יצירות של בת שמש

כשזכרונות מציפים אותי אני נזכר בילד קטן, ילד יחפן רץ סביב סביב על החול משחק עם הים וקול שעטת הרגליים היחפות, השזופות מהדהד באוזניי יחד עם הצחוק המתגלגל עם הגלים. כשזכרונות מציפים אותי אני נזכר בעלם צעיר, עלם בהיר מצייר וכותב על החול את סודות לבבו הכמוסים על אותה נערה צעירה, על תקוותיו אהבותיו את הים. כשזכרונות מציפים אותי אני נזכר בגבר עצוב, גבר אהוב שחוזר אל הים. כשהרוח פורעת שערו האפור הוא נושף בעלי השלכת על אבן לבנה. שם אותה העלמה--- כשהציפו אותי זכרונות, נשפתי באוזנו. והוא לחש צרותיו, אהבותיו שאבדו תקוותיו שקמלו. ואספתי אותו אל חיקי, גבר אהוב עלם בהיר, ילד יחפן. אל תוך מעמקיי הוא צולל בזרועות פתוחות, לחבק את מותו. מוות כחול.

וביום הרביעי, שוב לא תספר לי סודך, ואחליק מחלפותייך בידיי, ויבריקו באור הנר להבי הסכינים הגוזזים שׂערך בחשאי. ועתה לשני עמודים נקשרת וזכרי עודני לנגד עינייך המיוסרות המעונות הגזולות כי שיחקו ברגשותיי. שחק גם אתה, קשור בשלשלאות. פלישתים עליך, שמשון.

מקבל אותך כמו שאת, מעניק לך נשיקה מתוקה-מלוחה ורוחו בגלים של יגון מתנפצים אל פנייך, על ליבך וליבו ברחשי צעדים על חולו על חוליו. מקבל אותך כמו שאת, מעניק לך נשיקה חריפה-מכאיבה וקולו מבכה באזנך את עברו וסודותיו הצפונים מתגלים.

ולמרות כל הכאב נותרנו חבוקים, תלויים בקצה החבל בלי יכולת. ולמרות כל הייאוש, נשארנו בחיים עומדים על ראש ההר לפני מפולת. ולמרות כל הקשיים, ולמרות כל השנאה, ולמרות שאין מקום לאהבה ולמרות שאמא אדמה קוברת את בניה- תלויים בקצה החבל בלי איבה.

לבד. שונה. יושב בצד, מתחבא. מנסה להסתיר- מי ומה אתה. אתה שונה! אינך רואה? לבך זך, פנימיותך טהורה. והם טמאים ומלוכלכים. אתה טוב מהם! מדוע אתה מתחבא? למה אינך מספר להם את האמת על עצמך? ראה, הם מחפשים אותך. קוראים לך בקול. הם לא רוצים בהם. הם רוצים רק אותך. לא בגלל המראה החיצוני שלך. בגלל הפנימיות שלך. צא אליהם. הם ישמחו בך. צא. כד קטן.

ריח של סתיו למרות שעוד קיץ שקיעה למרות שכבר תשע ומשב רוח "קריר לעונה" שלהבות מרקדות בלחישה. מליון כוכבים בשמיים קטנים אחד נופל על פני אישה ונצנוץ מבשר שזלג הכוכב מעיניה אל תוך כף ידה. רוכב אופניים גלגל חורק פנס חודר חשיכה ופריחת פרדסים לבנה, מריחה תן מיילל לשקיעה. שקט עצום דממה נינוחה חיי הכפר השלווים ואני תמיד רוצֵה לחזור אל אותם הימים.

הים הוא עלמה צעירה ותוססת שלרקוד מוכנה כל היום מרדנית ויפה אך סודה מסתתר הוא בתוך צדף, סגור על מנעול...

מכה ומכה נפילה ונפילה צרור של כאב ספר החוקים האדום. זאב ככבשה שיניים בשר פחד עד מוות לזכרם נעמוד דום. לחישה וצלצול ובכי מוסתר- זעקות. ומבט מוטרף של רוצח בדם קר- ספר החוקים האדום.

הוא עמד אל מול הלהבות המרצדות, נושא ראשו בגאון. האש ליחשה ופצפצה, וכל האנשים סביבו נרתעו בבהלה מהלהבות החמות. הוא חש אצבע קרה נדחפת בגבו, מאלצת אותו להתקרב אל האש. הוא פסע קדימה, מבחין בחטף באביו העומד ליד המלך ומביט בו בכעס. זוג ידיים דחפו אותו בגבו, והוא נפל לאש. הדחף הראשוני שלו היה לצעוק ולנסות לברוח אך אז, ראה שלוש דמויות קרבות אליו, עוטפות אותו, ומגינות עליו מהלהבות המרקדות סביבו. * הוא הניף את סכינו, והיא התנוצצה בשמש. דמעה אחת, חמה ומלוחה, זלגה על לחיו. ידו היתה מונחת על צוואר בנו, וסכינו מונפת מלמעלה. הוא הוריד את הסכין, אך יד עלומה עצרה בעדו. "עצור!" אמר קול. "שחרר את בנך." * הוא הרים את מבטו מעלה, אל השמיים. כשבנו עומד בריא ושלם לצידו, רחשו שפתיו תודה. פעמיים ניצל מן האש בזכות אמונתו. אברהם.

לוּ זכרת אותי לא היית הולך. זאת אני יודעת. לוּ שכחת אותי לא שמעתי קולך. אך אותו אני שומעת. לוּ אהבת אותי לא היית שותק, לוּ שמעת אותי, לא היית צוחק? הרי הכרת, סיפרת, כתבת אליי,האם לשווא היו כל חלומותי?

שקטה, בודדה היא היתה, כשנישאו צלילי קולה. רגע ריחפו, ואז נדומו. ודממה השתררה. רק חריקת העט על הנייר עוד נשמעת, מהדהדת לנצח.

שב הגבר מן עבודתו, שב הוא אל אישתו. זוג אוהבים עובר ברחוב תחת ירח צהוב... ואני לבד. יושבת בחדר חשוך לבי פגיע וחשוף, מרחפת, תלויה בין שמיים וארץ... פתאום ידך על כתפי ושפתיך לוחשות באוזני, שחזרת, הגעת אלי, באת להאיר את חיי... ופתאום שוב נעלמת מחדרי הלכת, ברחת, אל המתים חזרת ועל לחיי דמעתך... ואני לבד.

לפני נפרשים מישורים רחבים כה ריקים וקולי בם מהדהד, מחפש לו אחיזה על הרים תלולים. וכגשם השוטף את העולם, נהר אחר נהר זורמים אל ים. וכפרח העולה בלב מדבר, וצבעו כה רענן, מלא הדר. כך שוטפות הן מילותי ממלאות שורה שורה ועטי גולש אל סוף- ונקודה.

גשם מטפטף ודופק על החלון, בכל החדרים כבר הלכו לישון. ורק אני- יושבת, חושבת, אור דולק עד אור ראשון. יד טסה על נייר חריקת העט והצבע, שורות מתמלאות עד לגמר סיפור החיים של הטבע. גשם מתחזק ודורש להיכנס, בכל החדרים מתחילים להתכנס. ורק אני לבד, היד עודה רושמת, סיפור חיים מלא של יופי שבתכלת. גשם מבחוץ עוד מזמזם על החלון- שיר בעיפרון.

את דמעותיי, שהזלתי בסתר אספת, אל ליבך השותת. את צריחותיי, שפלטתי בכאב הקרבת, על מזבח האמת. את שאמרתי, בלי לראות, בלי לחשוב, אגרת, בגופך השותק. את שחשבתי, לא סיפרת מעולם לידיד, או חבר שצועק.

ב"ה מציאוֹת "אמר רבי בנימין... הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם, מן הכא ויפקח אלוקים את עיניה." שירה סובבה ברחבי החדר, ממלמלת לעצמה. יעקב נכנס לחדר- "שירה, מה את עושה? את יכולה להפסיק שניה?" ומי שלא נענה, הגביר את קולו. "שירה! תשתקי לרגע!" ושירה השתתקה. "מה אמרת קודם, כשהסתובבת בחדר? חיפשת משהו?" שירה צנחה על הספה. "כן, איבדתי את המחברת שלי," היא נאנחה והעבירה יד בשערה הכהה. "שוב? איבדת אותה כבר שלוש פעמים מאז תחילת השנה, לא? ועכשיו רק כסליו!" יעקב התיישב לידה וחייך. "ומה אמרת מקודם?" "'אמר רבי בנימין...' סגולה למציאת אבידות. עכשיו אני הולכת למצוא את הארנק שלי. איפה קופת הצדקה?" צלצול המטבעות הדהד בבית כששלשלה שלושה שקלים אל הקופה. "יעקב," היא אמרה כשחזרה, "מה רצית ממני קודם, כשנכנסת הביתה?" יעקב משך בכתפיו. "יש עוד הפגנה. ב'אגם', מחר. את באה, נכון?" "בטח. באיזו שעה?" * "אמא, ראית את הדיסקמן שלי?" שירה נכנסה למטבח. ריחות מעוררי תאבון של מאכלים חלביים למיניהם ריחף באויר, והיא בחנה את הסירים בשמחה. "ראית אותו? אני לא מוצאת!" אימה של שירה הסתובבה אליה. "הדיסקמן שלך? לא, לא ראיתי. לא השאלת אותו לחברה?" שירה מיהרה לטלפן אל חברותיה, אך נענתה בתשובה שלילית מכולן. "לא הלוויתי!" הודיעה כשנכנסה חזרה למטבח. "אולי שכחת אותו בטרמפ?" אימה הציעה, ומחתה את דמעותיה כדי שלא תראה אותן שירה. היא היתה איטית מדי. "מה קרה, אמא? את בוכה?" שירה חיבקה אותה. "פשוט חשבתי," האם השיבה, "שאולי בשנה הבאה, את שבועות כבר לא נחגוג כאן, בגוש." היא חייכה חיוך קלוש. "אולי תגידי 'אמר רבי בנימין'?" * "איפה הצמיד החמישי שלי?" שירה שאלה, ומבלי לחכות לתשובה צללה אל מתחת למיטתה. "הוא לא פה," אמרה באכזבה כשירדה במדריגות ביתה אל הסלון. כל בני ביתה ישבו בסלון, לבושים כתום. יעקב וחן ישבו חבוקים זה בזרועות זה, בוכים. אביה קרא תהילים ואימה ניסתה, לשוא, למזוג מים לכוס. ידה רעדה, והיא ויתרה. שירה הצטרפה אל משפחתה, והחלה לקרוא תהילים. "ממעמקים קראתי..." קולה הנרגש חדר אל מחוץ לדלת הבית, אל חבורת החיילים שהתאספה בחצר. אחד מהם דפק על הדלת, והם נכנסו. "אתם מתבקשים להתפנות..." קולו המונוטוני התפשט בסלון. החיילים התפשטו בבית והביאו אל הסלון את הארגזים ששירה ואימה ארזו מבעוד מועד. חייל אחד הניח יד על כתף האב, והרים בחזקה. "קדימה, לקום," אמר בנוקשות. בני הבית התרוממו באחת ופסעו בחשש אל הדלת. חייל אחר תפס כד חרס, והרים אותו. הוא צעד קדימה ונתקל ביעקב- הכד נפל מידיו- הוא התנפץ על הרצפה בקול מחריד--- * מבין השברים התגלגלו שלושה חפצים שהיו בתוך הכד קודם לכן: מחברת מרוטה, דיסקמן- כעת שבור, וצמיד כתום. שירה אספה אותם אליה, ואז הבחינה בדבר-מה נוסף. לא רק הכד נשבר. כל תקוותיה, כל חלומותיה, היו מנופצים אל הרצפה.

ספרי לי, ילדה, על העצב, אשר מעינייך נשקף ספרי לי, ילדה, על הגשם, אשר מעינייך נשטף. גלי לי, ילדה, מי הוא זה אשר את גופך עינה כך פתאום גלי לי, ילדה, מי הוא זה אשר מגופך גנב את התום. אמרי לי, ילדה, את אשר בליבך, אמרי לי מה טוב בעינייך, ושובי, ילדה, אל בין זרועותי, חיזרי אל האור בחייך.

בוקר אפור הציץ לחלוני. בוקר אפור, משעמם וקדורני. אדם עובר למטה ברחוב, בחדשות כבר לא אומרים שיהיה טוב. לא, אני לא רוצה להתמודד עם המציאות. לא, אני לא יכולה, לחיים כבר אין מהות. פוסעת ברחוב, אטומה לרעשים, ילדים עוברים, המון של אנשים. ואני הולכת לחפש מסתור, וליבי שומע שאבד האור. בוקר אפוץ מחוץ לחלוני--- שישאר שם.

הוא רץ בחשיכה, צעקות מהדהדות באוזניו. הדממה סביב הופרה בקול נעליו הדופקות על שביל העפר. בראשו הדהדו צרחותיהם של בני כפרו הקטן והשלו. הוא שב ונזכר, איך באישון הלילה פרצו אל הכפר פורעים והדליקו מדורה בכיכר המרכזית. איך חמישה מהם פרצו אל ביתו וגררו את אחיותיו הקטנות החוצה, בשערן. איך סביו הזקן תפס בו והשליך אותו מן הדלת האחורית. 'רוץ ליער,' הוא לחש אליו. 'אל תביט לאחור. רוץ ליער...' אז הוא רץ. אבל כן, הוא הביט לאחור. רק לכמה שניות, אך הן הספיקו לו כדי לראות את סביו מוכה באכזריות ונופל ארצה. סוף סוף, הוא הגיע אל היער, ונכנס אל בין עציו הענפים. 'אני היחיד שנותר ממשפחתי,' הוא חשב, 'ועלי לשרוד, רק כדי להמשיך את השושלת...' הוא המשיך ללכת, ואז נתקל בגזע עץ כרות ונפל אפיים ארצה, מתבוסס בדמו. "אני חייב לחיות!" הוא ניסה לקרוא, אך קולו לא נשמע לו. 'חייב לחיות...' הוא נאנח. 'אוי, סבא,' חשב, 'אינני יכול... נכשלתי.' הוא עצם את עיניו, בפעם האחרונה.

בקיץ הזה תלבשי לבן, הוא לחש לה מתחת אלון, בקיץ הזה תלבשי לבן, יחד נתפלל לטוב. בקיץ הזה, לכבודך, לבן, היא ענתה בעיניים רכות, בקיץ הזה אלבש לבן, אתפלל בשבילך לטוב. בקיץ הזה עוד נהיה יחדיו הוא אמר, מכתיף את נשקו, בקיץ הזה עוד תשוב אליי, היא אמרה,לשלום בירכתו. בחורף הזה מכתבים שלח רוויים, עמוסים בשחוק בחורף הזה בשירים ענתה והזילה עליו תפילות. באביב הוא יצא אל שדה הקרבות הנשק טען, דרוך, באביב נשיקה היא שלחה אליו והתפללה לטוב. בקיץ הזה הוא חזר משם גופו הפצוע זב דם בקיץ הזה היא התפללה תכריכים הוא לבש- לבן.

נלכד ברשת. עכביש העט על טרפו, פתע מסתבך בעצמו. והזבוב הכבול בין שמיים וארץ ובעצמו אינו יודע מה לימינו, מה לשמאלו גם הוא פתאום נופל. נלכד ברשת.

ולפעמים נדמה, כי קטנה אהבתי מלאהוב אותך כי קטן ליבי מהכיל את כאבך. ולפעמים נדמה, כי קטנו ידיי מעטיפת חיבוקך כי נודד מבטי עד האופק. ובכל זאת- בקטון אהבתי, בקטון ליבי, בקטון ידיי- את דמותך אוהב, אכאב, אחבק.

please leave don't make it harder please forgive I don't want you to .remember ---please

חרש נשקת לליבי השותת ותידומי ומגעך כמו משב רוח רענן את ראשי זקף. וארים את עיניי להביט בעינייך ותחייכי ושפתייך כמו חץ ננעצות בחיי. ואדע כי את זו לה חיכיתי אלפיים את היא זו ואכרע לפנייך על ברך אפיים ואחייך. ואשתוק, כי אדע המילים לא שוות הן את המסר העובר בשתיקה. רק משפט אחד ביננו יחלוף לחיוך יהפוך את הבכי- ואומר לך, בדמייך חיי.

המדבר הוא זקן ומצחו חרוש קמטים ובשעת סופת החול הוא רוגז... המדבר מלא בכתבים עתיקים באצבע זריזה נכתבים על החול.

אָז מַה, אִם נָפַלְתִּי. אִם גִילוּנִי בְּחֶשְכָת לַיִל מְמָרֶרֶת בְּבֶכִי. אָז מַה, אִם טָעִיתִי. אִם מְצָאוּנִי בְּחֲשְרַת עֲנָנִים, עֲטוּפָה בְּלָבָן. אָז מַה, אִם שָׂמַחְתִּי. אִם צָהַלְתִּי בְּחִיּוּךְ מְסַנְוֵר וְהֱעֶמֶּתִּי פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ. אָז מַה. גַּם לִי מֻתָּר.

מרחוק ראיתי עצמים לבנים בתים? כמו במדבר כמו בחלום רועדים, רוטטים, הקיימים? לבן ולבן ולבן- אסיפה, היש שם אדם, אם אין? מתקרב ומביט- החפצים נמוכים, יבשים, סדוקים. ישַנים? ואדם שם אין, אך היה שם מזמן שד הרגו, לא יחזור. לעולם? פרחים לא צומחים שם, פרפרים אינם פורחים שם. אין חיים? ואני יודע: לא בתים ראיתי כי אם את עצמות המתים.

אם תרצה לקרוא לי, אל תקרא בשמי, כי זה עתה שכחתיו. אם תרצה לקרוא לי, אל תמשוך את לבי, כי זה עתה נטשתיו. נגן לי מנגינה שמחה או עצובה, ושיר לי שיר, כי זהו מהות קיומי בעולם. ובא-אבוא, בחור, אני זאת מבטיחה. רק שיר לי או נגן לי, ו- אבוא עם הזריחה.

אם יש גן עדן את זו שתובילי אותי אם יש גן עדן את זו שתחיי לצידי שם עד קץ כל הקיצים. הדרך ארוכה, עולה היא על ההר הדרך ארוכה והרץ בה הוא נמהר להגיע אל מקום התקוות האבודות הלב סוחף קדימה, אל גן עדן... אם יש גן עדן... הדרך מתקצרת, נותר רק עוד עיקול. עומדת לה שומרת, הנה הוא הקלקול: "לא תיכנס בחדרַי," אמר האלוקים, "עד כי תבוא, ולגן עדן תוביל את הטובים." אם יש גן עדן... מבט אחד אל גן העדן ואז נאמר שלום, ומי ייתן, ואל גן עדן נחזור שוב בחלום. אם יש גן עדן...

אּחרייךָ בַּמִּדְבָּר, שֶׂה תּוֹעֶה, אֵלֵךְ שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת מוֹבִיל אוֹתִי אֶל עָתִיד שֶׁל עַם- הַאֻמְנָם רַק מַיִם חִפַּשְׂתָּ?

מי שפעם נגע, לא יוכל שוב להיכוות מי שפעם תהה, לא יוכל שוב לראות מי שפעם חשב, לא יוכל שוב לזכות מי שאי פעם ידע, לא יוכל להמשיך ולחיות. מי שפעם חי בחשכה, מי שחש בה צפה, מי שראה בריחופה, מי שנשם את נשיקתה. לא ייגע, לא יתהה, לא יחשוב, לא ידע. רק ידליק נר. נשמה.

כשאני מביטה בפנייך, אני רואה תום וטוהר ניבטים מעינייך השחורות. כשאני מחזיקה בידייך, אני מרגישה יופי וחום שוכנים באצבעותייך הקטנות. כשאני יודעת שאת כאן, אני יודעת לעולם אהיה מאושרת. אנחנו יחד, את בידיי, אני לצידך, כרתנו לנו ברית. הישארי כאן תמיד, אחיינית. ***** הבהרה- לאחיינית שלי קוראים ברית.

היא שכבה על מיטת בית החולים, מתהפכת אנה ואנה בנסיון למצוא תנוחה נוחה. מוזר. בכל הספרים כתוב שהחולים נראים כה קטנים במיטות הרחבות... ואילו היא, כמעט ומחליקה מטה... מחליקה מטה. בדיחה. בדיחה כואבת. כואבת מאוד אפילו. ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמיטה הזאת קטנה מדי. רגליה נגעו בברזלים הקרים בקצה, וצמרמורת עברה בגופה. הברזלים האלה הזכירו לה משהו שהתאוותה לשכוח... הדלת חרקה, ואור חדר פנימה, כמו שלולית צהובה על הרצפה. דמות התגנבה בעקבותיו, והנערה על המיטה דָמְמַה. שלא יראו שהיא ערה... "את ערה?" לחישה של קול מוכר. היא בלעה רוק. "כן." הוא נאנח בהקלה, וסגר אחריו את הדלת. החושך שב לשרור, והוא שלף פנס קטן. אורו של הפנס יצר שביל על השמיכה, מרגליה אל סנטרה. "הם לא ראו אותי," לחש לה. "מתי משחררים אותך?" היא חייכה חיוך כאוב. "בעוד כמה שיותר זמן," השיבה, והציניות נוטפת משפתיה. "את מודעת לעובדה שיש לך על הדלת שוטרים?" "כן. אולי הם מקווים שהשותף שלי לפשע יגיע." היא הניחה יד אוהבת על ידו. "דורון, אני רוצה שתלך. אם יתפסו אותך כאן..." "...אני אגיד שבאתי לעזור לך לברוח..." "...ואז הם יכלאו גם אותך..." "...בבית משוגעים. עם כותונת לבנה ופסים, ואני רק אשב על המיטה שלי ואמלמל לעצמי כל היום." היא צחקה, וצד בטנה נע בכאב. אוי, לא. "יורד לך דם." הוא נגע בפצע באצבע קרה. "באמת?" היא ניסתה חיוך משועשע, אבל עיניו חדרו את המסיכה שלה. "קחי." כדור נגד כאבים. באמת חַסָר לה. "תודה." היא בלעה אותו בלי מים, והכאב פג כמעט מיד. רעש נשמע מהמסדרון. "דורון, לך." הוא חייך בעצב. "את לא רוצה אותי פה?" בטח שרוצה. אבל לא עכשיו, לא היום... "לא, אני לא רוצה שתהיה פה. לך הביתה, ותגיד לאמא שהכל בסדר." אחיה ליטף את לחיה, העביר יד אוהבת על כתפה, ויצא. היא נשארה בחשיכה, כואבת... "היום את משתחררת," הודיע לה השוטר שנכנס פנימה. "תודה, דוקטור," הוא השיבה במרירות, והתהפכה במיטתה. "לא שמעת אותי? את משתחררת היום! קומי!" הוא תפס בכתפה, מכאיב לה. היא נשכה את שפתיה. רק שלא יחוש בכאבה, התפללה. "נו???" הוא רצה למשוך מעליה את השמיכה, היא ראתה שרצה, אך הוא נזכר שהוא בתפקיד, ועצר באמצע תנועה. "מה אתה עושה?" קולה הקר כאילו חתך את חזהו. הוא ניתק את ידיו משמיכתה, נרתע לאחור ושילב את ידיו בכעס. "אם לא תקומי..." איים. "אז מה? מה תעשה לי?" היא התרוממה במהירות במיטתה, השמיכה גולשת לרצפה. "תאסור אותי?" היא צחקה, צחוק מלא בוז ושנאה. "אני כבר עצורה," הזכירה לו, "בתואנה שאני פצועה... מה באמת אתם רוצים ממני?" היא ירדה ממיטתה, ותחבה את רגליה אל נעלי הספורט הכחולות שלה, מבלי לטרוח ולפתוח את קשרי השרוכים. במהירות בחנה את פניה במראה. היא נראית נורא. שיערה החום מדובלל ומלא קשרים, עיניה החומות טרוטות מעייפות. עורה, השזוף בדרך כלל, חיוור, לאחר שלושה שבועות של חוסר שמש. ידיה... פוי. נקיות עד כאב. היא ירקה על כף ידה והחליקה אותה על שערה. לא שזה עזר, אבל לפחות היא תוכל לומר שניסתה. "כן," פנתה אל השוטר, שבהה בה במשך כל הזמן הזה, "לאן אני צריכה ללכת? אתם מעבירים אותי למוסד למופרעים?" היא התקרבה אליו, מודעת לעובדה שלמרות שהיה מבוגר ממנה בעשר שנים לפחות, ולמרות שהיה גבוה, היא היתה כמעט בגובהו. עוד אחת מהבעיות שלה- היא בגובה מטר שמונים ושבע. ואלוהים, היא בת שש עשרה. הוא נרתע בשנית, מחניק את הדחף לדחוף אותה לאחור, והיא חייכה בליבה. כשפנה ויצא מן החדר, מצפה שתצא בעקבותיו, היא נטלה את תיקה השחור, ופתחה את החלון. בגובה שלוש קומות מעל האדמה, היא השתרבבה החוצה, תפסה בידיה את מסגרת החלון, וקפצה.

אני ניצבת פה, מעל הקבר הפתוח, אני ניצבת פה וגם ליבי רועד. ורק דמעה אחת מעל הקבר הפתוח ורק דמעה אחת זולגת, ואחריה- הד. הד. הד.

עת רוחות הקיץ נשבו ניצני אהבה לבלבו. ובחור צעיר אז נישא לעלמה, ובאותם הימים היה כל עולמה. ובשלהי הסתיו, עלי שלכת נושרים, תינוק נולד לזוג האוהבים. ובראשית החורף, ציפורים נודדות, נודד גם הבעל למוד הקרבות. הן זוהי לו מלחמה אחרונה אחריה יזכה בשקט ושלוה. --- וכשרוחות הקיץ שוב נושבות בחום הובא למנוחות על ידי בנו היתום. אכן מלחמה אחרונה היתה זו, אחרונה בחייו, אחרונה למותו.

שוב נופלת, פני בחולות, שוב מתרוממת, פני נישאות. שוב מתייאשת, ושוב מקוה, שוב מחפשת אחר אהבה. תמיד אתה איתי, כך אמרת, ותמיד נלחם לצידי, זאת הבטחת. נופלת ובוכה, עולה ושמחה, מחפשת במקום השקיעה קצת זריחה.

אני קטנה. כל כך קטנה. כזאת קטנה. ידי צמודות אל גופי הכפוף. לא, לא צמודות. מ ו צ מ ד ו ת . רגלי מקופלות תחתי, זועקות מכאב. אך הן כבדות. הצילו. הצילו! שמישהו יעזור לי. שמישהו יוריד ממני את האזיקים, שמישהו ישחרר אותי מן החבלים. אני צריכה עזרה. עזרה, ממישהו, שילמד אותי איך הולכים. כי שכחתי. שילמד אותי איך צוחקים, כי צעקתי. שילמד אותי איך נושמים. כי מתתי. ואני קטנה, ואיש לא מבחין במצוקתי.

בחשכת ליל, שלדים צועדים. לא אנחות הזקנים, לא צחוק הילדים. אב ואם את ביתם כורכים בזרועות, מסתירים, מקווים, מזילים הדמעות. ילדה זעירה, משקלה הוא אפסי, מזרועות אימה נקרעת בבכי. חייל של S.S לופת את גופה, גולגלתה מרוצץ על אדמה חשופה. אם צעירה נופלת אפיים, נורית, ודמה נשפך כמו מים. תינוקת נזרקת, על חזה אימה היא מונחת, שתיהן דוממות רק הארץ רותחת. [נכתב עפ"י ציור "הזעקה" של אגוסט רודן]

אני רוצה לעזוב, היא אמרה לי, אני רוצה ללכת הרחק ולא לחזור לעולם. ואני שתקתי, לא אמרתי מילה, וכשהלכה, רק ייחלתי אל חיוכה שנעלם. ************ בעיקרון קוראים לזה שתיקה, אבל אתם מוזמנים להציע כותרות אחרות. תודה.

ללכת, לחיות במדבר. לראות את הזריחה, באלפי גוונים של זהב, כל יום. לחוש ברוח מלטפת את פניך, חורצת קמטים, כל יום. להרגיש את גרגרי החול, כמו ים צהוב וגדול, כל יום. לדעת שאתה לבד, לבד בעולם הענק. להיות רזה וסגפני, להסתפק במים ובחרובים. לנשום עמוק את האוויר החם, המנצנץ, כמו יהלומים. לשמוח כשתמצא נווה מדבר, ירוק ורענן. להתאכזב כשתגלה שהוא מאוכלס באנשים. להתרחק בהליכה האיטית, המהורהרת, שסיגלת לעצמך. לתהות האם הבחינו בך, ולחרוד מהמחשבה על כך. לעטוף את גופך בשק שחור בלוי, כמו גלימה וברדס, בטרם תצא מן המערה. ליטול את המקל שלך, הכהה משנים, כשתלך לשוטט. לאבד את מניין הימים, ולנסות לבכות כשתיזכר באלו שהשארת שם, בעיר. לא להצליח. לתהות כמה זמן עבר, ולהחליט שזה כבר לא משנה. לדבר אל העיטים ואל הנשרים, רק כי אין מישהו אחר. לאט לאט להבין, שאתה מדבר אליהם כי אתה רוצה בכך. עם אנשים, אינך רוצה לדבר. ואז לדבר אל עצמך. לקום בבוקר ולשאול, מה אעשה היום? ומחר? לשתוק. לא לדבר יותר, גם לא בשקט, גם לא בלב. לא לבכות. לא לכעוס. לא לשמוח. ואז למות. במדבר.

הוא מגיע, הוא אורב לך, מאחורי פינות, במסתרי החושך. שוכן עמוק בין הכוסות, ביתו בבקבוקים- הנה הוא מגיע, שכרון חושים. זקן יושב ליד הבר, מזמין לו עוד כוסית, וכשיעלה המשקה לראשו יפצח הוא בקול שיר. אך השיכר לופת גרונו, עוצם עיניו, סותם מוחו, ובבוקר משטרה, שוב מפנה אותו... אך שכרוני, כך זה נראה, הוא שכרון שונה: לופת גרוני, עוצם עיני, סותם מוחי, לוחץ ליבי, ובבקרים לבית חולים שוב יפנו אותי... כי שכרוני אינו שיכר ולא מיין אעלוז רק ליבי הרוקד בקרבי הוא שגעוני הטוב. ואם אקפוץ, ואם אשיר ואם אותך אבהיל אנא סלחי, לא שיכור אני--- זהו מצבי הרגיל. ******************************** בחסות אברבנל, לאנשים שמבינים.

תתפלאו, לא הבטחתי הרים וגבעות, לא הבטחתי פיסה של שמים. רק כתף ומשענת לשעות הקשות ושיחה בארבע עיניים. תתפלאו, לא הבטחתי להיות חזקה, לא הבטחתי לחיות עדי נצח. רק להיות יכולה ולשמוח תמיד גם אל מול הכאב והרצח. תתפלאו, לא הבטחתי להיות יבשה, לא הבטחתי להיות רק שמחה. ואתם תתפלאו אם אל מול עיניכם גם אני לפתע בוכה?!

היא היתה מכורבלת כעובר, ולא זזה. פגעי הזמן שחלף, לא ניכרו עליה כלל. עדיין היתה הצעירה ההיא. הצעירה שהיתה. פתאום, ראשה התרומם. לאט לאט, בזהירות ובחשש, נפרש גופה. ואז, במהירות, החל לזוז. ידיה עלו וירדו רגליה נעו ונפגשו זרועותיה נשלבו זו בזו ונפרדו, רגליה פסעו כשטות על המים. מוסיקה לא נשמעה, אך היא ריחפה בראשה. לרגע אחד, היא היתה ישותה של המנגינה. רגע אחד. ואז נדומה. רגליה התקפלו, ידיה השתתקו, ושערה צנח על גבה, חסר תועלת. ושוב, למשך נצח, היא היתה עובר. ולא יותר.

הם רוצים שאפתח דף חדש. הם אומרים שלא נורא, שלא קרה כלום. תפתחי דף חדש, הם אומרים. נשכח מהכל. נתחיל מחדש. הם לא מבינים. הם רוצים שאקרע את הדף הקודם, המקושקש. הם רוצים שאקמט את הנייר, ואשליך אותו לפח. הם לא מבינים. הם לא רואים שהפח שלי מלא?! עמוס עד גדותיו בניירות. מלא בדפים מקושקשים ומקומטים. דפים שפתחתי בעבר. הם לא מבינים. הם רוצים שאעביר דף, אל הדף הבא. הלבן והנקי. הם לא מבינים! לא נותרו עוד דפים ביומן חיי! כל הדפים שלי נמצאים בפח. מקושקשים ומקומטים. איך אעביר את הדף? לאן? מאיפה אקח דף נקי?! אולי הם, האנשים האלה, אלו שאומרים לי לפתוח דף חדש, יתנו לי דף. היומן שלהם מלא, מלא בדפים לבנים ונקיים. הפח שלהם ריק, ריק מדפים מקושקשים ומקומטים. הם לא יתנו לי דף. לכן אקח את הפח, וארוקן אותו. אקח נייר- נייר, איישר את הקמטים. אשק בשפתיי ללכלוכים- לנסיוני. את הדפים אניח ביומני. מקומטים. מלוכלכים. גם היומן שלי מלא. גם הפח שלי ריק.

יסמין התהפכה במיטתה בחוסר נוחות. משהו בלט כנגד עורה, ומנע ממנה להירדם. היא שלחה את ידה ופשפשה בין הסדינים, ואז שלפה חפץ קטן, כסוף. מחזיק מפתחות בצורת חמסה עם תמונתה. זה היה שלו... יסמין אחזה בחמסה בידה הימנית, מרגישה את קרירותה בתוך אגרופה. כמה שהוא חסר לה... מתי הלך? היא הביטה בתאריך על צג הטלפון שלה. אלוהים, עברו כבר ארבעה חודשים! מאה ועשרים ימים מאז שעזב. 120 ימים, והיא עדיין לא מאמינה שהלך,והשאיר אותה כאן לבדה... כמה שהוא חסר לי, חשבה. פתאום קלטו אוזניה קול פצפוץ- מישהו פוסע על עלי השלכת בחוץ. למה הכלב לא נובח? היא התרוממה ממיטתה ופסעה אל הדלת המשקיפה אל הגן. הדלת נפתחה בחריקה קלה, ורוח קרה נשבה פנימה. יסמין הצטמררה, גיששה בחושך, הדליקה אור ומצאה את מעילה. היא יצאה החוצה, רגליה היחפות ממששות את האדמה הלחה מטל. מבטה היה מופנה מטה, שלא לדרוך על אבן, ושהרימה את ראשה- הוא היה שם. הוא חייך במבוכה, לא בטוח מה עליו לעשות. יסמין נעצה בו את מבטה, מופתעת ונבהלת. "מה אתה עושה כאן?" קולה הדהד בחצר. הוא חייך שוב, ומשך בכתפיו. "זוכרת שאמרנו שנהיה יחד 120 שנים?" שאל, והיא הנהנה בראשה. כמובן שזכרה. הם הכירו בהיותם בני עשרים, והבטיחו זה לזו להיות יחד עד שיהיו בני 140. "אז עכשיו- 120 ימים אחרי שהלכתי, חשבתי לבוא... להגיד שלום. בפעם האחרונה. את כועסת?" יסמין חייכה. "להפך," אמרה, "אני שמחה שהגעת. תיכנס?" היא הציעה, אך הוא הניד בראשו לשלילה. "מצבי מונע ממני להיכנס, תודה," אמר והביט בגעגועים פנימה, אל האור. "טוב... אז מה אתה עושה עכשיו?" היא הידקה אל המעיל אל גופה. הוא לובש את מעיל הגשם הכחול שלו, הבחינה. מוזר. אני לא זוכרת שלקח אותו. מסרתי אותו לצדקה, לא? "תתפלאי כמה מהר הדברים עובדים אצלנו," אמר כשהבחין במבטה. "חבר שלי השיג לי אותו. למה נתת אותו?" כי הלכת, היא רצתה לומר, אך שתקה. "אני לא ממש עובד עכשיו," הוא חזר אל השיחה. "קשה למצוא עבודה במצבי. אבל מסתדרים. ואת?" הוא בחן את פניה. "עוד לא ישנה כמו שצריך, הא?" היא הנהנה במבוכה. לפתע, נשמעה קריאת תרנגול. הוא הרים את ראשו. "עוד שעה זריחה," אמר בדאגה. "אני חייב ללכת." היא הנהנה, בעצב, וקמצה את אגרופיה. מחזיק המפתחות הכסוף עדיין היה בידה, כעת חם מחום גופה. "הנה," אמרה והושיטה את ידה. "קח את זה. שתזכור את פניי." היא שמטה את החמסה אל ידו, אך זו החליקה מבין אצבעותיו ונחתה על הדשא. הוא הביט בה בעצב ובצער. היא הרימה את החמסה והניחה אותה שוב בידו, מניחה את כף ידה על שלו. ידה החליקה על ידו כמו על ענן, וחדרה דרך עורו. "אני מצטער," הוא אמר. "באמת. לא אמרתי לך שאני- שאני ככה. באמת מצטער." הוא רכן, שפתיו על לחייה. היא עצמה את עיניה וחיכתה. יסמין חשה מגע של ערפל חולף על לחיה ולתוך ראשה, וכשפקחה את עיניה, בעלה המת כבר לא היה שם.

ושוב תפשילי שולי שמלתך לקדם פני בנייך השבים מן המלחמות. ושוב תגישי להם ממיימך תרחצי ידי אוהבייך החוזרים מן הקרבות. ושוב תזילי דמעה של אושר, של כאב והחיוך על פנייך יושלם- ושבו בנים לגבולם.

נפלתי. שוב נכשלתי. שוב טעיתי בפניה. קמתי. שוב מתאמצת, שוב אוזרת כוחות לקראת עליה. צנחתי. שוב כאבן, שוב בבכי, שוב יושבת לבד. התרוממתי. שוב סגרתי. שוב פתחתי דף חדש, לבן. אז חשבתי.

את הקרב שהתחולל לא יוכלו המילים לתאר, תקצר היריעה מלתאר את הזעם. כזאב על זאב, כך חייל על חייל, ובפה- של דם הוא הטעם. מכולם נותר רק אחד- אחרון, הותירו אותו לבדו, כי גוסס המסכן, לדבר לא ייצלח, והדם מסביב הוא דמו. השמש יורד, את השמים מלטף, לאות של עצבות- ונפרד. רוח לוחשת בקנים בשעת בין ערביים שלוה- "זה נגמר." והלוחם עוצם את עיניו. נכתב בעקבות התמונות "אחרון" של יהונתן ו"בודד במערכה" של יפתח.

אתה לא לבד ביחד נהיה אהיה לצידך ואחזיק את ידך כשנהיה קר ומרגיש שנגמר אין לאן ללכת אני לא אכנע. לא, לא אכנע תחזיק חזק יחד נתמודד, נתמודד רק תהיה חזק אותך אעודד, אעודד אין מה לומר אין מה לעשות אין דרך חלופית כשזה מגיע לאמת אז תחזיק חזק... כל כך רחוק מכאן הלוואי שפה תהיה לפני שיהיה מאוחר והכל ייעלם. לפני שנסגר ואל הסוף מתקרב איתך לצידי אלחם ואגן, אלחם ואגן. יהההה יההה... תקשיב לי כשאני אומרת אני מאמינה שום דבר את הגורל לא ישנה לא משנה מה יהיה נעבוד יחד תמיד יהההה יהההה יהההה יהההה להרהרהרה להרהרהרה להרהרהרהרהרהרהרהרהרה תחזיק חזק... אז תחזיק חזק, יחד נתמודד... ___________________________________________________________________________ למי שתוהה- זה לא שיר אהבה רגיל. היא כתבה אותו לבעלה, לא לאיזה חבר שלה או משו. השיר המקורי: You're not alone Together we stand I'll be by your side You now I'll take your hand When it gets cold And it feels like the end There's no place to go You know I won't give in No I won't give in Keep holdingon Cause you know we'll make it though we'll make it though just stay strong cause you know I'm here for you I'm here for you There's nothing you can say And nothing you can do There's no other way when it comes to the true So Keep holdingon .. Cause you know we'll make it though…. So far away I wish you were here Before it's too late, this could all disappear Before the doors close And it comes to an end With you by my side I will fight and defend I'll fight and defend Yeeah yeah Hear me when I say when I say I believe Nothing's gonna change nothing's gonna change destiny Whatever is meant to be Will work out perfectly Yeeah yeah yeah yeaaaah Lararara Lararara Lararararararararara Keep holdingon So keep holdingon cause you know we'll make it though

לפנות ערב הגיעו מלאכים חרש וצבעו ממלכתי- אדום. לפנות ערב פנו הציפורים חרש וזרו ממלכתי זהוב. לפנות ערב פנתה מלכתי, והלכה לה, ברחה מחיי עד אשר יגיע הבוקר, ואני איעלם, ירחי יתמעט, והשמש תשוב לזַמֵר.

כשצנח אל ידי, זוהר וחרישי, מיד ידעתי. ידעתי, שיהיה שלי. ידעתי, שהוא זה שלו חיכיתי. וכשצנח אל תוך ידי, קריר ומרגיע, ידעתי. ידעתי, שתמיד אוחז בו. ידעתי, שאוהב אותו עד סופי. וכשנח בתוך ידי, קטן ופגיע, מיד הרגשתי. הרגשתי, שאהיה לו כמו אם. הרגשתי, שיהיה לי כמו בן. וכשנפל מתוך ידי, בכיתי. בכיתי, כי ילך ממני. בכיתי, כי יעלם ממני. וכשהתפוגג אל מול עיניי, זכרתי. זכרתי, ועודני זוכרת, ולנצח נצחים אזכור, את הכוכב הראשון שלי.

זוהי ארצי, שמחה וצוהלת. זוהי ארצי, שקטה וכואבת. כי בזמן מלחמה- אזי תבכה חרש, ובעת של רינה תשיר לי שיר ערש. מרחביה קוראים לי: "בואי, טיילי," וקולם שוב לא זר לי, כי זהו ביתי. כינרת מנצנצת, חרמון מהדהד, ומים המלח עולה קול אוהד. כי זהו ביתי, ארצי, מולדתי, ישראל, קטנתי, את ליבי.

הוא יצא לדרך בחשכת ליל שאיש לא ידע, שאיש לא ילעג. הרי לא יֵדעו שנכשל, אם אכן כך יהיה הרי לא יכאיבו, לליבו שנפל. הוא חצה הרים וירד גאיות הוא עבר אחת ועוד מאה תלאות. הוא נלחם בָּזֶהֵה, בזרם של אדם. הוא כבש ליבות נערות בדם. ובסוף הוא חזר, שבע הרפתקה אל ביתו הקטן בגבעה. ושכב במיטתו, לא סיפר סיפורו לאיש מלבד לעצמו. איך נלחם בשדים, איך נפצע מהמון של אדם שנוהר כמו עדר. איך חזר לביתו, איך הרגיש בארמון, איך נשם רק דם ואפר. ובתום הלילה, כשהרגיש שאת כל תלאותיו כבר סיפר. הוא נפח נשמתו,החזירה אל יוצרו, ועיניו נעצמו, והוא כה חיוור. הגיבור היחיד, הוא יצא למסע כנגד כל מוסכמה אך נכשל הגיבור ולמסע חדש יצא, הוא המסע אל האור. כה רבים גיבורים אך כה בודדים וכך מסעם שוב נכשל אם רק ידעו לאחד את כוחם אך הם לא עושים זאת, חבל.

"לכל אדם יש שמש," כך לחשת בלילה בסוד. "לכל אדם יש שמש," אך שלך איננה עוד. ואני חשבתי כיצד זה השמש ממשיכה לזרוח מתעלמת מכך שאינך ואני חשבתי איך לשמש יש כח להמשיך בזריחה. בכל בוקר לקום, בכל בוקר לכאוב, בכל בוקר לצחוק ולצעוק בכל בוקר אותך לאהוב. ואני חשבתי---