החזרה בתשובה/שאלה פרק (2)

זה הולך להיות פרקים קצרים במהירות מסחררת.

גדי הביט בעצב אחר אופנועו המתרחק של עדי, " פעם היינו חברים, פעם." אמר בעצב.

הוא חשב בנוגות על משפחתו, אפילו שיהפוך לדתי, משפחתו גרה בתל –אביב איזה בושות הם יעברו.

יד כבדה נחה על כתפו, הוא סיבב את ראשו באיטיות, אלי הביט בו בעיניים שאומרים הכול, 'אותו דבר אני יעבור'.

הם יצאו מהחוף בראש מורכן, הם הורידו את כיפותיהם והכניסו לכיס.

לפתע באמצע הילוכם, עצר דן והסתובב, " חברה, מה קרה לכם? אתם עוזבים את אורן ועדי כך? אני נשאר פה". אמר בהחלטיות והלך לכיוון הקטנוע שלו.

על לשונו של גדי חיכתה מילה להתפרץ: ' חכה לי, אני בא'. אבל הוא ראה את התעקשותו של אלי חברו, נשאר איתו ביחד והכניס את ידיו לכיסים.

" אתם רוצים להישאר פה עד הזריחה?" שאל לפתע יעקב וקטע אותם מהרוריהם.

הם נכנסו איתו לרכב המסחרי שלו, הם הורידו את ראשם וחשבו.

יעקב התניע את הרכב ופצח בנסיעה לכיוון ירושלים.

מעינו של אלי סררה דמעה מורדנית...

אני חייב לכם הסבר:

חמשת החברים (לשעבר) בני שבע עשרה, גרים בתל-אביב.

מילדות הם חברים בלב ובנפש, הוריו של אלי היו דתיים אך הם חזרו בשאלה ועברו לתל אביב.

לאלי היה את הראש הכי מפותח, לכן הוכתר לראש החבורה, כשהגיע לגיל שש-עשרה החל ללמוד קצת על יהדות, הוא רצה להיות דתי, אך חבריו מנעו ממנו.

גדי הגיע מבית חילוני רגיל, רק אביו של סבו שמר פעם מצוות.

הוא היה חברו הטוב ביותר של אלי, כיון שהם גרו באותו בנין.

הוא הלך אחרי חברו באש ובמים.

עדי היה מפרחחי דרום תל-אביב, הוא התחבר עם החבורה אחרון, כשהיו כולם בגיל שש-עשרה.

דן, בחור נורמאלי, שלא ידע הכול על יהדות, אך ידע הרבה בסיסים על יהדות.

אורן הבוגר, בן שמונה-עשרה, שנה מעל כולם, הוא לא ממש אהב דתיים.

הם היו חברים רובם מגיל חמש עשרה.

כשהגיעו לשנה הנוכחית, עברו כל אחד לבית-ספר אחר, אלי וגדי הלכו לאותו אחד, אך השאר הלכו לבית-ספר אחרים.

הקשר כמעט נותק, הם נפגשו רק בחופשות. בחופש הגדול הלכו לים והשתזפו להנאתם.

את ההמשך קראתם בפרקים האחרונים.

המשך יבא אי"ה הנרי