נכתב על ידי היוצרת המוכשרת הודיה מהדרום.
'מה זה?! מה זה?! דם! כל הבית מלא בדם! זה נוזל מתומר?! מהלב שלו? הוא אוהב, אבל .. אבל.. משהו מפריע לי באהבה הזו! מה עושים? הוא אוהב, אבל לא אוהב.. לא ברור לי בכלל! אותי, את הילה!'
* * *
"תקשיבי, מרגלית, את חייבת להשקיע בילדה הזו יותר, היא סובלת, אני רואה את זה בעיניים שלה, היא סובלת הרבה הרבה יותר ממך מהמצב הזה, את חייבת לעזור לה! היא לא מוכנה בשום פנים ואופן להיעזר בי.."
"תקשיב, מנחם, היא לא חושבת גם עלי, על אמא שלה, קשה לי, והיא רואה את זה, ומתעלמת, היא אפילו לא טרחה להגיד לי לאן היא נוסעת. השאירה לי איזה פתק מסכן בנוסח של:"נסעתי" היא לא מבינה?!"
"היא קטנה.." התחיל מנחם
".. בטח קטנה! בת 17.. צוציקית של ממש" קטעה אותו מרגלית במרירות
"קטנה בשביל להבין דברים מסוימים, כמו אחריות."
"אני לא חושבת ככה"
"אני כן. אני מכיר את הגילאים האלה"
"מה זאת אומרת? בגילה הייתי הרבה יותר אחראית"
"את. לא היא."
"אז זה אומר שכן אפשר לגלות אחריות בגיל כזה"
"לא כולם הם אותו הדבר"
"אז לפחות שתבין אותי.. גם את זה היא לא ממש עושה"
"אולי את היא זו שאמורה לנסות להבין אותה?" שאל מנחם בעדינות
"אולי" נאנחה מרגלית עמוקות.
* * *
"קומי!!"
"ממממה?!"
"קומי! עכשיו 3 לפנות בוקר. ואת צורחת מתוך שינה"
"מממממה?! אין דם? תומר..?"
"אין דם. תומר!"
"תודה שהערת אותי"
"אוף.. אולי עכשיו תואיל הוד מלכותך לספר לי מה קרה עם תומר?"
"אוקיי.. רק תכבי את האור, ותסגרי את הדלת, יש לך מנורת לילה, נכון?"
"כן, יש. אני כבר אדליק לך אותה, סגרי ת'דלת"
"סגרתי, יאללה, בואי, שבי כאן לידי"
"אולי נביא משהו קטן לנשנש?"
"לא.. עזבי אותך. אתה מוכנה לשמוע את הסיפור?"
"כןן! נו יאללה כבר!!"
"אוקיי, אז ככה:רבתי עם כולם, את יודעת איך זה הולך אצלי, והייתי בוכיה לחלוטין, ככה שבלי לשים לב-העפתי אל הכביש את תומר, תומר נפצע, לא אנושות מידי, אבל נפצע, ואני בכיתי, לא בגללו. אבל ההוא חשב שכן בגללו.."
".. ההוא?" קטעה אותה נועה בחוסר הבנה
"נו.. שחר"
"איך הוא הגיע לכל העסק הזה?"
"הוא זה שדרס בטעות את תומר"
"אהה"
"אז זהו בערך כל הסיפור"
"זהו?"
"זהו"
* * *
"הילה?"
"כן?"
"את ניראת קצת עצובה"
"דיברתם על תומר, לא?"
"כן, ואז מה?" בחנו את פניה בזהירות,
"כלום. חוץ מהעובדה שהוא עוד לא התקשר אלי, והו הבטיחח"
"אהה"
"את מסתירה ממני משהו?"
"לא"
"את כן"
"אני לא, באמת,"
"את כן! אני רואה את זה עלייך!!"
* * *
"את בטוחה? זה לא נשמע שהוא נגמר"
"אוקיי, אז הוא לא"
"אז תספרי לי!"
"טוב.. נו." נאנחה, "תומר ואני היינו ידידים מאוד מאוד קרובים, ויום אחד הוא החל להיות חבר של הילה."
"זהו?"
"לא.. קשה לי! תביני אותי!"
"אוקיי, את רוצה לשתות אולי?"
הנהנה בראש לאות לאו, כשדמעות מסמאות את עיניה, וזולגות להן בחופשיות על לחיה
"בטוחה"
הנהון חוזר, והפעם לאות הן
"כן לשתות או כן בטוחה?"
שתיקה
"די! אז תבכי, אבל בקול. זה משחרר ממש!"
הדמעות המשיכו לזלוג להן בשקט
"אני על סף ייאוש מהסיפור שלך"
היא התגברה על דמעותיה, "עכשיו.. עכשיו הוא הודה שהוא אוהב אותי, אבל.. בכיתי אז -מתסבוכת של כל הסיפור הזה איתו"
"רק? זה לא ניראה ככה"
"לא. את צודקת. לא רק. אמא שלי הולכת ושוכחת את א.. א.. אבא שלי" נשמה במהירות, "היא התחתנה מחדש, וזה מעין בגידה באבא. ועכשיו היא גם כועסת עלי כל הזמן"
"אהה" הנהנה נועה בהשתתפות
* * *
"נוו!! אני רואה שאת מסתירה ממני!"
"טוב. אהה.. אהההה.."
"אה?!"
"תומר נפל, וקיבל מכה"
"ו..? זהו?"
"אהההההה, כן. בערך"
"נו דיייי! מה קורה עם תומר?" זעקתה של הילה הקפיצה אותן
"לא קורה איתו כלום. אמרתי לך. מכה" גמגמה חלושות.
תגובות
המשכת את הסיפור בצורה כ"כ יפה.. ממש התאהבתי! רק שהפריעו לי ה"יאללה" של נועה.. הגדש לא נטוי על כך.
שכוייח על עבודתך המ עולה והמהממת!
לא ידעתי שאת יוצרת מוכשרת כ"כ... איזה כייף לגלות דברים חדשים
זו היתה שגיאה, הכונה היתה הדגש לא נטוי על כך!
ושוב שכוייח על העבודה המופלא.