במרוצה - פרק ז'.

נכתב על יד היוצרת המוכשרת פליץ

 

 

בהיותה בת 13, נחטף אביה בידי מחבלים... היא ואמה חיכו בקוצר רוח לידיעות על שלומו, מה מצבו, כיצד מתקדם המו"מ לשחרורו. ואז הגיעה הידיעה על הגופה... מותו של אביה, אביה שכל כך אהבה, השפיע עליה קשות. חטיפה, רצח... בשביל רוב האנשים אלה סתם מילים בחדשות, כואב לשנייה, אבל אחרי כמה דקות שוכחים. בשביל אחרים, אלה מילים שאומרות הכל, והכלום שנשאר אחר כך.

 

לכן, כעבור חמש שנים, כשהודיעה לה אמה שברצונה להתחתן שוב, לא יכלה ג'ודי לסבול זאת. איך היא הייתה מסוגלת?! איך, כשתמונתו של אבא תלויה על הקיר בחדרה, והיא רואה אותה יום אחר יום? איך, כשהיא ישנה לבדה במיטה שהייתה של שניהם??

 

היא רבה עם אמה במשך שבועות, התנגדה לכל צעד בקשר שלה עם מנחם... רק השם גרם לניצוצות כעס להבזיק בעיניה. היא לא הסכימה לתת לו הזדמנות. כאשר מועד החתונה הגיע, ג'ודי לא הייתה בין האורחים שהגיעו לבית הכנסת, אותו בית כנסת שבו נישאו הוריה 19 שנים קודם לכן. היא סירבה להכיר במנחם כאביה החורג, לא הסכימה להקשיב לדבריו, הזכירה לו תמיד שהיא לא הבת שלו, שהוא לא יגיד לה מה לעשות. המצב רק נעשה גרוע יותר, כשהם עברו לגור בבית החדש. היא, אמה, מנחם, ושני ילדיו... הילדים שלו, שאמה התייחסה אליהם כאל שלה.

 

ייתכן שהיא הייתה עוברת את כל זה יותר בקלות, אילולא תומר... השם הזה גרם לראשה להסתחרר. היא ידעה שהיא אוהבת אותו כבר לפני שנתיים, כשיצאו לבלות עם חברים, כשהתנדבו בבית החולים, כשהדריכו יחד בתנועה... והיא ידעה שהוא אוהב אותה, כשהביטה בפניו בכל אותן פעמים, בעיניים הירוקות האלה...

 

ואז הוא התחיל לצאת עם הילה. בדיוק בשבוע שאמה הודיעה לה שהיא ומנחם... איזה שבוע זה היה. עם הילה! הילה, חברתה הטובה ביותר, שהכירה מאז שהיו בנות 3, הילה שלה סיפרה הכל, הילה שאיתה דיברה עד מאוחר על תקוותיה ואכזבותיה... תחושת הבגידה הייתה כפולה, ויותר. אמה וחברתה הטובה, השתיים שסמכה עליהן יותר מכל, שתיהן בגדו בדברים שהיו לה היקרים ביותר.

 

היא חיה בדיכאון במשך שבועות, מנסה למצוא טעם להכל, אבל שוקעת יותר ויותר במלכודת הייאוש. מה נשאר לה, מלבד הייאוש? היא הייתה בטוחה שהמצב לא היה יכול להיות גרוע יותר.

 

ואז הגורל הוכיח לה את ההיפך, כשגילתה שאמה בהריון.

 

זה שבר אותה לחלוטין. בעודה מחניקה דמעות, היא ארזה בחיפזון כמה בגדים ומצרכים, קצת כסף, רשמה לאמה פתק קצר, לא מנסה להסביר. לא היה מה להסביר. היא ברחה מהר ככל יכולתה מהבית, כשהדמעות שהחניקה סוף-סןף פורצות מעיניה, ושאלה את עצמה שוב ושוב כיצד יכלו לעשות לה את זה, כיצד יכל  אבא שבשמיים לעשות לה את זה??? ואז התאונה... איזה עיתוי... זה היה נראה כאילו כל העולם פנה נגדה. אבל אז, בחדר המיון, תומר התעורר, והוא אמר... הוא אמר... הוא נתן לה כוח להמשיך, מעט אור בתהום הייאוש החשוכה שהייתה לכודה בה...

 

כל זה עבר במוחה כשהביטה בשתי חברותיה, שעמדו ליד חדר מס' שלוש במחלקה החמישית. מה הן עושות כאן? האם באו לבקר אותו? כיצד ידעו היכן למצוא אותו? הן בוודאי המומות מהופעתה, מפניה המוכתמים בדמעות ושערה, לאחר מה שעשתה לו בהחלטה של רגע. אז היא הבחינה בדלת חדר מס' שלוש הפתוח מאחוריהן.

 

"את מי באתן לבקר?" שאלה בנעימות ככל שיכלה.

 

***

 

הילה סידרה את השמיכה סביבה, ותוך כדי כך סידרה את מחשבותיה. תומר, פצוע? תאונה? איך... ואיך הן ידעו על זה לפניה? היכן הוא עכשיו? האם הוא בסדר? השאלות זרמו במוחה, לא מוצאות פתח ניקוז. היא הייתה חייבת לשאול מישהו. רק עתה חזרה להכרה. רגע... דלת החדר הייתה פתוחה מעט, ודרכה היא ראתה צדודית מוכרת... ראשה הסתחרר. לאט לאט. היה לה זיכרון מעורפל של מישהו יושב ליד מיטתה... בעצם יותר מאחד... יכול להיות?

 

היא קמה באיטיות, משתדלת לא לעשות תנועות מהירות. ההתקף היה קשה. באחד מרגעי ההכרה המעטים שהיו לה היא זכרה שראתה מישהו שכנראה היה הרופא לידה, ולצדו עמד... פרצוף מוכר... אבל לא יכול להיות שזה הוא. קורס מד"א היה מזמן, ואיזה צירוף מקרים יביא לכאן דווקא אותו? היא ניערה את המחשבה מראשה. נחשוב על זה אחר כך. עכשיו היא התמקדה בצעדיה לכיוון הדלת, לאט לאט, היא דחפה את הדלת....

 

***

 

מרגלית הניחה את כוס הקפה מידה ונאנחה עמוקות. לא היה בכוחה לסבול שעה נוספת כמו זאת שעברה עליה, כולה חרדה וחושבת על בתה הקטנה... היא עדיין חשבה עליה בתור הילדה שהיתה אז, לפני ש... שעמנואל... היא הייתה ילדה כל כך שמחה, נערה עליזה, שעולמה חרב עליה בתקופה רגישה מאוד בחייה. מרגלית תמיד ניסתה להבין ולתמוך, להיות אמא טובה, אבל לא נראה היה שג'ודי מנסה לבנות את עצמה מחדש, אלא ממשיכה לחיות בתוך החורבות שהיו עולמה מאז הירצחו של אביה. היא עצמה התקשתה בכך מאוד. אבל היה עליה להמשיך, לקחת אחריות על חייה. בן אדם לא יכול לשקוע בעבר כל חייו. עליו להמשיך אל העתיד, כשהוא זוכר את העבר. היא בסך הכל ניסתה להיות אמא טובה.

 

אז כיצד הצליחה לטעות ולהגיע לכל המצב הנורא הזה?

 

כשגילתה את דבר הריונה, הייתה מרגלית מאושרת. היא חשבה שאולי תינוק או תינוקת שיהיו שלה ושל מנחם יקשרו את ג'ודי מעט יותר למשפחתה החדשה, ויקלו עליה את ההסתגלות לחייה החדשים. אבל זו התבררה כאחת מהטעויות הגדולות ביותר שלה. כשחזרה הביתה מהבדיקות, גילתה את הפתק שהשאירה ג'ודי, וכמעט הצליחה לתפוס אותה כשרצה מהבית, אבל היא איחרה את המועד. מאז לא שמעה מבתה. מנחם אמר שצריך לתת לה זמן, היא וודאי תחזור בעצמה... אבל הדאגה המשיכה לכרסם בה. אולי...?

 

היא לא הייתה מסוגלת להמשיך.

 

ביד רועדת הרימה מרגלית את הטלפון וחייגה 100.

 

***

 

ג'ודי ראתה את ההיסוס בעיניהן של שני ומיכל, את הדרך בה החליפו מבט במהירות. הן הסתירו משהו.

 

"מה קרה? הכל בסדר?" היא לחצה. ההיסוס גבר. כשמיכל פתחה את פיה להשיב, נפתחה הדלת מאחוריהן ושם הייתה... ג'ודי הביטה בהלם. מה הילה עושה כאן, לבושה בפיג'מה של בתי חולים?

 

***

 

מה ג'ודי עושה כאן, עם השיער הקצוץ הזה? הילה הרגישה שראשה מסתחרר שוב. אספקת החמצן למוחה ודאי לא הייתה סדירה. היא עברה את זה כבר פעם. היא נתמכה במשקוף הדלת כדי לייצב את עצמה וניסתה לחשוב בבהירות. שני ומיכל שעמדו לידה ונראו די נבוכות, ודאי היו אלו שבאו לבקר אותה. ג'ודי לא הייתה יכולה לדעת על ההתקף כל כך מהר, השעה הייתה שעת בוקר, והיא ממילא לא הייתה באה לבקר... מדוע הייתה פה?

 

חשד עבר במוחה. ג'ודי ודאי ידעה על התאונה שקרתה לתומר... היא ושני ומיכל תמיד עדכנו אלה את אלה. אולי?... יכול להיות?...

 

"איפה תומר?" היא שאלה בשקט.

מבטה המהיר של ג'ודי לכיוון החדר שמימינה הסגיר אותה. הילה לא חיכתה לתשובה המגומגמת אלא פתחה את דלת החדר ורצה פנימה. שם הוא שכב, בוהה בתקרה, והוריד את מבטו כששמע אותה נכנסת. עיניו הירוקות התרחבו. הפתעה, או...?

 

"תומר!!!" היא רצה למיטתו ועטפה אותו בחיבוק. דמעות פרצו מעיניה.

 

***

 

ג'ודי התפרצה לחדר אחרי הילה. לא! היא חשבה, רק לא זה! רק כשהוא התחיל להבין...

 

מאוחר מדי. הילה הסתערה על תומר וחיבקה אותו בחוזקה, בוכה וממלמלת את שמו. הוא קפא לרגע, מופתע, ואז באיטיות – איטיות שקרעה את ליבה של ג'ודי פיסה אחר פיסה – הרים את ידיו וחיבק אותה בחזרה. תמיד מאוחר מדי.

 

היא הרגישה כמו טובעת. הכל נהיה שחור פתאום, מלבד נקודה באמצע שדה הראיה שלה. כמעט לא מודעת למעשיה, היא רצה לעבר המעלית ולחצה על כפתור קומת הקרקע, בקושי שומעת את הקולות שקראו אחריה, מפצירים בה לחזור. חטיפה, רצח. שתי מילים ששינו את חייה. הכל חזר אליה. היא רצה לאורך אולם הקבלה אל הדלתות ופרצה מהבניין אל אור השמש החזקה. היא תחזור לביתה של נועה ותיקח את חפציה ותיסע... היא עוד לא ידעה לאן. היא עוד תחשוב על משהו. מונית עצרה לפניה. היא נכנסה פנימה וטרקה את הדלת, התנשפה "גילה" אל הנהג, לא מקשיבה לנהמת התשובה שלו. חטיפה, רצח...

 

...בגידה.

 

המחשבות המשיכו לסעור בתוכה זמן רב, היא לא ידעה כמה זמן. רגע. זמן רב מדי. היכן היא? היא הביטה מבעד לחלון. זו לא הייתה ירושלים. מחשבות התפוצצו בראשה. חטיפה.

 

"עצור!" היא קראה לנהג. "לאן אתה לוקח אותי??" הנהג מלמל משהו במבטא לא ברור. "עצור את המונית!!" היא כמעט צעקה.

 

להפתעתה הוא עצר בצד הכביש, ויצא במהירות מדלתו. הוא פתח את הדלת והיא קפצה החוצה ופנתה אליו. "עכשיו תסביר לי – " היא החלה אל מול הפנים הכהות, ואז חשה חבטה באחורי ראשה, והכל החשיך.