נכתב על ידי הציונית
הילה הי'יתה בעיצומו של ספר מתח, כאשר נשמע צלצול בדלת. לא היה לה חשק לקום לפתוח...
עוד צלצול נשמע. הילה סגרה את הספר באי חשק וקמה לפתוח את הדלת.
"הי!" היא אמרה בחיוך רחב כשראתה שא-לו שני ומיכל. שני ומיכל נכנסו פנימה, מבלי לחכות להזמנה.
מיכל ושני התי'ישבו בסלון, והילה יצאה א-ל המטבח כדי להביא לאורחות כיבוד.
"מה שלומך?" שא-לה מיכל.
"למה את לא יורדת בזמן האחרון?.." הוסיפה שני.
"אהה... אני..." גמגמה הילה, ונכנסה לסלון.
"ומה שלום תומר?" שא-לה מיכל, בוחנת אותה- אם היא יודעת מה קרה, או לא.
הילה הניחה את המגש על השולחן והתי'ישבה על הספה באנחה.
* * *
"נו", דחקה נועה, "ספרי לי!"
השעה הי'יתה אחת אחר חצות, ונועה וג'ודי ישבו על המיטות בחדרה של נועה.
"אני עי'יפה, נועה... אולי מחר?..." התחננה ג'ודי.
"ג'ודי, את סתם דוחה אותי! אני רואה שיש לך אבן ענקית, אולי אפילו מכרה אבנים על הלב" אמרה נועה בחיוך. חיוך הופיע בזוית פיה של ג'ודי. "אז תספרי לי?..." אמרה נועה בתקווה. ג'ודי נאנחה. "תגידי, בשביל מה יש חברות, הא? אני רוצה לעזור לך! נוו ג'ודי..." דחקה נועה. "אני לא יכולה יותר. פשוט לא יכולה יותר" ג'ודי נאנחה שוב. נועה ליטפה את ידה של ג'ודי "תספרי לי מה מציק לך.." היא לחשה "כל העולם!!" קראה ג'ודי, והחלה לבכות. "אז תספרי לי על יבשת- יבשת, כל אחת בתורה" לחשה נועה בחיוך רפה. "אני... גם אמא שלי... היא לא מבינה אותי... ואז תומר.... וכאילו לא מספיק- עכשיו המקרה.... ו.. אני מרגישה אשמה כלפי הילה... אני.. אני פשוט לא יכולה יותר!" פסקה ג'ודי בעצב. "לפעמים פשוט נמאס לי מהעולם הזה..." היא הוסיפה בלחישה.
"ג'ודי! לעולם א-ל תאמרי שוב את המשפט הזה!!" נזדעקה נועה. "אבל זה נכון! פשוט נ-מ-א-ס לי!" התמרדה ג'ודי.
"ג'ודי, אני חושבת שאת צריכה לקחת את עצמך קצת בידי'ים. אולי תנסי לחשוב קצת גם על אמא שלך?... אילו שנים קשות עברו עליה, ועד שהיא מוצאת אושר ביתה האהובה הורסת לה..... ותומר..... זה קרה בטעות... א-לו סך הכול כמה שברים! והילה- אני מאמינה שהיא תתגבר, זוהי דרכו של עולם...." ניסתה נועה לעזור לחברתה. אבל היא חששה שלמרות הטון הרך שלה, ג'ודי תיפגע.....
ג'ודי שלחה מבט נזעם לעבר נועה. "אז עכשיו גם את מאשימה אותי???" היא קראה בכעס. "לא! ג'ודי! אני לא מאשימה! אני רק מי'יעצת! את יודעת שאני אוהבת אותך מאוד, ואני רוצה לעזור...." לחשה נועה בצער. "את לא ממש עושה את זה עכשיו" סיננה ג'ודי.
"ג'ודי, את פשוט מפרשת כל דבר נגדך! אני לא נגדך! אני איתך! ודווקא בגלל זה, אני רוצה להוציא אותך קצת מהבועה שלך, ולהראות לך, שאם תיקחי קצת אחריות על התפקיד שלך, אולי אחרים גם ישתדלו!" אמרה נועה בכאב. 'אמרתי יותר מדי' חשבה נועה בבהלה. "אה.. אני ממש מצטערת.... זו כנראה השעה.. אני...." מלמלה נועה. ג'ודי, שהתכוונה להתקיף, הרימה את ראשה, והביטה על עיני'ה של נועה, בודקת האם היא מצטערת כי בתור חברה היא לא רוצה לפגוע, או כי היא הבינה שג'ודי לא אשמה. נועה מיהרה להשפיל את עיני'ה...
' אוךך.... לאיזה ברוך נכנסתי..... למה אני לא שומרת קצת על הפה שלי???' חשבה נועה בכעס.
"זה בסדר" לחשה ג'ודי. " אני עי'יפה עכשיו. לילה טוב".
* * *
מרגלית ישבה בכיסא הנדנדה הישן שלה. אנחה קורעת לב פרצה מפיה.
'אני לא מבינה אותה. פשוט לא מבינה אותה. עליה להבין, בתור ילדה בוגרת, שלא שכחתי את אביה!
שאני זוכרת אותו תמיד בליבי. היא חייבת להבין אותי! ילדה בוגרת אמורה לשמוח כשלאמה טוב! מה,
היא תינוקת?? למה היא לא יכולה להבין אותי???" מרגלית מיהרה לנגב דמעה סוררת שגלשה לה מהעין.
'אוי, ד', בבקשה תן לי כוח להתמודד עם הילדה הזאת... סך הכול, זו גם הילדה שלך...' היא לחשה בשקט
ועצמה את עיניה באפיסת כוחות.....
* * *
ג'ודי נשכבה בעצב. ואז, כמו סם מתוק, היא נזכרה בצהרים.... בבית החולים... בגילוי הלב של תומר....
'ואז, כשחשבתי שזהו, זה הסוף, הבנתי שבעצם אני לא אוהב את הילה.. וזה נעשה רק כמניע ל....'
ואז תומר שקע שוב בשינה.... כשהתעורר, ג'ודי שכחה מזה בכלל.
'למה תומר התכוון?' הרהרה ג'ודי. 'מה זה משנה? העיקר שזהו, שעכשיו סוף סוף מתחיל להיות לי טוב.'
היא חייכה. ואז צפה מולה דמותה של הילה. איך היא תגיב? היא בטח תיפגע... 'אוף, אבא שבשמיים,
למה יש כל כך הרבה סיבוכים בעולם??? למה?? לא היה הרבה יותר פשוט אם הכול היה מסתדר בלי
דמעות ועצב? אם הכול היה שמח? אם-" ג'ודי עצמה את עיניה בחוזקה "די! מספיק לחשוב! ממילא כשאני
חושבת, אני רק נעצבת! כי החיים שלי הם כאלו.. עצובים..." היא נאנחה ברחמים 'אולי די? אולי די לרחם
על עצמך??' קרא לה קול פנימי זועף. ג'ודי מיהרה להדחיק אותו... "פשוט לא לחשוב! לא לחשוב! לא ל..."
וכך היא שקעה בשינה....
תגובות
באמת!
יישר כוח..
נורא אהבתי את השמך הסיפור! רק שלא כ"כ התחברתי לדו-שייח של ג'ודי ונועה.
אך אני צופה ורואה לבאות פריחה שופעת יופי עם קטיף משובח!!!
ב"הצלחה רבה ליצחק! ולכול הבאים אחריו...
קשה לעקוב, צודק.
ננסה- מקוה שנשרוד...
ובסוף אני אקרא את הכל יחד - אז בטוח נהנה יותר.