במרוצה פרק ו'

 

נכתב על ידי היוצר המוכשר שצר

 

"טוב, אני רואה שלא ילך לי להוציא מכן מה קרה לתומר וזה מתחיל לעצבן אותי",

אמרה הילה כשעיניה רושפות.

שני הסתכלה על מיכל בחשש מה ואז זרקה משפט מהיר אל חלל החדר-

"הוא נדרס ועכשיו הוא מאושפז בהר- הצופים".

נשימתה של הילה נעתקה מפיה וצווחה חדה יצאה מפיה "אההההה  למה דווקא תומר?"

היא חשה כיצד ליבה החיש את פעימותיו ושאיפותיה נעשו קצרות וחדות יותר. כל גופה רעד.

'רק לא התקף אסטמה'  חשבה לעצמה הילה . אך זה לא שעה להפצרותיה והגיח ממעמקי ריאותיה הכואבות.

 

                                   ***

השעות חלפו במרץ, בתחילה הידיעה על החטיפה, מציאת הגופה המרוטשת בכפר ביר זית והנורא מכל – הלוויה. מרגלית עמדה שם, בינות לקברים מנסה לעכל את מה שרואות עיניה אך ללא הצלחה.

נדמה היה לה שהיא צופה בסרט מן הצד, היא לא הזילה דמעה אך האנשים סביב הארון התייפחו בבכי קורע לב, היא ניסתה להבין של מי הלוויה, המחזה היה מוכר לה- הלוויה של עמנואל הי"ד. אך לא, על הארון לא הייתה טלית ובפנים לא היה זה עמנואל. לפתע הכתה בה ההבנה כברק - ג'ודי, היא לא הייתה שם בין חברותיה המייבבות, ואף לא נראתה באזור. הייתכן? האם זו ג'ודי המונחת בארון?

היא עצמה את עיניה בחוזקה, "אוי אבאאאאאאאאא, אבא שבשמיים למהההה?" פרצה הזעקה מגרונה.

"מרגלית מה קרה?" נשמעה שאלה מבוהלת מן הצד. מרגלית פקחה אט אט את עיניה, זעה קרה נגרה על פניה. "מה, איפה אני?"

"מרגלית, אני לידך, תירגעי, מה קורה איתך? את יודעת שעכשיו שתיים בלילה?"

"מנחם, געתה מרגלית בבכי, חלמתי חלום מזעזע" השתנקה קלות והמשיכה, "הייתי בלוויה של ג'ודי" "מה?!" הזדעק מנחם, "חלומות שווא ידברו" ענה, (ולא שם לבו לייבוש שגרם למרגלית). "מנחם הפעם זה לא צחוק, אני דואגת ואני רוצה אותה כאן לידי". מנחם הנהן בראשו ואמר "מרגלית, בשעה כזאת אין לנו מה לעשות אלא להתפלל, בואי, נמשיך לישון ונקווה לטוב"    

 

                                       ***

הילה הרגישה איך האוויר אוזל מראותיה ולחשה לשני בגרון ניחר "שני, המשאף…"

שני לא הספיקה ללכת צעד אחד וחבטה עזה נשמעה מאחוריה- הילה שהתעלפה נפלה על הרצפה ומהמכה שקבלה בראשה אבדה את הכרתה.

מיכל ושני הסתכלו זו על זו בבהלה, שני רכנה לעבר הילה בעוד מיכל רצה לטלפון.

קול סירנה נשמע מבחוץ ואנחת רווחה נפלטה מפיהן. בפתח הבית ניצב הפרמדיק ולידו המתנדב התורן- שחר. הילה הועלתה על האלונקה והוכנסה לאמבולנס,

מיכל ושני הצטרפו לנסיעה. "את בסדר?" שאל שחר את הילה ברכות. הילה שמעה את השאלה במעורפל ולא ענתה במוחה התרוצצו מחשבות באי סדר. הם הגיעו לביה"ח הר הצופים ולאחר בדיקה מהירה במצבה הוחלט להביא אותה למחלקה חמש חדר התאוששות מס' ארבע.

 

                                       ***

  השעון טרטר, ג'ודי כבתה אותו בעצבים, אחרי הלילה המתיש שעבר עליה (ועל נועה) היא נזקקה לעוד כמה דקות מנוחה. "ג'ודי", קראה לה נועה מהמטבח, "נו קומי השעה כבר עשר". ג'ודי החלה מתארגנת באיטיות מה לבוקר חדש. 'נועה הזאת, עם הזריזות שלה כל פעם מפתיעה אותי. בטח היא קמה כבר לפני שהספיקה להירדם..' חייכה לעצמה ונכנסה למטבח. ואכן השולחן היה ערוך זה מכבר בטוב טעם לארוחת הבוקר. "צפרא טבא", אמרה נועה בצחוק מתגלגל, "ישנת טוב? גם אם לא, בואי נשב לאכול אני גוועת". ג'ודי אכלה ברעבתנות ולאחר שקינחה ידיה באיזה מפית מקומטת שמצאה יצאה את המטבח תוך כדי שהיא מרימה את קולה לעברה של נועה "אני הולכת לתומר אחזור בעוד זמן קצר".

 

ג'ודי מהרה במעלה הרחוב לכוון תחנת האוטובוס. קו 22 עצר בתחנה וג'ודי עלתה עליו. היא חייגה 3 ארוך ועל הצג הופיעה המילה "תומר". לאחר צלצול וחצי הוא ענה., "תומר, מה שלומך? איך עבר הלילה?" שאלה ג'ודי בקול דואג. "הלילה עבר מצוין והבוקר העבירו אותי לחדר התאוששות מס' שלוש במחלקה חמש".

"מזל שהתקשרתי, אני בדרך אליך". השיחה נותקה ואת ג'ודי מלאו מחשבות.  

   

                                       ***

מיכל ושני יצאו מחדר מס' ארבע טרוטות עיניים לאחר לילה מעייף עם הילה (שבכתה רב הזמן..) הם פנו ימינה במסדרון שהוביל אל רחבת המעליות. המנורה האדומה שמעל דלת המעלית שלשמאלם הבהבה והדלת נפתחה בפתח עמדה נערה צנומה וקצוצת שיער. מיכל ושני הסתכלו בתדהמה אחת על השניה ועל הנערה ואמרו בתמיהה "ג'ודי?! מה עשית לצמה שלך?" ג'ודי חטפה את שוק חייה- 'מה הן עושות כאן לכל הרוחות? ולמה הן צריכות לראות אותי לאחר החלטה חפוזה בקשר לשיער שלי?' "בעצם השאלה היא לא מה עשית לצמה שלך, אלא מה את עושה כאן?" אמרה מיכל לאחר מחשבה. "אההמ..." הסמיקה ג'ודי "כלומר, אהה, מה אתן עושות פה?"