במרוצה. פרק ג'

נכתב על ידי היוצרת גילוני

 

על שאיפה זו חלמה כל חייה. איך היא בונה בית שלב, עם בן זוג תומך ואוהב. ילדים מלאי שמחה, אשר מרעיפים נחת רוח לרוחה...

בפנטזיה הראשונה זכתה לגעת כאשר נישאה למנחם לייבור מס' שנים לאחר שעמנואל נרצח ע"י בן העוולה ההוא בדרכם חזרה מהוריו. אך המשך החלום מראה לה רק שחורות, וככל שהיא מנסה לברוא ולגלות מהי הדרך, עוד חוצץ נוחת עליה ומשבש לה את סדר התוכניות.

                                                  *     *     *

הן חצו את ר"ח בצלאל בו הן גרות והחלו פונות וממשיכות את דרכן לביתה של הילה.  כשהן מנסות לדמיין את פרצופה עם שמוע הבשורה על תומר. 

הן נכנסו למעלית, "שלוש" לחצה מיכל על הכפתור ואמרה בקול שהדהד בחלל האוויר, ומיד זו החלה מרחפת במהירות מעל הקרקע, שניות ספורות והן מול דלת ביתה של הילה. מעבירות מבט בעיניים ודופקות חרש באצבעותיהן.

                                                  *     *     *

עיניו הירוקות של תומר נותקו מתקרת החדר כאשר ג'ודי פתחה את פיה "תומר, מה שלומך?! איך אתה מרגיש?!" אמרה ברוך. הוא יישר את פניו, הביט עליה ואמר: "אני מרגיש נהדר, השבח לקל!" עם החיוך המהפנט שלו. "ובמיוחד שאת, ג'ודי, פה איתי עכשיו. שבי למה את עומדת כך?!" ג'ודי לא יכלה שלא להשיב בחיוך לדבריו והתיישבה על הכיסא ברכות.                     

השקט ששרר בחדר הופג במהרה כאשר תומר החל בדבריו המתוקים לעבר ג'ודי. כמה חיבה ואהבה הרעיף לעברה... והיא, נשארת עם החיוך והמבט בתוך העניים הירוקות. לא יודעת אך לקבל אותם, מה לומר, ועוד כשבבית לא פותחים לה את הדלת בקבלת פנים נלהבת.

"לא!" עצרה אותו ג'ודי. "אל תמשיך עוד, אני יודעת! אני מבינה!" והמשיכה "אני רואה שאתה עדין חלש, עדיף שנחכה עד שתחלים, בנתיים אני אסדר ת'עניניים".

"אוקיי, אני מסכים איתך!" חתם תומר. "סומך עליך בעניים עצומות" קרץ לעברה באומרו. "איפה את ישנה הלילה?" שאל בטון דואג. הוא  ידע שהיא לא תחזור לבית, הוא חש זאת.

"תמרנתי את עצמי עם נועה, חברתי מגילה, אתה מכיר אותה".

"כן, אני זוכר אותה" השיב "לילה טוב! ותמסרי ד"ש"

"אמסור בעז"ה, לילה טוב והחלמה מהירה!"

"זכרי" אמר לה רגע לפני צאתה מהחדר, "ש...אני אוהב!". 

*     *     *

"אני רואה שאת עוזבת אותנו" הגיח בפתאומיות שחר בקצה המסדרון.

"כן" השיבה "אך אני אחזור מחר אי"ה".

"רוצה טרמפ'?"

"אני אשמח" ענתה.

הם ירדו לחניון ונכנסו לג'יפ. "לאן את צריכה?" שאל במבט מקומט. "לגילה" השיבה. הוא לא המשיך באשליותיו, התניע את הג'יפ ונסע.

הכבישים היו ריקים לחלוטין, שעת לילה מאוחרת. תוך 25 ד' הם היו תחת ביתה. נועה כבר חיכתה לה למטה. היא יצאה מהרכב, נועה רצה לעברה בקריאה: "ג'ווודי" והתנגשו בחיבוק ידיים רחב. שחר יצא מהג'יפ גם כן. הביט בהן בחיוך, אך עצר את החיבוק החם בשאלה תמוהה "נועה?! זאת את?!"

נועה הביטה בו, "שחר?! מה אתה עושה כאן?!"

"איך אתם מכירים?" קטעה אותם ג'ודי.

"היינו ביחד בקורס עזרה ראשונה של מד"א בזמנו.." ענתה נועה בחביבות.

"אני רואה שאכן הזמן עשה את שלו" אמרה והביטה על תלתליו המתנופפים. "מסתבר.."

"טוב," שברה אותם שוב ג'ודי "אני רוצה להגיע לבית, להתראות ותודה על הכול" אמרה לשחר. "התענוג כולו שלי" השיב. "להת'" הוסיפה נועה "היה נחמד להיפגש".  הוא נכנס לג'יפ והחל בדרכו חזרה, כשהן מתחילות לעולת בגרם המדרגות.