מי היא ותדע שהחיים לא תמיד הולכים לפי מה שרוצים'.

'בזאת אני חותמת את השיחה, הנושא הזה נסגר, ואנחנו ממשיכים בשלנו, יהיה מה שיהיה'.

 

*  *  *

'אותך בדיוק חיפשתי!' שחר התקרב לעברה, תלתליו מתנופפים במרץ, יחד עם תנועת רגליו הזריזה.

במהירות מחתה את דימעותיה, וניסתה לשוות לעצמה מראה רגוע ככל שניתן.

'שמעי טוב. באה משטרה, היא רוצה לגבות פרטים על האירוע, אני ואת העדים. יש להם הסמכות גם להפליל אותנו'.

'את חושבת שאת כשירה עכשיו לתת עדות? זה לא נראה ככה..'

'ילדונת.. כבר אמרתי לך להפסיק לבכות! דיי! את לא אשמה, ואין לך מה להילחץ מהמשטרה. ככה זה הנוהל באירועים כאלה'.

אבל הדמעות ממשיכות לזרום במורד לחייה, ועם כל מילה שלו הם רק הולכות ומתעצמות.

היא לא הצליחה להשחיל מפיה ולו מילה אחת, ועל אחת כמה וכמה שלא הצליחה להסביר לו שהיא בכלל לא מפחדת ממשטרה, ושהיא לא בוכה רק בגלל מה שקרה עכשיו.

 

שחר נעלם מהאופק, וחזר כעבור שניות עם פחית קולה דיאט קרה.

'קחי. שתי ותירגעי. אפילו קניתי לך במיוחד דיאט, כמו שכל הבנות אוהבות..' קרץ לעברה בשובבות.

 

*  *  *

 

הילה ישבה בחדרה, שומעת להנאתה מוזיקה נעימה.

הפלאפון שלה צילצל. השיחה היתה חסומה.

בתמיהה ענתה לצלצול, אך שום קול לא נשמע מהעבר השני.

המתינה כמה שניות נוספות, אולי המתקשר האלמוני יתחרט. אבל לא. רק גניחת בכי חפוזה נפלטה מפי האלמוני, ומייד השיחה נותקה.

'מוזר' הרהרה. אבל לא מעבר לזה.

 

*  *  *

 

מיכל ושני התלבטו קשות מה לעשות. לפני מספר שניות היא התקשרה אליהן. דיווחה להן בטון יבש שהוא פצוע. נתנה להם מעט פרטים טכניים על מיקומו וכו', ומיהרה לנתק.

-'מעניין מאיפה בדיוק היא ידעה על הכל' תמהה שני בקול.

-'סמכי עליה.. ג'ודי הזו תמיד היתה מכשפה שיודעת דברים שהם מעבר לשטח הנייטרלי...'

-'חח אשכרה.. אבל תודי שזה עסק תמוה ביותר!!' חתמה שני.

הן ישבו על הגדר המשותפת של שני הבניינים שלהן, המקום שתמיד נהגו להעביר עליו את השעות הקטנות של הלילה, וכמובן שגם הילה היתה שותפה לחגיגה.

בעבר הלא רחוק גם היא היתה חלק מה'חבורה'. אבל כבר מזמן הן העיפו אותה. או שהיא העיפה את עצמה, תלוי איך מסתכלים על זה.

 

בסופו של דבר החליטו לגשת לביתה של הילה, לספר לה את החדשות. ידעו בוודאות שהיא שם, כי אין מצב שהיא תבלה עם מישהו אחר מלבדו או מלבדן...

*****

ג'ודי סיימה לשתות את הפחית, והודתה לשחר מקרב הלב. הוא שאל אותה אם היא מעוניינת עכשיו לחזור לביתה, להירגע שם ואז לחזור שוב, לתת עדות למשטרה.

אבל מובן שהיא לא התכוונה לחזור ל'ביתה'.

 

היא העדיפה עוד פעם להיכנס אליו.

בלאט נכנסה לחדרו. קיוותה שהוא יהיה ער, שהיא תוכל להתנצל בפניו.

היא ניגשה למיטתו. ואכן, תקוותה התגשמה. תומר היה ער.

בעיניים פקוחות הוא בהה בחלל התקרה.

'אח העיניים האלה.. כמה אהבה הייתה בירוק הזה, עד לפני מספר שבועות..'

'ועכשיו, עכשיו למי האהבה הזו מופנית?!- לה!' ידעה בוודאות, 'רק לה!'

ושוב גלי הכעס והשנאה הציפו אותה. כלפיו, כלפיה, כלפיהן, וכמובן שכלפי אימה ואביה החורג.

 

*  *  *

 

בשעת ערב מאוחרת, עדיין הם ישבו במטבח ביתם החדש, מחכים, אולי בכל זאת היא תחזור.

-'אמרתי לך!' צעקה מרגלית, 'אנחנו סתם מבזבזים את זמננו על הילדה הזו.'

-'אבל מרגלית!' התרתח מנחם, 'זו הבת שלך, שלך!' 'איפה האחריות?!'

 

'קל לו לדבר. וקל לו להאשים.' כך מרגלית.

'ברור הרי, ילדיו צעירים, הוא עדיין לא חווה מאודו את גיל הטיפשעשרה'.

אבל המילים שלו לא הפסיקו להדהד בראשה. 'זו הבת שלך, שלך! שלךךךךךך!'

יכלה לשמוע את קולו זועק לעברה, מאשים. 'שלך!' המילה חוזרת ומטרטרת במוחה כמו הד.

אבל היא, היא העדיפה להתחמק. מספיק סבלה מרורים מביתה הלזו. רצתה לבנות את חייה מחדש, מוכנה אפילו לוותר על מה שאמור להיות היקר מכל, לטובת מטרה נעלה זו.