הבן של אבא-פרק א'

ב"ה

רשרוש של שקיות, ועוד אחד, ואח"כ שקט מוחלט דומם כזה, מהמפחידים של מוות. ואיך לא?

כשרואים כול יום,כול דקה ושעה את-

 האדמה הזאת שנראת כמו בוץ אך בעצם עשויה כולא מדם,

המבט האכזר הזה בעיני החילי אס אס מבט רצחני כזה מבשר רעות,

הפחד המתלווה בכול יציאה מין הבית לכול מקום,

הרעב הזה שמקרקר בבטן כבר יומיים ואפילו שלוש כי לא הכנסתה כלום לבטן. וכול זה למה?

כי אתה יהודי.

בגלל איזה אחד שם למעלה,שאפילו לא מראה את עצמו. שכשנולדת, הוא שייך אותך לעם המוזר הזה שכולם שונאים אותו וכולם מתים להשמיד אותו.

למען האמת, באותם רגעים בפולין, גם אני הייתי מת להשמיד את המילה יהודי.

לא רוצה להיות יהודי.

זה סתם שם שעושה לי צרות..

מה הבעיה?

אני מתנהג כמו גרמני, מתלבש כמו גרמני, אוכל כמו גרמני,יש לי חברים גרמנים,גר ליד גרמנים.

אז למה אני כבר לא גרמני?

בשביל מה כול הצרות האלו?

בשביל מה להיות יהודי?

אני לא מבין בשביל מה ההוא שם למעלה, שאפילו לא בטוח קיים ברא אותי?

בשביל לסבול?

כול בוקר אני קם תשוש ועוד יותר עייף מהיום הקודם לו.

עם כאבי גב חזקים מאין כמותם וקרקורי בטן, מתלבש בסחבות האלה שמראות שאני יהודי כמובן,עוד פעם המילה הזאת יהודי.

ולמרות הכול אני ממשיך את היום.

כי אם אני לא אמשיך את היום, אגיע למצב שבו לא אמשיך גם את חיי.

וכך מלוכלך מיוזע ,רעב ודואב אני הולך לעבודה מנסה לעמוד בקצב שלהם.

לתפור כמה שיותר בגדים, לתקן כמה שיותר משקפים, לצחצח כמה שיותר נעלים.

וכול זאת בידיעה, שהכול של אחים שלי היהודים.

ואז, מגיע השוטר הגרמני הזה עם המבטח הרצחני ,המבט השונא יהודים כ"כ.

ומסתכל, מעביר מבט על מה שעשינו ומתחיל לתת מכות ,לשלוח אנשים למשרפות ,להרוג ,לרצוח.

וכמו תמיד אנשים בורחים לכול עבר וכמובן, אני בין אותם האנשים.

ואז כשאני מתחבא, כשאני נמצא סוף כול סוף לבד מה שכ"כ חסר לי מתחילת המלחמה.

אני שואל את עצמי את כול השאלות האלה, ואין לי תשובה עליהם.

כן, עכשיו אני נזכר כמה בעיות באמונה היו לי אז. רק שאז חשבתי שזה לא בעיתי שאני לא מאמין בה', זה בעיתו שהוא מביא אותי למצב, שבו אני כמעט מת. ורואה שאין עזרה מאף אחד.

אך כשהוא הגיע, כול חיי השתנו.

ולבטח תשאלו, מי זה אותו "ההוא"

ואספר לכם.