יום אחד, התעוררו ילדי בית היתומים מקול צעקותיה של מיס סטיבלזון, אם הבית, וכמו תמיד פרצו כולם בצחוק כשראו איך דורי מחקה בצורה מצחיקה את הקול הצועק: "ילדים! קדימה! לקום ילדים עצלנים! כבר שש בבוקר! אורין! פיטר ותום! בן! דורי! אודי, מיקי ואיתי! לקום! אני לא רוצה למצוא אף עצלן קטן במיטה! ברור?! אחרת אף אחד לא יקבל ארוחת צהריים היום!".
"כאילו שאנחנו מקבלים משהו לאכול בכלל, לעצמה היא לוקחת הכל ואנחנו צריכים לאכול שאריות! מרשעת... זה מה שהיא, פשוט מרשעת...!" אמר אודי.
"טוב, טוב שמענו אותך", אמר פיטר "הדיבורים שלך על אוכל רק יעשו אותנו רעבים יותר. אז קדימה, לך תתלבש!".
הם גמרו להתלבש במדי בית הספר, לסדר את הפיג'מות ואת המיטות שלהם, והתכוננו לרדת לאכול ארוחת בוקר.
בשעה שבע, הם צעדו בשורה למטבח. אנדרומדה הטבחית הזקנה נתנה להם לחם שנשאר מאתמול וחצי כוס חלב מעורבב במים. לעומת זאת מיס סטיבלזון אכל דייסת סולת חמה, לחמנייה עם ריבה ושתתה תה חם. הילדים פזלו בזהירות אל האוכל שלה וקיוו למצוא חתיכת לחמנייה או טיפת ריבה שבמקרה נפלה על הרצפה, כדי לשפר את הטעם הנוראי של הלחם הקשה והיבש. לבסוף הם התייאשו ופנו לאכול את האוכל שלהם. האוכל כמובן לא היה משביע, אבל הם לא העזו להתלונן.
כשסיימו לאכול, הם פינו את הכלים הריקים לכיור הגדול, הסתדרו בשורה לקול צווחת המשרוקית של אם הבית והלכו אחריה, כדי לעשות את טיול הבוקר היומי שלהם. הם יצאו מהבניין האפור והמתפורר והתחילו ללכת לכיוון הרחוב.
הם עברו ליד השוק הגדול והריחו את ריחות המאפיה. הם עברו ליד האגם וראו איך מיקי מאכילה במהירות את הברווזים מחצי הפרוסה היבשה שהיא שמרה מארוחת הבוקר שלה. אחר כך הם עברו ליד האוניברסיטה על שם ג'ורג' ולינסון ואודי נדחף על ידי בחור שעבר וצעק עליו שלא יעמוד באמצע הדרך. לבסוף הם חזרו לבית היתומים כדי לקחת את הילקוטים, ויצאו שנית לעבר הבניין ששימש כבית הספר. הם צעדו מרחק של כעשר דקות והצטרפו אל שאר התלמידים שהיו בדרך לבית הספר. אורין זיהתה ממרחק את חברתה הטובה – לילי גו'רקנס, ורצה אליה בשמחה. פיטר הביט אחריה וחייך. 'כמו ילדה קטנה שרצה לקבל מתנה' חשב. עיניה של אורין ברקו וידיה חיבקו בחוזקה את לילי. הן הרפו זו מזו בחיוך וצעדו אל הכיתה יד ביד. "היי פיטר!" נשמע קול, ופיטר ראה מולו את שני חבריו התאומים רון וגו'ן פליפסון. הם תפחו אחד על שכמו של השני והמשיכו ללכת לכיוון הכיתה. גם הילדים הקטנים יותר מצאו את חבריהם והצטרפו אליהם בדרך לבית הספר.
אורין נכנסה לכיתה עם לילי, ואחריהן נכנסו גם פיטר והתאומים והתיישבו במקומותיהם. המורה, מיס צטלבורן, נכנסה לכיתה ואמרה: "הסכיתו ושמעו נא!". היא חילקה להם את הבחינות שהם עשו בשבוע שעבר. "ישנם מספר ילדים שנכשלו בבחינה הזו, ואינני מרוצה מכך כלל וכלל. הילדים הללו יאלצו להגיש לי תיקון מבחן ולבוא לשיחה עימי. נתתי חמישה ימים להתכונן לבחינה, ואינני רואה שום סיבה מדוע הם לא הצליחו בה". אורין הביטה מסביב וחיפשה את פיטר בעיניה. הוא ישב בקצה השני של הכיתה, ראשו בין ידיו ומבט של עצב, כעס ותסכול בעיניו. בהפסקה אורין נגשה אליו, התיישבה בכיסא הפנוי לידו והביטה בו. "פיטר... פיטר" היא קראה לו, אבל הוא התעלם. "פיטר... בבקשה תסתכל בי". אורין המשיכה להביט בו ואז הפנתה את פניו לעברה והסתכלה עמוק לתוך עיניו החומות והגדולות. "פיטר... מה קרה? למה אתה עצוב?". "אוף! עזבי אותי אורין! את... את לא מבינה שום דבר! לכי מכאן! עזבי אותי בשקט!" אמר פיטר ודחף אותה. אורין נבהלה. אף פעם הוא לא כעס עליה ולא דחה אותה ככה. מה קרה לו? הוא שונא אותה? והיא הלכה משם עצובה. פיטר ראה אותה הולכת והצטער. מה הוא עשה? הוא גרם לה לשנוא אותו! עכשיו היא לא תדבר איתו יותר... הוא רצה לבקש ממנה סליחה אבל היא כבר נעלמה. בארוחת הצהריים הוא ירד לחדר האוכל וחיפש אחריה בעיניו, אבל מצא אותה יושב עם לילי ועוד כמה חברות והוא לא יכל להתקרב. הוא התיישב והתחיל לאכול את ארוחת הצהריים שלו בעצב. באחד השיעורים הוא שלח לה פתק עם בקשת סליחה, אבל המורה תפסה אותו וזרקה את הפתק לפח.
בסוף יום הלימודים חזרו הילדים לבית היתומים. פיטר ואורין לא החליפו מבטים ולא דיברו כמו בכל יום. הם הלכו בשתיקה, וכשהגיעו לבית היתומים, הם עלו לאולם השינה שלהם שבו היו המיטות והחפצים של הילדים, והתיישבו להכין כל אחד את שיעורי הבית שלו. אחר כך פיטר והבנים נכנסו להתקלח. כשהם סיימו אורין נכנסה. היא חלפה על פניו של פיטר כשמבטה מושפל ולכן לא ראתה שפיטר פתח את פיו כדי לומר משהו, אבל וויתר כשראה שהיא לא מסתכלת בו. כשאורין יצאה מהמקלחת, העיניים שלה היו נפוחות ואדומות. 'היא בכתה' חשב פיטר. אורין התלבשה בבגדיה היפים. בזמן הזה שאחרי הכנת השיעורים והמקלחות, הרשתה להם מיס סטיבלזון ללבוש בגדים יפים שאותם הביאה להם גברת אלמון. אישה אלמנה ונחמדה מאוד שקנתה להם אותם כמתנת חג מולד בשנה שעברה. היום אורין לא אספה את שערותיה, אלא נתנה להן לגלוש ולרדת בחופשיות על גבה. היא לא חייכה כשעזרה למיקי, איתי ודורי להתלבש, ולא כשאיתי סיפר בהתרגשות שהיום המורה ציינה אותו לשבח בפני כל הכיתה ואפילו הביאה לו שוקולד. אחרי ארוחת הערב, כשכולם היו לבושים בפיג'מות, השכיבה אורין את הילדים הקטנים לישון. היא התיישבה לידה איתי הקטן ומיקי, בכותנות הלילה הלבנה שלה, ושרה להם שיר ערש. פיטר שהסתכל עליה, ראה פתאום דמעה אחת בודדת זולגת במורד הלחי שלה. גם איתי הקטן שם לב. הוא קם מהמיטה שלו, הושיט יד קטנה ומחה את הדמעה מלחיה של אורין. ואז הוא כרך את ידיו מסביב לצווארה וחיבק אותה חזק. הוא התיישב על ברכיה, התכרבל בין ידיה ועצם את עיניו. אורין חייכה אליו וליטפה את שיערותיו. היא עירסלה אותו בידיה והמשיכה לשיר בקולה הצלול עד שהוא נרדם. היא החזירה אותו למיטה ונשקה לו על הלחי. לאחר מכן היא נכנסה למיטה, עצמה את עיניה ונרדמה.
תגובות
אבל הייתי מציע לעבור שוב על הסיפור ולשפץ טיפונת.
"הטעם הנוראי של הלחם" - אין חיה כזאת. אולי "טעמו הנורא של הלחם".
בהצלחה! אני ממתין לראות את השיפור.