המשך,
ערב ראש השנה הגיע.
היה זה באמצע ההכנות לקראת החג. השהות בחג הייתה רשות אך היא רצתה להישאר באולפנה, עם כל החברות. היא קיבלה אישור לחזור ביום שלישי לביתה בכדי לעזור לאימה להכין את הבית לקראת החג הקרב וסמוך לחג היא תחזור לאולפנה. היא ניקתה את חלונות ביתה עם הצינור מאחורי הבית בעודה מאזינה לשירו של יעקוב שוואקי, 'רחם'. ההרגשה שלה הייתה כאילו שהיא מרחפת בשמיים. היא תמיד אהבה את ההכנות האלה שלפני החגים. לפתע היא שמעה את אימה קוראת לה בחוזקה. היא סגרה את הצינור ונכנסה לביתה מהדלת האחורית. בכניסה לבית עמד להפתעתה ראש האולפנה שלה. 'מה הוא עושה פה?' היא חשבה לעצמה. בכל שהותה באולפנה פעמים מועטות ביותר היא דיברה איתו בשיחה אישית. מדוע פתאום הוא מגיע לביתה? היא מיהרה לנקות את עצמה מהדשא שדבק בחצאיתה כשתוך כדי כך נגבה בה את המים מהצינור. "היי שלום", היא אמרה במבוכת מה. "שלום שלום", אמר הרב בסבר פנים וחיוך רך משהו היה נסוך על פניו. "נכנסתי רק בשביל לאחל לך שתהיה לך שנה טובה ומתוקה". אמר, תוך כדי כך נותן לה כרטיס שנה טובה מפואר ומושקע. בתאל חייכה ואף הסמיקה מעט. "תודה, הרב, שתהיה גם לך שנה טובה".
"אין בעד מה" הוא פיזר בחיוך. "שנה מעולה לכולם. אה, וגם, שכחתי שהשי הצנוע מהאולפנה במכונית. את מוכנה לרדת איתי בכדי לקחת אותו?" הוא שאל.
"כן, כן, בטח". היא ענתה לו במהירות. ויצאה איתו לכביש.
"מה שלומך?" הוא שאל בחביבות.
"הכול מעולה" היא ענתה עדיין מעט נבוכה.
"אני מבין שאת לא איתנו בראש השנה". הוא התכוון, כמובן, עם האולפנה.
"לא... זאת אומרת - אני דווקא כן. קיבלתי שחרור לעזור קצת בבית. אני אחזור לאולפנה בערך בשעה 2." היא הסבירה.
"אה, יפה אז נראה אותך כבר..." הוא אמר ותוך כדי כך הוא נתן לה את השי (צנצנת דבש מקושטת). "אה, ורגע, האמת היא שאני עובר כאן בישוב שלכם לפני שאני מגיע לאולפנה. אז אם את רוצה תוכלי לבוא ב5 ואני אוכל להסיע אותך. למען האמת אני גם צריך לדבר איתך על משהו." הוא הוסיף.
"אה, סבבה. על מה?" היא שאלה, מעט מובכת.
"אני כבר אדבר איתך ואז את תביני לבד". הוא אמר ונכנס לרכב בחיוך רחב.
"טוב..." היא אמרה בהיסוס. "אז להתראות".
"להתראות". הוא ענה.
'זה היה מוזר... מעניין מה הוא כבר יכול לרצות ממני'. היא חשבה לעצמה וחזרה לנקות את החלונות.
בשעה 2 וחצי היא כבר הייתה מוכנה לחג עם כל הדברים מאורגנים בתיק שלה. ב3 בדיוק הרב הגיע לאסוף אותה. היא נפרדה מאימה איחלה שנה טובה, הכניסה את התיק לתא המטען והתיישבה מאחור.
"אה, הרב תודה... לא היית צריך לטרוח. היא מיהרה להגיד. אה לא זה שטויות הוא ענה בביטול. על מה רצית לדבר איתי? אני פשוט סתם סקרנית..." היא אמרה וצחקקה.
"אז ככה," פתח הרב, "השבוע פנה אליך אדם בשם ג'ון ג'יסון." בתאל הייתה מופתעת לחלוטין.
"מה הקשר עכשיו? איך הוא הגיע אליך? מה הוא כבר רוצה ממני" היא שאלה בבלבול.
"תני לי רגע, ואני אסביר לך" אמר לה הרב בחיוך. "השבוע פנה אלי ח"כ זבולון אורלב, כן, כן." הוסיף למראה פניה המופתעות של בתאל "הוא הסביר לי כמה שאת נחוצה שם. הוא טוען שזה לא רק שאת תעזרי במלחמה בטרור. ברגע שתסכימי יועבר לישראל סיוע שישראל זקוקה לו כאוויר לנשימה".
"רק בגלל חיילת אחת?" היא שאלה בפקפוק.
"כן. עושה רושם שיש להם שם תוכניות מסודרות בשבילך. הם ממש צריכים אותך". הוא הסביר.
"אבל הרב, אתה יודע על כמה הלכות אני אצטרך לעבור שם?" היא שאלה בכעס.
"פיקוח נפש דוחה אותן. לפי מה שהבנתי מדובר בהצלה של המון אנשים." המשיך להסביר.
"אז מה אתה בעצם מבקש ממני? לעזוב את הבית, את המשפחה, את האולפנה, את החברות, את הארץ את כל מה שיש לי בחיים? ועוד בשביל מה? בשביל להיכנס לצבא ארה"ב? אני ממש לא מתכוונת לעשות את זה!" הדמעות כבר עמדו לה בקצה העיניים. היא לא חשבה שזה כ"כ רציני.
"אני יודע כמה שזה נשמע קשה! אבל תחשבי על התועלת. במקום לשבת עוד שנתיים בבזבוז של לימודים, תוכלי לעשות משהו מועיל ולתרום למדינה כמו שאף אחת מהאולפנה לא תתרום!"
"עם כל הכבוד לתרומה שלי למדינה, וכמה שזה חשוב לי. יש את עצמי. מה איתי? אתה מדבר כאילו שאין כאן בכלל בתאל."
"כמובן, כמובן," חייך לעברה הרב חיוך מרגיע "אני יודע שיש כאן בתאל! אני פשוט חושב שתוכלי עוד להגיע רחוק."
"או אולי למות מאיזה כדור של אפגניסטני" היא אמרה במרירות ודמעותיה כבר החלו זולגות.
"מה את מצפה ממני להגיד לך? שזה לא חשוב? שזה לא מועיל? שזה לא יציל מאות נפשות? רבים בהיסטוריה הקריבו את עצמם למען הכלל. את לא צריכה להקריב את כולך. פשוט מאוד להיכנס לצבא, להתאמן להילחם ובעוד 3,4 שנים לחזור ארצה ולהקים משפחה. אומנם תלבשי מכנסים ואף תגעי בבנים במצבים מסוימים אך זה לא צריך לשבור לך את כל האמונה. את יכולה להמשיך להיות אותה בתאל מאמינה חזקה בדיוק כמו כאן. שנינו יודעים טוב שאת הבחורה הכי מאמינה בכל האולפנה הזו!"
"זה שטויות, יש עוד המון שמאמינות וצדיקות הרבה יותר ממני."
"אבל אף אחד מהן לא הצליחה לעשות מה שאת הצלחת? נכון? אני מדבר כמובן על רויטל. הכנסת בה אמונה אדירה שהגיע למקום שלשכל האנושי, לפחות לשכל שלי לא חולם להגיע לשם." חייך
"זה לא בגללי בכלל... זה בגלל רויטל. היא בעצמה החזקה היא זאת שעמדה בניסיון שלה בצורה מעוררת השתאות."
"ומי שהסביר לה איך היא צריכה לעמוד בזה זה את. בלעדיך היא לא הייתה חושבת כמו שהיא חושבת."
"בלעדי עצמה."
"תקשיבי. זה פשוט. את יכולה לתרום ולעזור למדינה בצורה נפלאה. את בחורה חזקה. את יכולה לעשות את זה!"
"אני לא! ואני גם לא רוצה..." הדמעות הפכו לנהר עוצמתי ששטף את כל כולה. "למה אתה עושה לי את זה? אני רק רוצה לחיות את החיים השקטים שלי. הלוואי ולא הייתי מגיעה לדבר הזה שנקרא ג'ודו בכלל!"
"אבל הגעת. עכשיו השאלה מה את עושה עם זה ואיך את מתקדמת. תחשבי על זה טוב. אני אוכל לעזור לך לקבל את זה בצורה יותר טובה שתשמור עליך כעל יהודיה דתית. תוכלי ללכת לסמינריונים לפני שיחזקו את רוחך וכוחך." ניסה הרב להשפיע עליה בעדינות
"אני פשוט לא יכולה" היא מלמלה מתוך הדמעות.
"תחשבי על זה" הוא אמר ואחר הפעיל את הרדיודיסק. "יש לי שיר בשבילך" כך אמר. והשמיע לה את "עלה קטן שלי" של הזמר החסידי אברהם פריד.
"אני הוא עץ מאוד זקן ושבע ימים
ראיתי כבר רוחות עזות ורעמים
אתה עלה קטן מתנועע
בטוח בעצמו, הכל יודע
קח איתך צידה לדרך, את ניסיוני
אל תזלזל, אולי זה כל מה שיש לי
כי יש ימים יפים הכל פורח
ויש שעות קשות הכל בורח"
היא חשבה על המילים, כל אימת שהייתה שומעת את השיר הזה היא הייתה שמה את ליבה לכך שימים יפים, ושעות קשות. מה יקרה עכשיו? תהיינה שנים קשות. היא תצליח להתרגל לזה אי פעם? ומה עם אמא שלה? איך היא תקבל את זה בכלל? היא ידעה שאימה לא תעשה דבר נגד רצונה. לכן הם קודם פנו אליה. אם הם היו פונים אל אימה היא לעולם לא הייתה מסכימה בלי שבתאל תרצה.
"תחזיק חזק עלה קטן שלי
כי לא תמיד הכל בחוץ בהיר
ורוח סער וסופה קרה
תזכור ותתחזק אני איתך!
תחזיק חזק עלה קטן שלי."
עכשיו הכול בהיר, למה להפסיק את זה? למה לתת לרוח סער להיכנס? אפשר פשוט להמשיך לחיות על מי מנוחות ולשכוח מהכול. לסיים את הלימודים, לעשות שירות לאומי, להתחתן, ללמוד משהו, ללדת ילדים... לגדל אותם... למה לה להרוס את כל היופי הזה שמתוכנן לעצמה? כאשר הייתה בצרפת היה לה קשה להרגיש שה' איתה. היה לה קשה להיות מחוברת אליו, האם גם בארה"ב הוא לא יהיה איתה?
"ולא תמיד הכל נכון הכל מובן
חיים זה לא שיעור חשבון זה גם מבחן
עכשיו עלה קטן הכל רגוע
אך מרחוק אולי ענן מגיע
קח איתך צידה לדרך את ברכתי
חצי הכוס היא מלאה תזכור תמיד
וכשהשמש אל הים שוקעת
אל תדאג מחר היא שוב זורחת!"
האם הגיעה שאת המבחן? כל הרוגע נעלם? ולמה היא לא מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה? למה הכל נראה לה לפתע כה שחור ורע? ואיך השמש יכולה לזרוח בחו"ל?
הכול היה נראה לה רע. היא לא חשבה שזה יהיה כל כך רציני. היא חשבה שזה סתם הצעה של איזה מפקד שראה אותה בטלוויזיה וחשב שהיא תוכל לעזור לו. היא לא הבינה שזה כבר הרבה יותר עמוק. איך היא תוכל להיפרד מהכל?
הם הגיעו לאולפנה היא מיהרה לקחת את התיק וללכת משם בצעדים גדולים, כמעט ריצה. היא נשכבה על מיטתה. בכתה ובכתה.
זה נמשך אולי שעה, אולי יותר. היא לא האמינה שהיא מסוגלת לבכות כל כך הרבה. בליבה ידעה שהיא עומדת לעזוב את כולם, היא הרגישה שזו תהיה התרומה הטובה ביותר שלה לעם ישראל, כך שאין לה ברירה אלא לעשות את זה.
במשך כל החג היא כמעט ולא אמרה מילה. כל הבנות הרגישו שהיא באיזה שהוא משבר ואף אחת לא הבינה על מה ולמה. המורה שלה, איילת, ניסתה לדבר איתה ולהבין מה קורה איתה, למה היא נראית כך, אך היא השיבה תשובות סתמיות ולא ניסתה להסתיר את חוסר הרצון שלה לשוחח איתה. היא ישבה בבית הכנסת בפינה והתפללה לה', מדי פעם הדמעות זלגו מעצמן.
כל הבנות שנשארו לעשות חג באולפנא ישבו יחדיו על יד שולחן החג ושרו שירים שמחים, היא הייתה היחידה שלא התחברה לכל השמחה הזאת.
בימים אחרים היא הייתה דמות מרכזית שהכי מחוברת לזה. חברתה יעל ניסתה להבין מה קורה איתה, אך ללא הצלחה יתרה. ביום שני בערב בתאל הייתה רגועה לגמרי אך כנראה שמשהו קרה איתה ביומים האלה וכמה שיעל חיפשה מה היא לא מצאה.
בבוקר, לפני תקיעות השופר, ראש האולפנה, הרב נוימן, התפלל לפני ה' בקול רם. הוא בכה וביקש מה' למחול לנו, אפילו חוטאים, אפילו רחוקים, אפילו רשעים, אבל בנים!
ואז הוא דיבר על השבויים, גלעד, אהוד ואלדד... שכבר יותר משנה נמצאים בידי חיות טרף, ובבכי עוצמתי ומרגש הוא זעק "הם בנים שלך!!! שלך!!! הרבה יותר משל ההורים שלהם! איך אתה מסוגל להשאיר אותם שם??? כל הציבור כאן נותן את כל הזכויות שלו בשבילם! רק תחזיר אותם כבר הביתה!!! "
ואז הרעיון הבזיק במוחה. וככל שהיא חשבה עליו הוא נראה לה גאוני יותר ויותר... וכאילו קול השופר המצמרר חיזק לה את הרעיון. היא כל כך התרגשה מהרעיון שהמחשבה על כך שנשארו לה עוד 3 ימים של חג פשוט העציבה אותה!
ההמשך יבוא.
תגובות
הרב נוימן בחיים לא יגיד דברים כאלו
הייתם בוחרים ראש אולפנא אחר