בארוחת הבוקר למחרת, כל אחד מהילדים אכל חצי מפרוסת הלחם שלו ואת החצי השני מיהר להחביא בתוך החולצה או בכיס של המכנסיים, בלי שמיס סטיבלזון תראה. הם נתנו את כל הפרוסות לפיטר שאסף את כולן והלך בזהירות ובשקט לצינוק כדי לתת את הלחם לדורי. כשהוא הגיע לשם הוא שמע אותה בוכה בשקט ואמר לה בלחישה שכולם חושבים עליה ותרמו חצי מהפרוסה שלהם בשבילה, ושתאכל כל יום קצת כי הם יוכלו להביא לה עוד אוכל רק בעוד יומיים.
בלילה כל הילדים ישבו במיטות וחשבו ביחד מה לעשות. הרעיון המרכזי היה לברוח מבית היתומים. כולם הסכימו שאפשר לחפש חיים טובים יותר במקום אחר. תום הציע לפתוח את המנעול של הצינוק עם פלייר שהוא יוכל לקחת מהמחסן וככה לשחרר את דורי. כולם הסכימו שהרעיון טוב. עכשיו הם הרגישו יותר בטוחים בעצמם, כשהייתה להם תוכנית. "הי, תגידו", שאל פיטר. "למישהו יש כבר רעיון לתוכנית בריחה מכאן?". הילדים הסתכלו אחד על השני במבוכה. אף אחד אפילו לא חשב על הרעיון מאז הפעם האחרונה שהם דיברו על הנושא. "אני מבין שלא", אמר פיטר. "טוב, אז כנראה שנצטרך להשתמש ברעיון שלי, למרות שלדעתי הוא טיפשי לחלוטין". הילדים כאילו התעוררו לחיים ברגע ששמעו שלפיטר יש תוכנית בריחה, ולא היה אכפת להם עד כמה היא טיפשית בעיניו.
"אז ככה...", הוא אמר ואז השתתק, אבל אורין אמרה לו: "אם התחלת, תמשיך". "טוב", הוא אמר, "חשבתי שנוכל לקחת את הכסף מהכספת שלה ולתפוס רכבת לאנשהו. אני מכיר מקום במרחק של שייט קצר מכאן. הייתי שם עם אבא שלי לפני שהוא נרצח. מה אתם אומרים?"
"וואו" התפעל איתי, "איזה רעיון מעולה! פיטר, אתה ממש חכם!", "כן! בואו נלך על זה" אמרה מיקי. "אז הוסכם", אמר תום. "אבל איך נגנוב את הכסף מהכספת?". שתיקה...
"אני יודע!" צעק אודי, וכולם מיד אמרו: שששששששששששש!
"סליחה" אמר אודי בלחישה, "פשוט חשבתי שאפשר לחכות עד שהיא תישן, ואז להתגנב לחדר שלה, לקחת את הכסף ו...", אבל הוא לא הספיק לגמור את המשפט כשמיקי אמרה: "אתה הרי יודע שזה לא ילך ושהיא קופצת מכל רעש קטן. פעם כשרציתי מים הלכתי למטבח, ובגלל שהיה חושך לא ראיתי לאן אני מזיזה את היד, הכוסות טיפה זזו והיא התעוררה וצעקה עלי לחזור למיטה".
"אולי... אולי שמישהו יעשה את עצמו חולה ואז ילך לקחת את הכסף?" שאל תום. "לא... זה לא טוב" אמר איתי. "צריך להוכיח במדחום שיש חום גבוה, ורק אז אולי היא תאמין".
"אולי..." אמר בן, "אולי אפשר לחכות עד יום רביעי כשהאחראי על התקציב יבוא, ואז כשהיא מדברת איתו בדלת, אפשר שמישהו יכנס לחדר שלה ויפתח את הכספת. אני חושב שיש לי את הקוד שלה: 458291. אבל אני לא ממש בטוח שזה נכון..." והוא הוציא מתחת למזרן חתיכת דף מקומט, פתח אותו והראה אותו לפיטר. "כן" אמר פיטר, "אני חושב שזה באמת הקוד של הכספת. כל הכבוד בן!". "בן, איפה מצאת את הפתק?" שאל תום, "א... אני... א... זאת אומרת..." גמגם בן ותום האיץ בו להמשיך. "אהה... אתם יודעים שאני שוטף כל שבוע את הרצפה, אז כשהגעתי לחדר של מיס סטיבלזון לא התאפקתי, והתחלתי לבדוק אותו ולפתוח כל מיני מגירות. ושם על השולחן ראיתי את הדף הזה. כנראה שהיא לא זוכרת את הקוד בעל פה ולכן היא השאירה פתק על השולחן, אבל... זה יכול להיות גם מספר טלפון. אני לא יודע איך לבדוק את זה, הרי אין פה טלפון חוץ מזה שבחדר שלה. ואי אפשר להתקשר ממנו כי אתם יודעים מה היא הייתה עושה לנו אם היא הייתה מגלה שאנחנו משתמשים בו...".
"או קי", אמר פיטר "דבר ראשון, כל הכבוד על האומץ בן, דבר שני, תסתכל, רואים שזה לא מספר טלפון, כי אם זה היה ככה, היו במספר הזה שבע ספרות ופה יש רק שש, הבנת?", "אה... נכון, אתה צודק" אמר בן.
"טוב, סיכם פיטר, "אז נשתמש במספר הזה כדי לפתוח את הכספת. נגיד שזה יהיה בעוד... יומיים. כשהאחראי על התקציב יבוא" אמר פיטר.
"מעולה" אמר אודי, ונרדם.
למחרת בלילה יצא תום להוציא את דורי מהצינוק. הוא לקח בבוקר פלייר מהמחסן של בית היתומים והחביא אותו בתוך הציפית של הכרית שלו.
תום החזיק חזק את הפלייר הכבד כשירד במדרגות האבן אל הצינוק. הוא הגיע לתא של דורי ושמע אותה בוכה. אז לחש לה: "דורי, זה אני, תום. חכי, אני עוד שנייה מוציא אותך..."
"תמהר!" לחשה דורי בחזרה ושמעו בקולה שהיא מפחדת.
תום לחץ על המנעול הכבד בחוזקה כמה פעמים אבל הוא לא נשבר, ופתאום, נשמעו צעדים מחוץ לדלת ומיס סטיבלזון נכנסה לצינוק. היא התנדנדה מעייפות ובידה החזיקה עששית קטנה. תום נבהל והתחבא במהירות בארון כלי הניקוי הישן שעמד לא רחוק. מיס סטיבלזון הסתכלה מסביב וכשראתה שדלת הצינוק סגורה ויש שקט, פיהקה ומלמלה לעצמה: "אולי סתם דמיינתי..." והלכה משם כשהיא מפהקת פיהוק גדול.
כשלא שמעו עוד את הצעדים שלה, חזר תום לנסות ולשבור את מנעול התא. הוא לחץ עליו חזק שוב בכל כוחו והמנעול נשבר. דורי רצה בשמחה מתוך התא ברגע שנפתח הדלת וחיבקה את תום בכל כוחה. לאחר מכן יצאו דורי ותום מהצינוק והשאירו בתוך התא את הפלייר ואת המנעול, כשהם בטוחים שמיס סטיבלזון לא תרד לצינוק למחרת. היא הרי אמרה שהיא לא תיתן לדורי אוכל ומים כל השבוע, ככה שהיא לא תוכל לדעת שהם הוציאו אותה משם.
כשהם עברו ליד החדר של מיס סטיבלזון, הם הלכו על קצות האצבעות ופתאום עצרו בבהלה. הם שמעו אותה נוחרת ומתהפכת במיטתה, ממלמלת משהו לא מובן ומיד חוזרת לישון. הם נשמו לרווחה ולא עצרו עד שהגיעו לאולם השינה. שם חיכו כולם לדורי חוץ מאיתי ומיקי הקטנים שישנו. אורין הרגיעה אותה וסיפרה לה על התוכנית, וכשדורי נרגעה, אורין אמרה לה ללכת לישון.
למחרת בבוקר היה צריך להגיע האחראי על תקציב בית היתומים, וכל הילדים ידעו כבר מה צריך לעשות. גם מערכת העיקוב בשביל מיס סטיבלזון הייתה כבר מוכנה באולם השינה שלהם.
מיד כשפתחה מיס סטיבלזון את דלת בית היתומים ונראה האיש החייכן וטוב הלב בעל הכרס הענקית והשפם הגדול בפתח, התגנב פיטר בשקט ופתח את דלת החדר של אם הבית. בפנים היה שולחן מעץ בוקיצה, על הקירות לא היו תמונות כלל, הייתה שם מיטה מתפוררת בצבע חום דהוי ומשופשף, ועוד הייתה בקיר, הכספת. פיטר חזר על הקוד הסודי עוד לפני כן, סובב את הכפתור הענקי אל המספרים הנכונים והכספת נפתחה... פיטר לא האמין למראה עיניו. הרים על גבי הרים של שטרות היו מונחים שם, ורק המחשבה על כך שהיא לוקחת לעצמה את כל הכסף ואותם היא מרעיבה, גרמה לו לרתוח מכעס, ולדחוף עוד ועוד חבילות של שטרות לתיק הישן שלו, לסגור במהירות את הכספת ולברוח משם.
כל הילדים היו כבר מחוץ לבניין בית היתומים אחרי שיצאו מהדלת האחורית של חדר הכביסה, ופיטר היה האחרון שיהיה צריך לצאת, כשבום! הוא הפיל בטעות את המטאטא לרצפה והמטאטא נפל ברעש. הוא מיהר לצאת לפני שמיס סטיבלזון תספיק לבוא לבדוק על מה ולמה הרעש, ומיד כשהוא יצא הילדים מיהרו לתפוס מונית שתיקח אותם כמה שיותר מהר לתחנת הרכבת.
במונית הילדים צחקו למחשבה מה קורה עכשיו בבית היתומים, וחזרו ואמרו כמה חבל שהם לא יכולים להישאר שם, כי מה שקורה שם בוודאי מצחיק מאוד.
ובאמת, באותו זמן שהם ישבו במונית וצחקו, מיס סטיבלזון סגרה אחרי הממונה על תקציב בית היתומים את הדלת, הסתכלה בחיוך על צרור השטרות המרשרש בידה והלכה לבדוק מה קרה בחדר הכביסה. "הוא הביא להם ממתקים..." חשבה. "טוב, הם לא יתקרבו אליהם. אני אשמור אותם לעצמי". היא הגיעה לחדר הכביסה ופתחה את הדלת. החלון היה פתוח והמטאטא היה על הרצפה. היא הרימה את המטאטא, החזירה אותו למקומו, ולאחר מכן סגרה את החלון. היא עלתה לחדרה וראתה שהדלת פתוחה. אחד מהשרצים הקטנים בוודאי נכנס פנימה ושכח לסגור את הדלת. היא כבר תגלה מי עשה זאת ותעניש אותו. הוא יישב יחד עם דורי בתא הצינוק. הוא יוכל לארח לה לחברה. היא צחקה לרגע בשמחה לאיד ואז פתחה את הכספת ונדהמה. הכספת הייתה ריקה לגמרי. לא נשאר בה כלום. מיס סטיבלזון התנפחה מכעס ורצה אל חדר הילדים. ריק. היא נכנסה פנימה בכעס, לא שמה לב אל החוט הדק שנמתח לאורך הדלת. היא נתקלה בו, נפלה על ביטנה והחליקה לכל אורך החדר שרצפתו הייתה מכוסה דבק. כשראשה נתקע בקיר, נפלה עליה קופסא מלאה חול ונוצות שנדבקו לגופה ולבגדיה. היא ניסתה לקום ונתמכה בדלת הארון. הדלת לא הייתה נעולה, ובגלל כובד משקלה של מיס סטיבלזון, היא נפתחה ויצאו ממנה שקיות ממולאות בדיו שנפלו והתפוצצו על ראשה. לאחר שהצליחה לקום, היא הרימה את ראשה, אחזה ברגל השולחן הקרוב אליה והתרוממה. מיס סטיבלזון החליקה עד לדלת, אוחזת בדברים שיעזרו לה להתייצב ואז יצאה מאולם השינה של הילדים וניגשה בסערה אל הטלפון שבחדרה. היא חייגה וחיכתה לתשובה. הרימו את השפופרת בצד השני והיא צעקה: "משטרה! מהר! אני מנהלת בית היתומים "בית שלנצברג"! כל הילדים ברחו! הם בוודאי עוד לא הספיקו להתרחק! תמצאו אותם!", "בסדר גברת", ענה הקול מהעבר השני. "אנו נעשה הכל כדי למצוא את הילדים. נהיה איתך בקשר. שלום", "שלום ותודה רבה לך אדוני השוטר" אמרה מיס סטיבלזון וניתקה.
תגובות