המשך,
יום שלישי, 16,10,06. ד' חשוון תשס"ח.
(29 ימים לאחר מכן.)
בת-אל הביטה מחלון הרכב אל עבר השדות, הכבישים והרחק באופק גם הבניינים. בצד הכביש היא ראתה למשך שנייה גופה של כלב מת, מסכן, חשבה לעצמה כשאדם מת שומעים על כך מיליונים שלמים, מתפללים ודואגים. רק מעצם היותם יהודים. ולכלב העלוב הזה אין אף אחד שיחשוב עליו. הם נסעו בכביש 6, על שם יצחק רבין. ופתאום עלה לה שיר ישן שפעם אהבה מאוד. "לאן, לאן, לאן" של שלמה ארצי. יש לו שם משפט- "מטח יריות של מטורף אחד על בראש הממשלה, כשאני בוכה עליו אני בוכה עליך" פתאום היא ממש הצטערה שלא לקחה איתה נגן מוזיקה עם מלא שירים שהיא אוהבת. לא נורא, חשבה לעצמה. אבקש מאמא שתכין לי. אך, אמא. חשבה לעצמה. כמה היא אוהבת אותי ודואגת לי. היא ארגנה לי עוד 3 תיקים בנוסף לציוד שג'ון ביקש להביא. "לכי תדעי מה יהיה" אמרה ודחפה לה 8 חבילות מיקס של שוקולד.
יום לפני הטיסה היא הלכה לרב מרדכי אליהו. בצעד די נדיר הוא הסכים לקבל בת. ואז להפתעתה הוא הביא 2 גמרות, אחת לו ואחת לה. הוא שאל אם איכפת לה ללמוד איתו איזה 2 דפי גמרא. בתאל מעולם לא למדה גמרא לפני, והייתה המומה מההצעה מאחר וידעה שזה לא טוב לבת ללמוד גמרא, ובכל זאת הסכימה. הוא הסביר לה בהתחלה מה זה גמרא בכלל. פעם, הייתה תורה שבכתב, זהו הספר תורה. והייתה גם תורה שבעל-פה, תורה שעברה מאב לבן מאב לבן בעל-פה במשך מאות שנים. אך אז החלה הגלות והיהודים עזבו את הארץ אז החכמים החליטו, בשביל לשמר את התורה שבעל-פה, לכתוב אותה. וככה נכתבו המשניות שזה בעצם הדינים שבתורה שבעל-פה. לאחר מכן כתבו את הגמרא ששם מפורט מאיפה הגיעו הדינים ואיך למדו אותם. וככה הם התחילו ללמוד במסכת כתובות בהתחלה סתם דיברו שם על דינים כאלו ואחרים ואז היא הבינה למה הוא בחר ללמד אותה את הדפים האלו. הם דיברו על חיבת א"י. היא ישבה ולמדה את שניהם עם דמעות בעיניים
ואז הרב סיפר לה סיפור על תנאים והסיפור ממש נכנס לה ללב וגרם לה כמעט לחזור בה מהכול:
פעם הלכו 2 תנאים (רבנים חשובים) ללמוד תורה בבל, משום ששם היה את עיקר התורה. ומאחר ומותר לצאת מהארץ לצורך לימוד תורה הם יצאו ללמוד. לאחר שהם חצו את הגבול הם ישבו לנוח ופתאום ראו את הרי הכרמל ונחלי הגולן בוהקים בשמש השוקעת. מיד התחילו לבכות אחד על השני. "איך חשבנו לצאת מהארץ המדהימה שלנו?" שאלו בכאב. מיד חזרו לארץ והמשיכו ללמוד בארץ.
אחרי שהיא יצאה מהרב אליהו היא תהתה למה הוא היה חייב לזרות לה מלח על הפצעים? למה ללמוד את הדפים האלה על שבחה של ארץ ישראל בעוד שהיא הולכת לצאת ממנה? אין מנוס חשבה לעצמה. אני אשמה שאני עוזבת ולא הוא שמספר לי בשבח ארץ ישראל. אני המפגרת שלא חוזרת בי ונשארת במקום המדהים הזה.
אלפי שנים אנשים חלמו על הארץ הנפלאה הזאת "ארץ זבת חלב ודבש" והיא עוזבת את הכול ויוצאת לנשום אוויר של חו"ל למשך 3 שנים. וזה הזכיר לה סיפור נוסף:
פעם בא אליהם מרצה אחד לשיחה וסיפר המון סיפורים, בניהם על ילד קטן אחד מיוחד במינו. ילד חכם, ביישן, בעל מידות נהדרות. בהלוויה שלו עמד אליהו מעל קבר של ילד בן 10 וכינה אותו "המקובל האלוקי" והוא סיפר באמת למה הילד הזה נחשב כ"כ מיוחד. 3 שנים לפני מותו קיבלו הוריו הצעה לשליחות בחוץ לארץ, והוא, ילד בן 7, התחנן אליהם שיישארו בארץ ולא הסכים לצאת עד שהרב אליהו אישר לו מפורשות לצאת מהארץ. לאחר שנתיים של שליחות התברר שיש לילד מחלה בריאות. הם חזרו לארץ וידעו שהילד עומד למות. הרופאים אמרו שמעולם הם לא ראו דבר נדיר כזה. היה לו ריאות כמו של אדם בן 80. פעם אחת בא אילו חבר לבקר אותו בבית חולים, כשהוא ראה את כל הצינורות שמוחדרים לו לבטן הוא פשוט התעלף.
ופעם אחרת הילד רצה ללכת לשיעור בשכונה שהייתה מרוחקת מהבית חולים. אבא שלו לא הסכים בשום לפנים ואופן לצאת בחום כזה. אך הבן הפציר והפציר שלבסוף האבא אמר "תעשה כרצונך, אני לא אבוא איתך" והילד אכן הלך לבד לשכונה, במשך 3 שעות הוא הלך מרחק של חצי שעה לכל היותר. עדי ראיה אמרו שאת הרחוב האחרון הוא פשוט זחל על הרצפה עד שהגיע לשיעור.
הפעם הנדירה שהילד צעק הייתה לאחר שהרופאים תמהו איך יש לו ריאות של בן 80 והילד עמד בכניסה לחדר עם עיניים מוצפות דמעות וזעק בכאב להורים שלו: "אתם שואלים איך יש לי ריאות כאלה??? הרי שנתיים שלמות נתתם לי לנשום אוויר של חוץ לארץ! בגלל זה יש לי ריאות כאלה!"
כשבת-אל נזכרה בסיפור הזה היא התחילה לבכות. הנהג מונית הסתכל עליה במבט מרחם מהמראה והיא מהר ניגבה את הדמעות ושתקה. היא לא הסכימה להורים לבוא איתה. היא אמרה שהיא מעדיפה שלא יבואו איתה, היה לה קשה מדי להיפרד מהארץ ומהורים ביחד.
לאחר מספר בדיקות ושהות מה הגיע הזמן לעלות למטוס, בת-אל עלתה ולא הפסיקה לבכות. אנשים שאלו אותה מה קרה אבל היא רק סובבה את הראש והמשיכה לבכות. ג'ון סידר לה כרטיס של מחלקה ראשונה והיא נזכרה שהיה רב אחד שפעם קיבל כרטיס מחלקה ראשונה והעדיף לנסוע בכיסא נוח פחות אך בצד האחורי של המטוס, לשהות יותר בארץ ישראל. היא מיהרה לאחורי המטוס וראתה זקנה חביבה סורגת. בת-אל פנתה אליה בחביבות "סליחה, יש מצב שאולי תרצי להחליף איתי מקום ולשבת במחלקה ראשונה?" האישה הרימה את עיניה בתמיהה "למה שתרצי לעשות דבר כזה?" שאלה בתימהון. "אני מפחדת לשבת מקדימה" אמרה בת-אל במהירות. "אל תדאגי, מתרגלים לזה מהר, חבל לך להפסיד מקום כ"כ טוב" אמרה הזקנה. "בכל זאת, אני מתחננת בפניך.. תחליפי איתי מקום" ביקשה בת-אל. "בסדר גמור" אמרה הזקנה. הודתה לבת-אל, ועברה לשבת במחלקה ראשונה. בת-אל חשבה שזה די מוזר שהיא הקפידה על זה, הרי המון פעמים היא יצאה מהארץ לקרבות ג'ודו. אז נכון שעכשיו זה ממש לגור בחו"ל וזה לא רק בשביל יום יומיים. אך פתאום זה הפריעה לה.
בת-אל התארגנה במקומה, הוציאה ספר תהילים והתחילה לקרוא. לאחר 3 לילות כמעט בלי שינה היא נרדמה תוך דקות ספורות. בעודה ישנה המטוס עזב את הארץ והתקדם לכיוון ארצות הברית.
תגובות
אם לא אכפת לכם אז בבקשה תפסיקו עם ההפסקות הארוכות האלה זה סתם מחרפן ומעצבן חוץ מזה הסיפור ממש יפה
מחכה להמשך!! (עם הפסקה קטנה יותר...)
יומטוב!