אחרי שלבשו כולם פיג'מות ונכנסו למיטות פיטר אמר: "אתם יודעים? נמאס לי שמיס סטיבלזון מנהלת לי את החיים. אני רוצה לברוח מכאן. אין לי רעיון איך לעשות את זה, אבל אני לא יכול לסבול את המחשבה שאני אצטרך להעביר כאן את שאר החיים שלי". "גם אני" אמרה דורי. "כל דבר היא מחליטה בשבילנו. הדבר היחיד שעושה לי טוב בלב כל יום זה הבגדים היפים שלנו. חוץ מזה הכל פה זבל". "את צודקת, זה באמת מצב מעצבן!" אמר בן שהעיניים שלו היו נפוחות מבכי ואדומות, והוא שכב על הבטן כי הוא לא יכל לשבת. "אני שונא אותה כל כך עד שלא הייתי מצטער לרגע אם היא הייתה מתה פתאום! בחיים לא ראיתי מישהו כל כך רע!". "נכון!" אמר איתי הקטן, ופיטר פרע את שיערותיו בחיוך. "מה אתה מציע לעשות פיטר?" שאלה אורין. "אני מציע לברוח מפה כמה שיותר מהר ובהזדמנות הראשונה" אמר פיטר. בדיוק אז אנדרומדה באה לכבות את האורות והילדים התכסו בשמיכותיהם והלכו לישון.
כשישנו כולם שמעה דורי את בן בוכה וממלמל: "אני שונא אותך סטיבלזון! הלוואי שתמותי!". דורי נגשה לבן, עלתה על המיטה שלו, ליטפה את תלתליו הבהירים והרכים ולחשה לו: "אל תבכה בן. גם אני מרגישה את אותו הדבר ויש לי הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות בקרוב". "מי שמע על אם בית שמרביצה לילדים?" שאל בן, "כשאם הבית שרה הייתה פה היה הרבה יותר טוב. היא לא הייתה מרעיבה אותנו ומרביצה לנו, היא הייתה נותנת לנו לשחק בצעצועים והיו לנו תמיד בגדים יפים וכל הזמן היו פרחים בכל מקום בבית. עכשיו תראי איך המקום הזה נראה! כמו בית קברות! אי אפשר להאמין שחיים פה אנשים!". "אתה צודק בן, אבל אתה הרי יודע שהיא לא יכלה להישאר איתנו, אחרי שהילד שלה חלה בחיידק הטורף, היא הייתה מוכרחה לנסוע איתו להרים. ככה אמר לה הרופא, שאוויר ההרים יעשה לו טוב. אתה לא זוכר? כדאי שנשכח מכל זה. אני מציעה שתלך לישון עכשיו". "טוב, אולי את צודקת" אמר בן, ודורי ירדה מהמיטה שלו ונכנסה למיטתה. היא התכסתה בשמיכה הדקה והאפורה ולא עצמה עיניים עד שראתה שבן נרדם, ואז, כשהייתה בטוחה שהוא ישן, עצמה גם היא את עיניה ונרדמה.
בוקר. צריך לקום לעוד יום מעייף. אנדרומדה ירדה ממיטתה והלכה בצעדים כבדים ועייפים אל אולם השינה של הילדים. היא דפקה כמה פעמים בחוזקה על דלת העץ הגסה, וכשלא זכתה לציוץ המעיד על קומם של הילדים, היא נכנסה לחדר הגדול והאפלולי שפיסות הלילה עוד התנדנדו בו בצללים ארוכים וכהים, וצעדה בצעדים גסים וכבדים לעבר החלון הגדול שזכוכיתו שחורה מלכלוך, הסיטה את הוילון המרופט שכיסה אותו ופתחה את החלון לרווחה. אור מסנוור של בוקר באמצע חודש נובמבר פרץ דרך החלון אל החדר, והעיר את הילדים משנתם. היא לא הסתפקה בזאת אלא הלכה אל כל מיטה והורידה מעל הילד המנומנם את השמיכה. הילדים התקפלו מיד כשהרגישו את האוויר הקריר שנכנס לחדר וקמו מהמיטות, נעמדו על הרצפה הקרה והלכו לחדר האמבטיה לשטוף פנים ולצחצח שיניים. איתי הקדים את כולם והספיק לרוץ ולהגיע לפני תום ובן ולעמוד על השרפרף המתנדנד, חסר הרגל, לתור אל הכיור. הוא ראה איך התור מאחוריו מתארך ואז פתח את ברז המים והכניס את פניו אל הזרם. הילדים בתור כבר רטנו על הזמן שהוא מבזבז. הוא גמר, ונתן לתום לעלות אחריו על השרפרף. אחרי שכולם גמרו הם חזרו לאולם השינה והתחילו להתלבש. "מישהו ראה את הבגדים שלי?" צעק פיטר, "אני לא מוצא אותם וזה לא מצחיק! תחזירו לי אותם!". "הנה הם, טיפש שכמותך!" אמר תום והצביע על מיטתו של פיטר. פיטר לא נשאר חייב והחזיר לו: "טיפש אתה בעצמך". אורין גמרה ללבוש את החולצה הלבנה ואת המכנסיים החומים שלה שהגיעו לה עד מתחת לברכיים ולנעול את נעלי הבובה שמיס סטיבלזון נתנה לה ושהצבע השחור כבר התחיל להתקלף מהן והן היו קטנות עליה קצת. היא הסתרקה בהנאה, נהנית משיערה השחור, החלק והמבריק. היא אספה אותו לזנב סוס ארוך וקשרה אותו עם סרט בד חום שמצאה מתחת לוילון בחדר ההתכנסויות. אחר כך היא פנתה לעזור למיקי הקטנה להתלבש ולאסוף את שיערה שלה ואת של דורי לצמה. הם סידרו את מיטותיהם והחזירו את כל החפצים למקום ואז ירדו כרגיל אל חדר האוכל.
אנדרומדה הגישה להם כוס מים ולחם מרוח בחמאה ישנה ומסריחה. הם אכלו אותה במהירות והחזירו את הצלחות והכוסות אל הכיור. שריקה. המשרוקית של מיס סטיבלזון מסמנת להם להסתדר בשורה. פיטר, אורין, תום, בן, דורי, אודי, מיקי ואיתי התחילו לצעוד אחרי מיס סטיבלזון שפתחה את דלת העץ הכבדה וירדו במדרגות האבן העקומות אל הרחוב. היה נעים בחוץ, והילדים עברו על יד חסרי הבית שישנו מתחת לגשר שחצה את הנהר, הם עברו על יד בית הספר היוקרתי על שם אדון ניקולס ספנסר וליד המאפיה שהדיפה ריחות נעימים של קרואסונים, בגטים ולחם טרי. הם עברו על יד גן הילדים ועל היד הספרייה והצרכנייה, חזרו לבית היתומים דרך החורשה הקטנה שליד אחוזת אלבורן – ומשם לבית הספר.
לאחר שחזרו מהלימודים הם הלכו לעשות שיעורים ולהתקלח, ואחר כך הם ירדו למטה אל חדר האוכל. הם אכלו מרק אפונה סמיך וקר וטבלו בו קצת לחם יבש. אחרי הארוחה הם פינו את הכלים לכיור ובגלל שלא היו למיס סטיבלזון הודעות חדשות, הם עלו לאולם השינה כדי להתכונן לשעת כיבוי האורות ולהמשיך לדבר על הנושא של אתמול. הם התחילו להתארגן לשינה ופתאום שמעו: בום! אחרי כמה שניות מיס סטיבלזון פרצה אל החדר, והילדים ראו אותה עומדת מולם כשהפנים שלה שחורים מפיח, השיער שלה שרוף ומעלה גיצים והיא רועדת מרוב כעס. היא תפסה ביד חזקה כמו צבת את ידה של דורי וצרחה עליה: "את לא תשבי בצינוק יומיים, ולא שלושה ימים, אלא שבוע שלם! זה העונש שלך ילדה חצופה! ומצידי שתרקבי שם ואפילו תמותי, כי אני לא אתן לך אוכל ולא מים! ממש לא אכפת לי!"
הילדים לא ידעו במה מדובר, אבל הם אף פעם לא ראו את מיס סטיבלזון כועסת כל כך, והם תיארו לעצמם שהפעם זה משהו רציני.
הילדים נכנסו למיטות לפני שאנדרומדה תבוא ותכבה להם את האור, התכסו בשמיכות ואז אודי אמר: "מה דורי עשתה לדעתכם? זה היה מפחיד איך שמיס סטיבלזון צרחה עליה! אתם חושבים שבאמת היא לא תיתן לה אוכל ומים ושלא אכפת לה אם דורי תמות?!", "אני חושב שבאמת לא אכפת לה" סינן תום, "ל(והוא כינה אותה בשם שגרם לכולם להזדעק: "תום!") הזאת. היא מסוגלת לכל דבר". "זה מפחיד!" אמרה אורין, "חייבים להוציא משם את דורי איכשהו". "מה אפשר כבר לעשות? אנחנו לא יודעים איך לשבור את המנעול של התא הזה, וגם אם היינו יודעים איך לשבור אותו, מאיפה היינו משיגים כלי לפריצה? אפילו סיכות אין לנו!" אמר בן ונאנח. "המצב הזה ממש מרגיז", אמרה מיקי הקטנה. "טוב. נחכה עד מחר ונראה מה אפשר לעשות בעניין" אמר תום. "מה פתאום עד מחר?" שאלה אורין, "דורי המסכנה למטה לגמרי לבד, למה שהיא תישאר שם כל הלילה?". "אבל אורין" אמר פיטר, "אנחנו לא יודעים איך להוציא אותה משם. חוץ מזה שסטיבלזון ממש על המשמר עכשיו. זה יהיה יותר מידי צפוי בשבילה אם אחד מאיתנו ינסה לשחרר אותה הלילה. היא בטח העמידה שם את אנדרומדה או משהו כזה. אני מסכים עם תום. נחכה עד מחר ונראה". אז פתחה אנדרומדה את דלת אולם השינה וכיבתה את האור. "רואה? היא לא על המשמר. היינו צריכים להוציא משם את דורי לפני כיבוי האורות" אמר בן. "סתם שטויות, לא היינו מספיקים, וחוץ מזה, היא בטח ירדה לשם עכשיו" אמרה מיקי. "לילה טוב". "בואו, אני אשכיב אתכם לישון" אמרה אורין לאיתי ומיקי. הם נשכבו במיטות, התכסו עד לצוואר, עצמו עיניים והקשיבו לאורין ששרה להם שיר ערש. השיר האהוב עליהם, המספר על שתי הנימפות מהאגם. כשאורין שרה, ככה אמרו עליה כולם, היא נראית כמו מלאך.
היא לבשה כותונת לילה לבנה ושיערה הארוך והרך היה מפוזר וגלש ברכות על כתפיה. היא ישבה מול החלון הפתוח ואור הירח החיוור נפל על פניה הבהירים ושיווה לה מראה של זוהר. הילדים נרדמו אט אט. פיטר שכב על בטנו, ראשו שעון על כפות ידיו והוא הביט באורין. קולה עטף אותו בגלים רכים, והוא נרדם לבסוף. אורין סיימה את שיר הערש, הסיתה את שיערה אל מאחורי האוזן ונשקה לכל אחד מן הילדים. לאחר מכן היא נכנסה למיטתה ונרדמה.
תגובות