אחי.

הזמן: אינתיפדאת אל אקצה. תשס"א- תשס"ב.

"מתניה," קרא לי אחי נעם. "בא מהר, שלא נפספס את הטרמפ. לא תמיד יש טרמפים לישוב." שטויות, חשבתי לעצמי. אבא אומר שגם אם נהיה באחד בלילה בגבעה הצרפתית נוכל לחזור הביתה.

היתה זו שעת ערב סתווית וקרירה. אחי ואני חזרנו מביקורינו השבועי אצל סבתא בירושלים. ירדנו מקו 8 בטרמפיאדה בגבעה הצרפתית, וחיכינו לטרמפ שיקח אותנו הביתה. "מתניה, בא!" קרא לי אחי נעם, "יש לנו טרמפ עם אמא של ירון." ירון היה אחד מחברי הטובים, ומשפחותינו גרו בשכנות. עלינו לטרמפ, ואיתנו עלתה נעמה, בת השירות של הישוב. אמא של ירון אמרה שהיא פגשה את אמא שלנו בעיר. "כן," ענה נעם. "נסענו איתה לירושלים והיא נשארה לקניות ואמרה שתחזור מאוחר יותר." אמא של ירון פתחה את הרדיו.

בקבוק תבערה ואבנים בכביש המנהרות.

מטען חבלה בצומת תפוח.

ירי בציר כיסופים.

לפתע נשמע צרור יריות. הוא נשמע קרוב מאד. קרוב מדי.

אמא של ירון החלה להגביר מהירות. נעם אמר תהילים. נעמה התקשרה למוקד. אני שתקתי, וחשבתי על משפחת לוי, שאבא שלהם נרצח לפני חצי שנה ממש כאן ליד. הוא לא יהיה היחיד, חלפה מחשבה נוראה במוחי.

היריות המשיכו ביתר עוז, ועכשיו הם היו ממש מעלינו.

עלינו.

קול נפץ נשמע, והרגשתי מעט רסיסים פוגעים בי. עוד שני צרורות הומטרו על הרכב, והוא נדם.

היריות פסקו. הבטתי סביבי. יללות של אמבולנס או משטרה נשמעו באופק. כל האיזור היה מלא דם, זכוכויות מנופצות ואנשים פצועים. הרדיו עדיין פעל.

פצמ"רים בכפר דרום.

ירי על ציר 60 מצפון לירושלים.

הירי הזה היה עלינו.

בנס לא נפגעתי. רק כמה שריטות ביד. פניה של נעמה היו מלאות דם, אך היא עדיין היתה בהכרה מלאה. "נפצעתי ברגל," היא לחשה לי. "חןץ מזה הכל בסדר." הכל בסדר, חשבתי. מה יכול להיות  בסדר במצב הזה? אבל נו, טוב יש בכל מצב. לפחות שני ניצולים מהפיגוע הזה יש.

חשבתי על משמעותו המצמררת של המשפט הזה. זה אומר שכנראה גם יש כאלה שלא ניצלו...

האמבולנסים הגיעו. הצוות שהגיע ראשון החל לחלץ אנשים מהרכב הבוער שהיה לפנינו. הוא חטף שני בקבוקי תבערה.

"נעם?" פניתי בחשש מה לאחי.

נעם לא ענה.

הבטתי בפניו. הם לא היו מכוסות דם. הורדתי אט אט את מבטי אל חזהו, שהיה מלא בדם שהמשיך לזרום החוצה ביתר שאת. נעם נראה זוועה.

"נעם?!" קראתי שוב, בבהלה גוברת.

קולו לא נשמע.

"נ-ע-ם!!!" זעקתי. נעם חייך, ואז נדם.

"נעם..." הרגשתי איך כל חיותי נסחטת ממני החוצה. כאילו מישהו נטל באכזריות חלק ממני.

הבטתי באחי בפעם האחרונה.

"נעם..." ואז בכיתי. היה זה בכי שקט משהו, וכעבור דקה, או אפילו פחות מכך, הפסקתי. הרגשתי נורא. הרגשה של כאילו זה סוף העולם. יותר, מכאן אי אפשר להמשיך.

יצאתי מהרכב, וניגשתי לאמבולנס השני, שצוותו היה כבר בחצי הדרך למכונית שלנו.

"אתה פצוע?!" שאל אותי איש זק"א מפואת. "לא." עניתי בקול חלול ויבש.

בכל זאת הוא ניגש אלי, והושיט לי בקבוק מים. "שב,"הוא פקד אלי, והכניס אותי לתוך האמבולנס. היתה שם מתנדבת צעירה ששאלה אותי האם נפגעתי ואיפה הייתי בתוך הרכב. לא עניתי לה.

רק שתקתי.

ואז בכיתי.

בכיתי המון זמן. יותר מרבע שעה. מדי פעם הרגשתי שיד חמה עוטפת אותי, מגישה לי ממחטות ומים. לא רציתי.

רציתי רק לבכות. והבכי עזר. מאד.

ואז שוב חשבתי על נעם. הוא לא ההרוג היחיד. בודאי יש עוד הרוגים.

הרוגים.

נעם.

ההלוויה התקיימה למחרת בבוקר בבית הקברות הישובי. הפיגוע הארור הזה העלה את מספר נרצחי הישוב כבר לשבעה. גם אמא של ירון נרצחה.

ההספדים נשאו ברחבת בית הכנסת המרכזי. היו שם הרבה אנשים. כומתות סגולות של גבעתי, חברים של נעם מהיחידה. חברים מהיסודי, חברים מהישיבה התיכונית, חברים מההסדר, חברים שלי, של ירון, של ההורים, של המשפחה, של כולנו.

כל הישוב היה שם. אפילו שר אחד הגיע.

ראש הישיבה של נעם הספיד אותו ראשון. אבא אמר לי שזה כבר התלמיד השלישי שנרצח מהישיבה של נעם.

אבא. אבא לא בכה כשהודיעו לו שנעם נרצח. הוא רק שתק, ואז אמר לנו: "ה' נתן, וה' לקח". הוא נעצר, לקח שאיפה ארוכה, התאמץ לא לבכות, והמשיך, "יהי שם ה' מבורך."

ואז בכינו. אמא בכתה. בשקט. כאילו לא רוצה שנראה אותה. גם אחותי, רעות, שהיתה אמורה להתחתן בעוד שבועיים בכתה. ארוסה היה איתנו גם, בוכה גם הוא. אחותי דפנה בכתה הרבה מאד. אריה, אחי הגדול בכה גם הוא. ואני שתקתי. אבל רק בהתחלה. חשבתי על נעם, על הפיגוע ובכיתי גם אני.

אבל כל זה היה ממש אחרי הפיגוע.

בהלוויה בכינו כולנו.

ליד הקבר הפתוח עמדנו. הנה מגיעה מיטתו של נעם, והוא מוכנס לקברו. הטלית מורדת ממנו. לא רציתי להסתכל, אבל אבא אמר לי שלא אראה את הגופה. אבא אמר שבהרוגי מלכות לא נוגעים. לא עושים שום טהרה. קוברים אותם איך שהם, רק עם תכריך אחד.

הסתכלתי. קצת. יותר מזה לא הייתי מסוגל.

בכיתי שוב רק כשחזרנו הביתה.

שני בתי שבעה, אחד ליד השני.

המון אנשים באו לנחם אותנו. את רובם לא הכרתי. הם סיפרו המון סיפורים על נעם, והיו גם כאלה שרק ישבו בצד והקשיבו.

לא בכיתי הרבה בשבעה. רק קצת, בעיקר בלילות.

כשחזרנו בסוף השבעה מהעליה לקבר, כינס את כולנו אבא. פני כולם היו בוכיות, אפילו של אבא. "ה' לקח את נעם," הוא פתח, "אבל ה' לקח רק את נעם, ולא אותנו. אנו מצווים להמשיך לחיות, ולהמשיך לשמוח, לחזור לשגרה. עוד חודש רעות תתחתן, ואיתה כולנו, נחזור לחיים."

הוא חייך. גם אנחנו חייכנו.

החיים חייבים להמשיך במסלולום, אמרתי לעצמי, ואני חייב לחזור לחיים.

וחזרתי לחיים.