כ' אדר ב' התשס"ח
הָרֵי־אֵ־ל אֵיתָנִים כְּמַסַּד הַתֶּבֶל
נִמְחֲצוּ וְרֻקְּעוּ וְנֻקְּבוּ כִּכְבָרָה
תַחַת כֹּח כּוֹבֵשׁ, מְיַבֵּשׁ וְכוֹבֵל,
וְהוּבְאוּ עָצְמָתָם וְרוּמָם לִקְבוּרָה,
וְקָמְלוּ הָעֵצִים בְּלִי אִוְשַׁת־צָמָרוֹת,
וְאֲגָם כְּיָמָה הִתְאָלְמוּ מִגָּלִּים,
וְעָרִים נִרְדְּמוּ מֵהֱיוֹת אֲחֵרוֹת,
וּפָסְקוּ מֵהָאָרֶץ קוֹלוֹת וּצְלָלִים...
וְהָאָרֶץ שִׁנְּתָה אֶת־פָּנֶיהָ,
וַתִּרְעָד כְּעָלֵה הַנִּדַּף,
וְנוֹתְרָה בְּעֵרוֹם־כִּיוֻּנֶיהָ,
וְגֻרְשָׁה אֶל־חֶרְפַּת הַמַּדָּף.
עַל־עָרְפָּה הָחָלָק מִגְּבָעוֹת־מֶרְחַב־יָ'הּ,
הַשָּׁטוּחַ מִקֶּמֶט נְהָר אֱ־לוֹהִים,
הַמְדֻיָּק,
הַיָּתוֹם מִנִּי צֶלֶם
לְבַדָּה תִתְגַּלְגֵּל, כְּתַמְצִית־הֲוָיָה,
רַק דִמְעַת הַקִּנָּה, כְּמוֹ שִׁיר הַגְּבָהִים,
תְרַקֵּד מַעְלָה מָטָה בְּאֶלֶם...
קְעָרַת חֻפָּתָהּ, הָרוֹעֶדֶת נֶגְדִי,
נִשְׁאֲרָה עַל הָאָרֶץ
לְהָר
יְחִידִי.
תגובות
קשה לומר שחרות (כחוסר גבולות) בכתיבה זה אידיאל אצלי, אבל אני יודע להעריך את היכולת שלך לכתוב בדרכים שחסומות בפני מבחירה ושלא מבחירה.
הכתיבה העברית המקורית הייתה עם חוקים, אבל חוקים אחרים מאוד מהמשקלים והחריזה המודרניים.
החלום שלי זה חידוש הכתיבה בטעמי מקרא.
בשיר הזה אפילו היה אחד, אבל לא רואים אותו.
טעות שלי.
השיר הזה עצוב, אבל זאת לא קינה במובן הרגיל של המילה.
היא לא על הרוגים ולא על מתים ואפילו לא על "המצב"...
יש עוד סיבות להיות עצוב חוץ מאויבים...
הלשון והחריזה די טובים. פחות אסתטיקה ופחות הגזמה היו משפרים את מבעו.
שוב כל זה זניח ביחס לשאלה - על מה השיר?
על מה השיר?
על ארצנו האהובה שיוצאת לגלות בצורה של סלעים/אבנים/חצץ ממחצבות פירראטיות בהרי יהודה ושומרון.
כמובן. הרי זה ברור כשמש,לא?
בגדול השיר לא חידתי כמו שהוא נראה, והתגובה שלך מעידה על זה.
יש לומר ששירך באמת שיר (אפילו שמבחינה סגנונית טעמך שונה מטעמי). וכמו כל שיר, הוא ניתן לפירוש בדרכים שונות. עד כמה הוא מכוון לאמת, קטונתי מלשפוט. אוכל רק להגיד, שכאשר כתיבתך תהיה יותר ברורה וישרה, אזי תתקרב יותר לאמת.
אני כן מאמין בכך ששירים צריכים להתפרש, ולהיות מסוגלים להתפרש. מזמורי התהלים לא נכתבו כדי שנמציא עליהם פירושים מכאן ועד אחרית הימים. הם נכתבו כנושאי מסרים, עם אסתטיקה כצורה ולא כמהות.
השיר הזה מדבר על היחס לארצות ועל ארץ ישראל בפרט, כפי שהוא השתנה במאה האחרונה, ובזמן האחרון בקצב מואץ מאוד. הוא מדבר על הפיכת ארצות למפות. לכן כל החורבן הזה, ולכן הדיוק וחוסר הצלם. המפה נושאת את התמונה, אך לא את ה"נשמה". אם אנחנו חיים על ארץ שהיא מפה - לא פלא שהיא רועדת מתחת רגלינו...
זה הכל (כמעט). יש עוד הרבה דברים קטנים, כמו בכל שיר, אבל אני בהחלט מאמין שניתן לרדת אל המסרים של שירים, או לפחות מאמין שצריך לכתוב שירים שניתן לרדת לרעיון שלהם.
היהדות נגד אסתטיקה לשמה.
פרשנותך לשירך יפה, אבל אפשר לפרשו בעוד דרכים לא פחות מוסריות. לדעתי, בכל שיר אמיתי יש יסוד רוחני נסתר שאיננו מובן גם ליוצרו, וזה מה שעושה אותו לשיר. באשר למזמורי תהלים,
רובם נוצרו מהבטחון השלם והתמים בהשם שבא לידי ביטוי בתודה. לא בכדי נקראו תהלה ביחיד ותהלים ברבים ולא תהלות, שמוטל עלינו להזדהות עמם עד שנעשה אותם לתהלות (הקריאה לא פחות חשובה ויצירתית מהכתיבה).
זו הגדרה מסובכת ולא מדידה.
המסר עדיין משחק תפקיד מרכזי. שיר עם מסר רע לא הופך אותך לבן־אדם טוב. המסר והאידיאה הם העיקר לא משנה מה. הכסות של האידיאה - המילים - הן אלה שקובעות אם האידיאה תתקבל על־ידי הנפש או לא, אבל זה התפקיד.
היכולת להזדהות לעומק עם שיר נובעת מהיותו "טוב" או "רע"...
פרשנות יצירתית?
נו, ברור... אבל אפשר לומר את זה גם על התורה. ומה אתה עושה שם? שירה אינה הפקר. אי־אפשר להלביש עליה הכל.
אדיאה, מסר, אלה מחשבות מערביות על השירה. שירה במדרגה התחתונה שלה היא לא הרבה יותר משיחת חולין וקל להגדיר אותה, אבל בדרגה העליונה שלה היא מדרגה לפני נבואה.
דוד המלך חתם מזמור יט: יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי, לפניך השם צורי וגואלי. מכאן אנו למדים מה נדרש ממשורר עברי. ראשית, שלבו יהיה טהור וטוב. שנית, שאמרי פיו יהיה יסודם בתורה וביסודי לשונו. שלישית, צניעות ופנימיות ויראת שמים ובטחון בהשם.
עם כל מה שכתבת עכשיו אני מסכים. טוב לראות את האידיאל מול העיניים.
יש לי גם נטייה לכתוב שירים רציניים בצורה לא ברורה מדי. בעיקרון אני מאוד נגד הפיכה של שירים לחידות עבור הקוראים...
מצד שני אני רואה את אלתרמן כמודל, והוא עשה את זה בכל שיריו הרציניים...
כמה אלתרמן קראת שאתה מעז להרים ראש נגד אחד מעמודי השירה העברית? באמת שקשה לי להבין מאיפה החוצפה?
זה כמו להגיד, להבדיל, שהרמב"ם היה סתם פילוסוף שהושפע מזרמים בפילוסופיה המוסמלמית של המאה ה־12, וניסה לשלב ביניהם לבין האריסטוטליות, ועם זאת להשאיר את הכיפה על הראש.
העומק של העברית של אלתרמן ועומק ההקשרים היהודיים שלו מדהים יחסית לבן־אדם שלא למד בישיבה (דרך אגב הוא קיבל חינוך דתי לאומי). גם כמשורר יהודי המקום שלו לא נפקד. זה שהוא לא כתב פיוטים (כמעט) - זה נכון. אז מה? גם אתה לא.
ברצינות... לפעמים אנשים מדהימים אותי ביומרה שלהם לשפוט. בשביל לנפץ אלילים צריך קצת יותר מהמון חוצפה.
נכון, הוא לא היה שומר תורה ומצוות כמו שאתה ואני היינו רוצים, ולא היה תלמיד מובהק של הרב קוק. אולי... אולי... הוא גם לא היה ברמה של אצ"ג (למרות שאפילו ישראל אלדד משווה ביניהם), אבל מה זה קשור להיותו משורר נפלא שכמוהו לא קם מקרב ציבור שומרי האמונים זה מאות שנים. (אצ"ג לא נחשב - הוא בטוח לא היה מזרוחניק)
אי-אפשר להגיד זאת על הדור של גולדברג, שלונסקי
ואלתרמן. הם מרדו והפנו עורף למסורת העברית ופנו לכתיבה מתיפיפת. לפחות לאה גולדברג עוד הצליחה להיות בן אדם.
היו הרבה מאוד גדולי עולם שלא יכלו לכתוב מילה אחת של שירה, ובסופו של דבר אני לא מופתע מכך שהרמב"ם לא התמסר לשירה, למרות שבתקופתו זה היה מקובל מאוד (אל תצטט את הפתיחה לאגרת תימן - זה נחמד ויפה, אבל הרמב"ם, אתה ואני, יודעים שזה לא בדיוק שירה, גם אם זה הרבה מעיד על היכרות עמוקה עם כל היהדות, שכמובן הייתה לרמב"ם).
אני מופתע שלא הבאת כדוגמה את הרב קוק. הרב קוק הוא דוגמה נפלאה של נפש אדירה שמתבטאת גם בשירה... אלא מאי? לרב קוק הייתה נפש שירית מלכתחילה. כתיבת שירים הייתה עבורו כיוון טבעי, ולא פונקציה של יראת שמיים. מספיק לקרוא כל פסקה שהוא כתב, כדי לראות את זה.
בכ"מ, הקביעה שלך היא שרירותית לחלוטין. אלתרמן לא פחות יהודי מביאליק. ההבדל בין לאה גולדברג לאלתרמן הוא בדיוק בכך, שאלתרמן תמיד כאב את כאב העם, וגולדברג כתבה על אהבות ופרחים. כידוע, להתעורר לישע עמו זו הדרגה הראשונה של רוח הקודש, ולאלתרמן היה את זה בשפע. יתרה מכך, בתקופתו של אלתרמן, גם אתה לא היית רוצה להיות דתי, ובתקופה שבה הופיעו דתיים רציניים (תחילת גוש אמונים) אלתרמן היה מגדולי התומכים בהם.
איך בכלל אפשר להגיד על אלתרמן שלא הייתה לו יראת שמיים? יראת שמיים זה לא רק דקדוקי מצוות. הא־ל שלנו, לא א־ל פואטי, מופיע בכמות עצומה של שירי אלתרמן. הוא היה איש מאמין באופן מהותי, ובטוח מחובר לנצח ישראל, כפי שאתה מציין. גם ריה"ל בכוזרי אומר בעצם על עצמו, שהוא נוהה אחרי סגנונות נפסדים של שירה ששאובים מהגויים. אם על גדול משוררי ספרד אפשר להגיד את זה, אז ניתן לסלוח לדור עני.
בדור העני הזה, אלתרמן ביחד עם אצ"ג מהווים את ה"זוג" המשלים. כדברי ישראל אלדד: אצ"ג הנביא, ואלתרמן הלוי.
לכתוב יפה זה לא פשע. זה צו של כל משורר ששואף אל השלמות, ולכן שואף אל היופי. אצ"ג היה יכול ללמוד מאלתרמן אסתטיקה, אבל גם ירמיה היה יכול ללמוד אסתטיקה מדויד... ככה זה.
ורק דבר נוסף:
הסיבה העיקרית להתפרצות שלי היא שהאשמת אותי בעבודת אלילים. אלתרמן אינו האליל שלי, כי בתור יהודי מאמין, אין ל אלילים. יש לך האשמה חמורה מזו?! להבא היזהר. אלתרמן בהחלט ראוי בדורנו להיות מופת בהרבה תחומים, כאשר צניעות ויראת שמיים הם לא האחרונים שבהם.
א. גלוי וידוע שכאשר שלאדם יש הערכה אסתטית רבה כלפי יוצר מסוים, קשה לו לקבל ביקורת על אותו יוצר. לפיכך, לא האשמתי אותך חס וחלילה בעבודת אלילים, אלא ביקשתי שתתחיל להתיחס ליצירה בכלל וליוצרים מהם אתה מושפע בפרט באופן יותר פנימי. כלומר, אל תשאיר את יחסך ליוצרים שאתה אוהב מקובע.
ב. יש מחלוקת עתיקה באשר לשירה. מחד, משוררים שאומרים שהשירה היא היא יסוד העולם. מאידך, חכמים שאומרים שמיטב השיר כזבו ושירה היא בזבוז זמן. למשל, רבי שלמה בן גבירול ראה את פיוטיו כעבודת קודש ואת כל תורתו כתב בשירו "כתר מלכות". ולהבדיל, הרמב"ם יצא כנגד שירת משוררי ספרד, וראה את פיוטו של רשב"ג כמיותר.
ג. שירת הקודש בישראל מתחילה במשה רבינו ומגיעה לשיאה בשירת דוד ושלמה. והמשותף להם ששירתם נובעת מהיסוד הפנימי הוא התורה. כבר נאמר בגמרא שלא ידעו ללמוד תורה עד שבא שלמה המלך וכתב את משליו שהיו כידות לדלות מים מהמעין.
ד. הנביאים, ובמיוחד ישעיה וירמיה, היו משוררים מפוארים, אבל נבואה איננה שירה.
כבר אמר מי שאמר שהנביאים לא נתנבאו אלא לצדיקים ובעלי תשובה, והראיה שמעטים שמעו לדבריהם.
ה. מהו משורר נאמן? מי שמצליח לאסוף את כל הנחלים היוצאים מהתורה בדורות קודמים, לספוג אותם, לזכך אותם, ולהתאים אותם במבע חדש לכלל דורו. כמה משוררים כאלה היו לנו? הרבה שהשפיעו על דורם, אבל רק מעטים שהשפיעו על כל הדורות.
רבי יהודה הלוי, רמח"ל, חיים נחמן ביאליק,
דור דור ומשורריו. וכבר אמרו חכמים: הוי זנב לאריות ולא ראש לשועלים.
וגם התואר של המשורר הלאומי שקשרו לו היה גדול על מדותיו. אבל ביאליק היה משורר נאמן שהשפיע על מאות ואלפי כותבים בטובו והאציל עליהם מרוחו.
לדאבוננו כל משוררי ישראל שבאו אחריו, חסרים או בתורה או בשירה, ורובם חסרים במדות טובות.
הרב קוק, אמנם היתה לו נפש שירית, וידועים
הסיפורים על הניגונים הנפלאים שהיה מתפלל בהם.
אבל לא רק שהקדיש מעט מזמנו לשירה, אלא ששירתו יותר מדי אישית ולטעמי לא מצליחה לעלות מהרובד הנפשי לרובד הרוחני. הוא ודאי ראה את עצמו כצדיק מורה דרך, ולא ייעד את עצמו לשירה כדוגמת הרמח"ל.
אצ"ג, ממשיכו ומתנגדו של ביאליק, היה משורר מוכשר וגדול משוררי דורו. לטעמי, התימר להיות משהו שמעולם לא היה (ובכך הלך בדרכם של יל"ג וביאליק).הפגמים שמצא בשירת תשעים ותשעה המשוררים שיצא כנגדם, חלקם נמצאים גם בשירתו. ללשון העברית, שיריו מסורבלים וארוכים מדי. אבל אין ספק שהלהט שבשיריו פיוטי.
להבדיל בין קודש לחול, נתן אלתרמן, לא היה באותה שורה של משוררים, לא כמשורר ולא כאדם.
יהודה צורף/ סיפור מארץ ישראל
Articles/Article.aspx/7426