יצירות של לאל

רוצָה באמת, אל תשים לב, הם המתנקשים- אני אדאג שזה לא יהיה כואב. תעזוב, זה לא בשבילך, חבילה עטופה- שאי-שם נשכחה. עזבו אותו לנפשו, לא ארשה לכם לפגוע, זה רק הוא בעצמו- ואני שלא רוצה לשמוע. זה לא שקר- זו אמת. מתנקשים שגורמים, רק להרס. כי טבעה בידי אויבים- האוניה שלא עברה במכס. אתה רוצֶה. אני רוצֵה. בחבילה יש אכזבה, רק שלא נדע. אתם שמתם אותה שם, ואנו לא נושפע גם. זה רק סתם.

מטורפת, הרצפה רועדת. מוזיקה שחורה, פורקת רגשי אשמה. אין דרך חזרה, ייאוש מקונן. אין איך להירגע, אבדה תקווה לתקן. משוגעת, יודעת לא יודעת. רוצה מעט אהבה, לדעת שיש קִרבֵה. אין סליחה, מחילה, רק דם קר. נשמה ששבעה הרג ומלחמה, נותר זכרון מר.

לא רוצה לעזוב, אך נמאס לנסות. שעון מתקתק, המוני עיניים שאינם מבינות. מיואשת, אין שום עיצה. בלי רחמים, החיים ממשיכים, ילדה קטנה אבודה. בוהים בי ואומרים, קצת בכעס, ממך מצפים ליותר. הפסיקו לתלות ציפיות, לי אף אחד לא אומר. בודדת ובורחת רחוק, מוצאת נחמה אולי, אך לא כאן. מקומי לא איתכם, שונה ומנוכרת גם. אין תקווה, מדוכדכת, מתוסכלת. מתמכרת לדמעות מרות, ונופלת... נופלת.

הבטתי מבעד לחלון לכיוון המגרש. מספר ילדים, בערך 10, שיחקו בכדורגל. בצד המגרש עמד ילד שהביט בהם במבט עצוב, אבל אף אחד לא שם לב. הם המשיכו לשחק. *** יום שישי רגיל. בשעה 9:00 התייצבתי בבית הספר למלא את ההתנדבות הקבועה שלי. נגשתי לכיתה של נדב. דפקתי בדלת וילד קטן פתח, וכשראה שזו אני, קרא: "נדב, אודיה פה". נדב יצא ומייד שאל "הבאת קלפים?" "כמובן" עניתי בחיוך. התיישבנו סמוך למגרש הכדורסל והתחלנו לשחק. *** "כן, את צריכה לשחק איתו" אמרה לי יועצת בית הספר. "את מעדיפה לחנוך ילד עם בעיות לימודיות?" "לא!" הגבתי מהר " זה בסדר גמור, אני אתחיל לעבוד איתו ביום שישי הזה". *** כיתה ה' התאספו במגרש. "יאללה עושים כוחות, אני מול דניאל!" צעק מתן. 15 ילדים התאספו ליד מתן ודניאל. "תבחר אותי מתן!" צעק יואב. "נו דניאל אותי!" התפרץ אבי. "מתן אותי!" ביקש נדב. מתן גיחך. "אתה יכול לשכוח מהמשחק הזה" אמר לנדב "אתה סתם אפס!" המילים הדהדו. סתם אפס... סתם אפס... אפס... נדב פנה משם והלך לכיתה. *** היועצת נכנסה לכיתה ח' בנות. "איך ההתנדבות בנות?" שאלה. "אני מאוד נהנית" אמרתי. "בטח! כי את עם האח המדהים שלי!" צחקה שירי. אני חייכתי חיוך מאולץ והסתכלתי על היועצת. היועצת החזירה לי מבט, ושתינו ידענו שזה לא כל כך מצחיק. *** "היי נדב, רוצה לשחק כדורגל?" שאלתי אותו. "לא" נדב נרתע. "למה? יהיה כיף, רק אתה ואני. אני מבטיחה לך שאתה יותר טוב ממני..." צחקתי. "טוב" הוא התרצה וירד איתי למגרש. אני העמדתי פני מופתעת. "אתה לא אוהב כדורגל?" שאלתי. "לא ממש" הוא לא הביט בעיני. שתקתי, וידעתי שהוא ימשיך. לא טעיתי. "מי שבוחרים אותו צריך להיות טוב, או שהוא נותן שוחד, כמו יואב, שהוא נותן לבוחרים ממתקים כדי שיבחרו אותו. ואותי אף פעם לא בוחרים." *** "...הוא משוכנע שהוא אפס, ואני בטוחה שילדי הכיתה הכניסו לו את זה לראש. הוא ילד מדהים, וזאת בושה שלא תתואר!" נאמתי למורה הילה. "אודיה, הציונים של נדב מעולים. אלו שמשחקים כדורגל הרבה, רובם תלמידים בינוניים ומטה. הם לא באותה ליגה, וכל אחד מצטיין בתחום אחר." קמתי ויצאתי מחדר מורים. אני כבר יסתדר לבד, חשבתי בכעס. *** אני רצתי אך נדב כבר השיג אותי. "לא פייר!" צעקתי בצחוק "אני גדולה ממך ב-3 שנים אבל אתה בן! אתה יותר טוב!" נדב נטף זיעה. 17/0 לטובתו. המשכנו במשחק, אך ב- 32/8 לטובת נדב, נכנעתי. פתאום נשמעו מחיאות כפיים. ילדי כיתה ה' בנים ראו את כל משחק הכדורגל בלי ששמנו לב. *** הרמקול הודיע על סיום מחצית ראשונה של המשחק האחרון באליפות הכדורגל. כל השחקנים התפזרו ואני ושירי ניגשנו לנדב. נדב קיבל אותי ואת אחותו בשמחה. "שירי! את יודעת שאם ננצח את כיתה ח' בנים, שהם גדולים ממנו ב-3 שנים, נזכה בגביע!" האחים דיברו עוד קצת, ואז בקשתי משירי ללכת לרגע. "אני גאה בך נדב! אתה מדהים! קרעת לקבוצה השנייה את הצורה!" אמרתי לו וצחקתי. "הכול בזכותך אודיה 'המאמנת'!" נדב הצדיע לי, ורץ בחזרה למגרש.

מול משואת- ענק ניצב בוהה. רואה באש פנים עם מבט שובב נזכר. וכואב את הכאב, מתגעגע. רוצה להשליך עצמו אלי להבות משתטח על רגבים, ונזכר. רואה בזכרונו כידוני עיניים אוהבות, מבט שובב. רוצה לחבק, אך זהו רק דמיון, זכרון כואב. והאש מרצדת בעיניו, והוא בוהה.

רחוב צדדי והיא רצה סוערת עברו כבר שנים באותה המסגרת דמעות נשפכות היא כל- כך כואבת שהלב יפתח, השנה כך עוברת, הונף הקרדום. היא לא מבינה כך כולם מרגישים התמונה נתקעה, ופתאום היא נופלת ליבה כבר שותת, אהבה נכזבת דמעות נשפכות צועקת ייאוש דיוקן בעצבות מחשבה סוררת, התנפץ החלום. היא הולכת בוכה ועוברים אנשים אהבת הורים נעורים מכזיבים רצה וחושבת כן גם היא מרגישה, באבן נתקלת דמה נוזל חשכה. ברחוב צדדי, הרהורים מרעידים, זעקה חזקה. לפתע נופלת, שרועת דום.

זה לא אתה- ילד תמים, תבין- זאת אני, מבפנים. זעקת הייאוש שלך למרחקים תשמע, ואני אכן שומעת, ובוכה. רוצה לאהוב, אך מעצמי בורחת. יודעת שזה רציני, אתה מנסה לזכור, ואני לא נותנת לֶאיש לליבי לחדור. מפחדת לכאוב, את העבר לא שוכחת. זה לא אתה- ילד תמים... תבין- זאת אני, מבפנים. שאגת התסכול שלך מרעידה שחקים, אנחנו כבר לא ילדים קטנים. אילו רק חומת הלב לא היית נבנית, והיית מאושר. הלוואי והייתי יודעת, גם אני רוצה אבל מעצמי בורחת. כבר נאמר- אהבה בייסורים נקנית, ואתה מחפש מעבר. זה לא אתה- ילד תמים. תבין- זאת אני, מבפנים!!!

עד מתי? עד מתי תשב בפינה ללא זיע, היית ילדון חמודות. עד מתי עוד תשכון התמימות בעינייך, שאלתי- ניבאתי רעות. ילדי אהובי כן גילה שם עולם, עולם אכזרי ועויין. הדרך למעלה קשה ומכאבת, הרבה טעיות לתקן. מדוע עיני לא פתחתי היטב, מחמד נפשי בעצב טובע. אנא אלי תן כוח לגבור, על זה שאת חוט החיים כמעט קורע. אהבתיך בני (ועדיין אוהבת) ראה מה עוללת, מבע ריקני משדרות הן עינייך. אהבתיך יותר ממני עצמי, לתהום עצמך השלכת. כן אנו עוד נתגבר, ואכן יחדיו נעשה זאת. כוכב ברקיע קורץ לי עיניים, מבשר טובות.

רוח מרעידה בלילה קודר, צועדת, יודעת שיש לאן. האמת מכאיבה יותר, והדרך משנה גוון. אכן, בגדו בה ללא סיבה, ופעמייה שמה לבית רחל. היא, שנתנה כה הרבה אהבה, ואביה אי שם מתאבל. הנה הגיעה היכן שרצתה, חברתה אחותה בפתח עומדת. רחל, שבכל מאודה תמכה, גם היא מועדת. גשם, שמיים שחורים, נפש תאומה שסוף סוף מתאחדת. חיים ממשיכים, בת- קול מבשרת. אכן, חשבה שאין מוצא, כואבת צער עבר. רחל לא איבדה תקווה, כי רוצה לתקן אשר לא נגמר. נסתרות הן דרכי הטבע, ילדה יתומה לאב ממרר. אנא, זכור זיכרון שבע, לנפשות אבודות וותר.

צל ניצב מעל המים מעל ים ירוק סוער וקצף טובע בתכלת ולב הצל בוער. ביד הצל שרשרת כסף מלחישה סודות ואוקינוס שחור זורם עם פנים קרות. והצל על ברכיו כורע אוטם ליבו בגדר ושמיים כחולים ממעל ושחף במרום חותר. רסיסי ים מרקדים ומעיניי הצל דמעות פורצות ושומט שרשרת אל פני אוקינוס זיכרוני דורות. וקצף לבן עף באוויר צל את רגליו גורר הרחק הרחק הוא רץ כמו סוס דוהר. לב הצל בוער ורחוק ממנו ים טורקיז שחפים עפים אוקינוס שֳעֳד למעשה פזיז. (נכתב בהשראת הציור "נוף ים" של מוריס דה ולמנק)

היא הביטה בו, כיצד לובש מסיכה דמיונית לא נותן להראות רגשות, חוסם עצמו. הוא הביט בה, כיצד מסירה מעליה כל עול מראה לכולם רגשותיה, חושפת עצמה. כה שונים, והחיים קרבו ביניהם, דבר אחד משותף. יושבים אחד מול השני, עיניו כבויות עיניה בוערות מדברת, מנסה לכסות על השקט שלו. והוא מביט בה- כה צעירה, החיים עוד לפניה והוא כבר עבר הרבה- רוב חייו נשארו מאחור. כה שונים, והחיים קירבו ביניהם, דבר אחד משותף. המסיכה הדמיונית שלו, אותה בנה כל חייו נעשתה לחומה גדולה, אין איש נכנס ואין יוצא בה. השמחה שלה, צחוק קליל, נשיקה וכל חייה אהבה את כולם, וכולם אהבוה. כה שונים, והחיים קירבו ביניהם, דבר אחד משותף. והוא, אהבה אחת הייתה לו, וגם היא הלכה בטרם עת נותר ערירי, ואין לו איש כמעט. והיא, גם היא כואבת, גם לה הייתה אהבה שהלכה לה אך היא התגברה, מנסה לחשוף רגש חם. כה שונים, והחיים קירבו ביניהם, דבר אחד משותף. היא הביטה בו, כיצד לובש מסיכה דמיונית נעשתה כבר לחומה גדולה, המסיכה, ואין לו איש כמעט. והיא הביטה בו ולחשה- אבא.

ידיך מגואלות בדמי שלי שאינך יודע, או יודע, שפצעת אם רגשית אם גופנית. אולי שים לב וראה- כמה סובלת אני או שמא מעדיף להתעלם. ילדותי הכואבת והמאושרת כה שמחתי בך, ואתה פצעת. אין לך רשות, לא אתן לך לעשות שבראשך הזדוני ולאיים כך שוב ושוב. נשבר לי, אם יודע אתה, או לא אך זה נגמר. נמאס מאיומך ופציעותיך, תן לחיות בשקט.

מדוע, אלוקי, מדוע. ליבי דואב נפשי שותתת, מדוע לקחת אהובי? בן- אנוש לא ידע חיה לא תבין, מדוע גרמת לזוועה לקרות? אלוקי, אהוב נפשי צועד לאיבוד נפשו וליבי בוכה מנסה אני לשכנע, וכי לא נותר דבר לחיות לו? והוא עונה- ילדה טובה מעיף באוויר נשיקה חמה וקופץ.